סעיף 48 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962 קובע כדלקמן:
“48. פעולות שיש בהן ניגוד אינטרסים
בפעולה משפטית בין החסוי לבין האפוטרופוס, בן זוגו או קרוביו של האפוטרופוס, זולת מתנות הניתנות לחסוי, ובפעולה משפטית בין החסוי לבין חסוי אחר של אותו אפוטרופוס, אין האפוטרופוס מוסמך לייצג את החסוי מבלי שבית-המשפט או אפוטרופוס אחר שנתמנה למטרה זו אישרן מראש.”
ביום 11.04.16 פורסם תיקון מס’ 18 לחוק הכשרות המשפטית ואפוטרופסות {ספר חוקים, חוברת מס’ 2550, ג’ בניסן התשע”ו} ובמסגרתו תוקן סעיף הנ”ל ונוסחו החדש יהיה כדלקמן:
“48. פעולות שיש בהן ניגוד אינטרסים (תיקון התשע”ו (מס’ 18))
בפעולה משפטית בין האדם לבין האפוטרופוס שמונה לו או קרוביו של האפוטרופוס, זולת מתנות הניתנות לאותו אדם, ובפעולה משפטית בין שניים שמונה להם אותו אפוטרופוס, אין האפוטרופוס מומסך לייצג אדם שהוא מונה כאפוטרופסו מבלי שבית-המשפט או אפוטרופוס אחר שנתמנה למטרה זו אישרן מראש.”
הערה: תיקון מס’ 18 ייכנס לתוקפו בתוך שישה חודשים מיום פרסומו.
ב- ת”א (שלום יר’) 5308/05 {פריד יהודה נ’ האפוטרופוס הכללי, תק-של 2008(2), 7604 (2008)} טען הנתבע טענת אשם תורם. לגישתו היה על התובעים לפעול לפי סעיף 48 לחוק הכשרות ולקבל אישור מראש למעשיהם. עוד טוען הנתבע כי התובעים פעלו בניגוד עניינים.
כב’ השופט אברהם רובין קבע במקרה דנן כי אין ספק שהתובעים פעלו בניגוד עניינים, גם אם בתום-לב, והם אף התרשלו בכך שלא בקשו את אישור בית-המשפט לפי סעיף 48 לחוק הכשרות.
עוד נקבע כי אמנם התובעים אינם בקיאים בחוק ובדין, אך כאשר אדם מתמנה כאפוטרופוס חובה עליו לקרוא את החוק ותקנותיו כדי לדעת כיצד לנהוג, והוא אינו יכול לסמוך בעניין זה על האפוטרופוס הכללי. אדם איננו חייב להסכים להיות אפוטרופוס אך משעה שהסכים והתמנה חלות עליו חובות זהירות מסויימות, ובהן החובה שלא לפעול בניגוד עניינים ובלא לקבל את אישור בית-המשפט.
עוד נקבע מפי כב’ השופט אברהם רובין:
“13. משעה שהגעתי למסקנה שהתובעים התרשלו יש לקבוע את דרגת האשם התורם שרובץ לפתחם. שיעור האשם התורם נקבע על-סמך מבחן “חלוקת האשמה” ומבחן “האדם הסביר” (ע”א 542/87 קופת אשראי וחיסכון נ’ עווד, פ”ד מד(1), 422 (1990)). על-פי מבחנים אלו על בית-המשפט לשאול את עצמו האם אדם סביר במקום הניזוק היה פועל בזהירות רבה יותר, וכמו-כן על בית-המשפט להשוות את מידת האשם של שני הצדדים במטרה ללמוד אשמתו של מי רבה יותר ובאיזה שיעור. נקודת המוצע במקרה שלפניי הינה העובדה שהתובעים פעלו בניגוד לחוק ולפיכך האשם העיקרי רובץ לפתחם. אכן, התובעים ואפוטרופסים אחרים כדוגמתם הינם אנשים מן הישוב שאין לצפות מהם להיכרות אינטימית עם החוק, ולכן הוטלה על האפוטרופוס הכללי חובה לפקח עליהם ולהתריע בפניהם על מכשולים שעומדים בדרכם. ואולם, לעולם ביחסים שבין אפוטרופוס ממונה לאפוטרופוס הכללי תהא חובתו של הראשון לפעול לפי החוק חזקה יותר מחובת האפוטרופוס הכללי להתריע בפניו על כך שהוא סוטה מהוראות החוק. החובה לפעול לפי החוק היא חובה ראשונית ואילו החובה להתריע בפני האפוטרופוס שהוא חורג מהחוק היא חובה משנית הצומחת ממנה. זאת ועוד, בקביעת חלוקת האשם יש להביא בחשבון כי יש טעם בטענת האפוטרופוס הכללי לפיה מחדלו איננו זועק לשמיים כיוון שגם אם עניין הטיפולים הוזכר בפרטה הרי שהוא לא פורט כפי שהוא פורט בדו”ח השנתי. אני גם מקבל את הטענה לפיה היקף הבדיקה הנדרש מהאפוטרופוס הכללי בנוגע לפרטה מצומצם יותר מההיקף הנדרש בעת בדיקת דו”ח שנתי. הדבר נובע מאופיה של הפרטה כמסמך המתאר את הוצאות החסוי עובר למינוי האפוטרופוס, הוצאות שלא בהכרח בוצעו על-ידי האפוטרופוס. לעומת-זאת, הדו”ח השנתי מתייחס לתקופה שאחרי מינוי האפוטרופוס ואחרי שהאפוטרופוס הכללי נכנס לתמונה, ומכאן שלגביו הבדיקה צריכה להיות מעמיקה יותר. בשים-לב לשיקולים אלו, אני סבור שמן הראוי לקבוע כי רובץ לפתחם של התובעים אשם תורם בשיעור של 70%.”
ב- ת”א (שלום עפ’) 1682/00 {זועבי פייסל נ’ עורך-דין עותמאן עדנאן, תק-של 2003(2), 25788 (2003)} העיד התובע כי אביו פנה לנתבע וביקשו כי יכין מסמכים להעברה. התובע לא ציין אימתי נעשתה הפניה, מה סוכם בדיוק בקשר להעברה ומהו פרק הזמן אשר חלף מאז הפניה ועד לפטירת המנוחה.
יובהר כי הדודה לא פנתה באופן אישי לנתבע, שכן הינה חולה. יתרה-מזאת, במהלך חקירתו הנגדית של התובע, הסתבר כי הדודה הוכרזה כפסולת-דין וחסויה, וכי האב המנוח מונה לה כאפוטרופוס.
כב’ השופט בנימין ארבל כי אין ספק, כי הפעולה אשר הנתבע נתבקש לבצע הינה משום פעולה מובהקת אשר יש בה משום ניגוד אינטרסים, בניגוד לסעיף 48 לחוק הכשרות. על-כן, לא ניתן היה לבצע את הפעולה המבוקשת, מבלי ליטול מראש את אישורו של בית-המשפט או אפוטרופוס אחר אשר נתמנה למטרה זו.
ב- ע”מ (מחוזי ת”א) 1062/01 {פלוני נ’ אלמוני, תק-מח 2001(4), 1229 (2001)} מבקש המערער לבטל הסכם מכר שנעשה בינו לבין אחיו, כאשר האפטרופוסים, שהם למעשה היוזמים לתביעה, גם הם אחיו של המשיב 1, אשר התקשר, כאמור, בהסכם המכר.
לטענת המערער אין צורך באישור בית-משפט בעניין זה, מאחר שאין המדובר “בפעולה משפטית”. בית-משפט דחה טענה זו וקבע כי ההליכים שיזמו אפוטרופסיו של החסוי הם פעולות משפטיות לכל דבר ועניין, המכוונות לביטול מכר. הטענה כי ביטול מכר איננו פעולה משפטית, איננה יכולה להתקבל. לפיכך, צדק בית-משפט קמא בקבעו כי קודם להגשת התביעה על-ידי המערער היה עליו לקבל, מראש, את אישור בית-המשפט להגשתה.
ב- תמ”ש (נצ’) 15284-07-14 {א.ב.ס נ’ א.ב.ס., תק-מש 2016(1), 343 (2016)} קבע בית-המשפט:
“דיון והכרעה
19. מינוי אפוטרופוס נועד להבטיח שמירת האינטרסים של החסוי ואך ורק את טובתו ולא כל מטרה אחרת. כך גם כל מהלך אחר שמתנהל במסגרת האפוטרופסות. עיקרון על זה ומחשבה על טובתו של XXXX הנחו אותי לאורך כל הדרך בכל החלטה שקיבלתי לגביו, בין בהליך זה ובין בהליכים קודמים. עקרון זה חולש גם על הוראות אחרות שבחוק, לרבות הוראת ניגוד העניינים שבסעיף 48.
20. על-מנת שחלילה לא ייכשל אפוטרופוס במילוי תפקידו, מחיל החוק את הצורך באישור ביהמ”ש מראש גם על פעולות משפטיות שקיים בהם הסיכון, כי האפוטרופוס מצוי בניגוד עניינים.
21. הוראת סעיף 48 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב – 1962, קובעת…
22. עיקר התייחסות ההלכה הפסוקה בהקשר זה הייתה למשיכות כספים כאלה ואחרות מצד אפוטרופוס ולא מצאתי התייחסות לשאלת הגשת תביעה כנגד קרוב המשפחה של החסוי. על כן, המהלך הראשון שיש לבחון הוא האם הגשת תביעה על-ידי האם והחסוי כנגד האב שהוא הגרוש של האם ואבי החסוי היא פעולה הנופלת לגדר סעיף 48 לחוק. ככל שהמענה בחיוב, יש לבחון האם חרף ניגוד העניינים יש ליתן לאם היתר שיפוטי לנהל ההליך.
23. אפתח ואציין כי אין כל ספק, שתביעה נזיקית של החסוי כנגד אביו (גרושה של האפוטרופא), הינה “פעולה משפטית” שבה אין האפוטרופוס מוסמכת לייצג את החסוי מבלי שקיבלה אישור בית-המשפט או אפוטרופוס אחר מכוח סעיף 48 לחוק.
24. אם כן, ראינו שהחוק מצריך אישור שיפוטי מראש להגשת התביעה כפי שהוגשה – מהלך שלא נעשה ולא ננקט על-ידי האפוטרופא (המבקשת). לכאורה ניתן היה על בסיס קביעה זו לסלק התביעה על-הסף ו/או לפסול את מהלך הגשת התביעה על-ידי האם.
25. אלא שיש צורך לצלול גם ללב ניגוד העניינים ולשאול עצמנו, כלום הנכון הוא בדיעבד להכשיר הגשת התביעה מטעם האם. סבור אני, כי גם כיום, בדיעבד ואולי אף ביתר שאת, ברור לכל אין מקום ליתן אישור שיפוטי שכזה, בשל ניגוד עניינים מובנה בין האפוטרופא (האם) ואינטרסיה לבין אינטרסי החסוי.
26. אומרת לנו האם, כי האינטרס של החסוי הוא לקבל שיפוי ופיצוי מתאים בגין העובדה שנגרמו לו נזקים נפשיים קשים שהפכו אותו להיות מוגדר כנכה נפשית וכחסוי. לדבריה, המעוולים הם לשכת הרווחה ואביו של הקטין והם חבים בפיצוי.
27. חש אני חובה לומר בצער רב, כי האם מחטיאה המטרה באמירותיה ובתביעותיה אלו; האינטרס הראשון במעלה של החסוי הוא לשמור על איזון ובריאות נפשית ולא להידרדר עוד יותר (ישימו לב בני משפחת החסוי שהוא יקר ללבם, כי מתקשים אנו לדבר על הטבה במצב החסוי ולאור ריבוי ההליכים בעניינו ואי-היציבות כל שמייחלים אנו הוא ליציבות ולמניעת הרעה נוספת). החסוי בונה אט אט צעדיו בעולם כמבוגר והגם שהוא שוהה בהוסטל (ולפרקים במרכזים לבריאות הנפש), הוא עדיין מתקשה בניהול חייו באופן עצמאי. כל אזכור של עברו של החסוי ובוודאי כל פעם שהוא יידרש להליך השיפוטי הנוכחי, ייגרם לו נזק נפשי חמור. ברור לבית-המשפט כשמש ביום סגריר, כי עצם אזכור מאורעות העבר מחייו של החסוי, עלול לגרום להרעה במצבו. כך שרבובו לכל סכסוך נוסף בין הוריו. עצם העובדה שהוא עלול להיות מוזמן להעיד כחלק מדרישת הנתבעים שלא לדבר על חובת ההתייצבות בבית-המשפט כבעל דין (תקנה 258יא לתקסד”א), מגדילה הסיכון שמא ייחשף לאמירות, עובדות, טענות ודברים קשים ביותר שירעו את מצבו הנפשי והרגשי הרעוע והבלתי-יציב ממילא.
28. האם אינטרס של זכיה בכספי הפיצוי הוא אינטרס של החסוי? לכאורה התשובה בחיוב. אך לכאורה בלבד. מבחינה כלכלית, נכון להיום , לחסוי לא חסר דבר בחייו והוא מסודר מכל הבחינות (מגורים, כלכלתו, צרכיו הכל מסופקים באמצעות המסגרת בה גר וקצבאותיו). ברור שהחיים יכולים להיות נוחים ויפים יותר כאשר לחסוי עוגן כלכלי נרחב ויסודי יותר, אך עינינו רואות גם היום, כי לא הסך הכספי הנתבע (אילו היה מתקבל) הוא זה שהיה בו כדי להביא לשיפור משמעותי של ממש באיכות חייו. ממש לא.
29. ומהו האינטרס של האם? לאם יש עניין במאבק כנגד האב. לא רק בעניין החסוי ניהלה היא הליכים כנגדו אלא גם ביחס לילד נוסף משותף שגר עמה (אלמוג) וכיום בגר. זאת ועוד, בוודאי אין לכחד כי קיימת אפשרות שאילו היה החסוי זוכה במיליוני שקלים חדשים בעקבות תביעת הפיצויים, היתה מוגשת בקשה כזו או אחרת להשקיע הכספים עבור החסוי מבלי לפסול כמובן האפשרות של רכישת בית על שם החסוי בו הוא יגור עם אמו (הגם שייתכן שהדבר אינו טובתו של החסוי בנסיבות). מכל מקום, קשה לראות כיצד התביעה הנוכחית אינה משרתת גם את אינטרסי האם.
30. זאת ועוד, האם עצמה, בעצם הגשת התובענה, חשפה את עצמה לאפשרות של הגשת תביעות נגדיות והודעות צדדי ג’. במקרה שכזה היא תהיה מחוייבת להגן על עצמה מפני הטענות השונות ואו אז כלל לא תוכל לשמש בתפקיד האפוטרופא באופן אובייקטיבי ונייטרלי הלוקח בחשבון רק את טובת החסוי. טול למשל טענת האב, כי האם היא זו שנהגה באלימות כלפי החסוי, או כי החסוי עבר למשמורתו מרצונו. האם שתידרש להתמודד ולהתגונן מפני טענות שכאלה, עלולה לדרוש זימונו של החסוי להעיד ו/או לטעון טענות הגנה שיפגעו בעניין החסוי (כמו למשל העובדה שהוא הביע רצון בשעתו לעבור לידי האב או קיים קשר עמו בניגוד לצווים שיפוטיים). יש לזכור עוד, כי אליבא דכל הנתבעים והגורמים לרבות האפוט’ לדין, האם רואה באב האחראי היחידי, ברם כבר בכך היא נמצאת בניגוד עניינים. אפוטרופוס אובייקטיבי של החסוי עלול/עשוי היה לשקול תביעה גם כנגד האם בשל חלקה ואחריותה לנזקי החסוי. כל עוד היא משמשת בתפקיד זה, ברור שלא יכולה לשקול אפשרות זו ומדובר בהמחשה נוספת לניגוד העניינים המובנה.
מכל מקום, הימצאותה של המבקשת, מחד גיסא, כאפוטרופא של החסוי שתובעת צדדי ג’, ומאידך גיסא הינה אמו הביולוגית ובעלת דין, שיכולה להיות חשופה להגשת תובענות נגדיות מצדדים שונים בתיק באותו עניין, מביאה לסיטואציה של ניגוד עניינים מובנה וממשי, בינה לבין החסוי ומשכך תובענה זו לא רק שמצריכה את אישורו של בית-המשפט, אלא לא תוכל לקבל אישור זה.
31. מעבר לאי-מתן האישור השיפוטי לפי סעיף 48 לחוק לשם ניהול ההליך על-ידי האפוטרופא של החסוי דווקא (קרי על-ידי אמו), מצאתי לנכון להורות על הפסקת התובענה מטעמים נוספים הקשורים בחסוי ובחשש שמא התביעה תחשוף אותו לנזקים כספיים והוצאות רבות שאין ידו משגת.
32. בענייננו התנהלו שלוש ישיבות, האחת בה נשמע החסוי (בנוכחות האפוטרופוס לדין), הישיבה השניה התחילה כדיון בלתי-פורמלי והמשיכה כקדם משפט, והשלישית קדם משפט. לבית-המשפט ניתנה הזדמנות להתרשם מהחסוי, מדברי האפוטרופוס לדין ומהצדדים להליך.
33. בסיכום עמדתו של האפוטרופוס לדין שהוגשה ביום 30.03.15:
“19. לסיכום, ועם הרבה ספקות וחששות הח”מ מוצא כי האיזון הראוי הוא כדלקמן: ככל שניתן לנהל את התביעה ללא מעורבותו של החסוי בדיונים ומבלי שהוא יידרש להעיד מול ביהמ”ש ולעבור את החוויה הלא פשוטה של חקירה נגדית, הח”מ תומך בהגשת התביעה. בכל מקרה אחר, הח”מ סובר שהנזק שעלול להיגרם למצב בריאותו הנפשית של החסוי יעלה לדעת הח”מ על התועלת שבניהול ההליך.
20. יש לציין כי עמדה זו עולה בקנה אחד עם עמדתו של החסוי שמחד מעוניין להגיש את התביעה ועומד מאחוריה ומנגד מבקש שלא להיות מעורב בתהליך המשפטי וממשיך לדבוק ברצונו בנתק מוחלט מהאב.”
34. בהמשך לעמדה זו ולבקשות נוספות שהוגשו, הוריתי על שמיעת החסוי במעמד האפוטרופוס לדין בלבד באולם הדיונים. כבר במעמד ולאחר שמיעתו התרשמתי באופן נחרץ, כי ניהול ובירור התובענה לא ייטיב עימו (וזו בלשון המעטה) וכי הוא כלל אינו מסוגל לעמוד בדיון משפטי.
35. הרושם השיפוטי המתקבל משיחה לבבית עם החסוי, שלא בתנאי לחץ וללא נוכחות ההורים ובאי-כוח הצדדים, כי החסוי מתקשה מאוד להשיב על שאלות, להיות ממוקד בדיון, לומר דברים ומסרים פשוטים והוא לא יעמוד בשום חקירה נגדית ביחס לטענות האלימות של אביו לכאורה כלפיו, ביחס לנסיבות מעברו למשמורתו, הפרת צווים מטעמו וכיוצא בזה שאלות הנוגעות לסכסוך המשמורת בין הוריו אשר התנהל עד לא מכבר עת היה קטין. חשוב להביא בהקשר זה התרשמות האפוטרופוס לדין מהחסוי וטיב השפעות ההליך הנוכחי על מצבו הרגשי והנפשי…
36. אכן אילו היו מסכימים הנתבעים לנהל ההליכים ללא חקירה נגדית ונוכחות של החסוי, ניחא. ניתן היה לומר כי אולי ניתן היה למסך אותו מההתרחשות בבית-המשפט ולחסוך ממנו ההתכתשות הבינ-הורית הצפויה. אלא שהנתבעים לא ויתרו ואינם מוותרים ובצדק מבחינתם, על הזכות הבסיסית המוקנית להם כנתבעים והיא הזכות לחקירה נגדית.
37. בהקשר זה יש לקחת בחשבון עובדה פשוטה והיא שבסיטואציות רבות, העדים היחידים להתרחשות היו החסוי ומי מבעלי הדין (אמו/אביו). כיצד ניתן לחסום האב ו/או המדינה מלהעיד את בעל הדין היחידי או הכמעט היחידי להתרחשות שהיא נשוא התביעה (למשל, מעשי אלימות נטענים של האב כלפיו, או הזנחתו או הסתתו?). התשובה ברורה וחד-משמעית, הדבר פשוט אינו אפשרי. ומשכך וכאשר ברור לכל כי החסוי אינו יכול לעמוד בתנאי חקירה נגדית כלשהי והדבר ידרדר את מצבו, ברור לבית-המשפט כשמש, כי התביעה עלולה להידחות אך בשל כך. ומי אז יישא בהוצאות המשפטי? ואיזה אינטרס של החסוי יקודם אז במקרה של מעשה בית דין בתביעה נזיקית שכזו?
38. ואת כל אלה אמרנו עוד מבלי לשקול שיקולים חיצוניים להליך, כמו אפשרות שיקום הקשר בין החסוי לבין אביו בעתיד. האב מייחל לחידוש הקשר, טוען כי עבר כל אבחון אפשרי ומוכן גם לקשר מבוקר. קשר שכזה בתנאים מסויימים יכול להיות אינטרס של החסוי. העמדת החסוי בתביעה נזיקית כנגד אביו, בוודאי תשמוט הקרקע תחת אינטרס זה. זאת ועוד, טול מקרה שבו האם חלילה לא תוכל לשמש כאפוטרופא לחסוי מכל סיבה שהיא ויהיה צורך במינוי האב לתפקיד זה. כיצד ניתן יהיה לדון בכך בשים-לב להגשת התביעה הנוכחית כנגדו.
39. שעה שהתרשמתי ממכלול הדברים שהיו בפניי, כאשר בראש וראשונה עמדה בפניי העובדה כי אין מנוס מהתייצבות החסוי לצורך בירור ההליך (ואף חקירתו הנגדית בהליך הוכחות), אל מול מצבו הנפשי הנתון ועמדתו הנחרצת לפיה אינו מעוניין ליטול חלק בהליכים, והמלצות הגורמים המעורבים לפיהם שיתוף החסוי בהליך יוביל להחמרה במצבו הנפשי, יחד עם העובדה כי החסוי, בסך הכל חי חיי רווחה, לא חסר לו דבר, הוא מטופל היטב, ונמצא במסגרות מוגנות ובהתחשב בידיעה שיכול והמשך דיונים בסוגיות נשוא ההליך וניהולו יגרמו לרגרסיה בחייו ולנזקים כבדים – לא מצאתי לנכון לאפשר הגשת וניהול התביעה בנסיבות שכאלה (קרי בהיעדרו).
סיכום ותוצאה
40. מחיקה או דחיה על-הסף היא אמצעי קיצוני הננקט רק מקום שאין אפשרות אחרת (לרבות באופן של תיקון הפגם שנפל בהתנהלותו של צד בהליך על-ידי פסיקת הוצאות).
ההלכה הפסוקה קובעת, כי בית-המשפט יעדיף דיון ענייני בתובענות על פני פתרון דיוני פורמליסטי אשר מהווה לפעמים סוף פסוק לתיק קונקרטי אולם אינו סוף הדרך מבחינת המשך ההתדיינות.
41. אלא שנסיבות מקרה זה ייחודיות הן במובן זה שעדיף שלא לברר התביעה מבחינת החסוי מאשר לבררה לעיצומה (אגב גם אם בסופו-של-יום היה זוכה התובע בסעד כספי, הנזקים הרגשיים שעלולים להיגרם לו כתוצאה מניהול ומעורבות בהליך זה גדולים לאין שיעור ואולי אף בלתי-הפיכים). בירור התביעה מבחינת החסוי כאשר הוא מסרב להעיד והכל סבורים כי הדבר מזיק לו אף הופך את התביעה לתביעה עם סיכויים קלושים ביותר.
42. התביעה עלולה בהכרח להוליד תביעות והודעות צד ג’ כנגד האם. מצב זה מעמיד אותה בניגוד עניינים מובנה ומורכב עוד יותר מניגוד העניינים הנוכחי (שאף בהיעדר תביעות כנגדה הוא קיים).
43. מכל הטעמים הללו ובשים-לב לסמכות שנתונה לי בדין ומתוך מחשבה על טובתו של החסוי XXXXXX, ראיתי לנכון להורות כדלהלן:
43.1. אני דוחה הבקשה להתיר הגשת וניהול התביעה על-ידי אמו כאפוטרופא לגופו ולרכושו מכוח סעיף 48 לחוק.
43.2. משעה שכבר הוגשה התביעה ובשים-לב ליתר הטעמים שהובאו לעיל, אני רואה לנכון להורות על הפסקת התביעה ללא צו להוצאות, כאשר מי שיהיה רשאי לחדש התביעה הוא החסוי באמצעות אפוטרופוס לדין שאינו אמו ובכפוף לכך שיוכח בפני בית-המשפט בשים-לב לאמור בהחלטתי זו, כי התועלת שבחידוש ההליך עולה על נזקיו וסיכוניו מבחינת החסוי.
43.3. לאור ההכרעה מתייתר הצורך לבחון צירוף לשכת הרווחה כצד דרוש להליך שבפניי.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
