סעיף 48 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:
“48. עדות עורך-דין
(א) דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך-דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין ללקוח, אין עורך-הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החסיון; והוא הדין בעובד של עורך-דין אשר דברים ומסמכים שנמסרו לעורך-הדין הגיעו אליו אגב עבודתו בשירות עורך-הדין.
(ב) הוראות סעיף-קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות עורך-דין או עובד של עורך-הדין.”
סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א-1961 קובע את ההוראה המשלימה לסעיף 48 לפקודת הראיות. נקבעה בו החובה האתית על עורך-הדין לשמור על החיסיון, כאשר הסעיף אוסר על עורך-הדין לגלות “דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך-דין ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי”.
חסיון עורך-דין – לקוח הוא אחד החסיונות הבודדים המוגדרים כחסיונות מוחלטים ולא יחסיים. לכן, כאשר נקבע כי מסמך או דברים מסויימים חוסים תחת החיסיון, בית-המשפט אינו יכול להורות על גילוי המידע ולהסיר את החיסיון גם אם מדובר במידע שנחוץ כדי להגיע לחקר האמת. יחד-עם-זאת החיסיון הוא אישי ולא “חפצי” כלומר הוא אינו חל על המידע עצמו.
חיסיון עורך-דין לקוח נועד להבטיח תקשורת חופשית בין עורך-הדין ללקוח, וזאת מתוך הנחה כי תקשורת כזו היא הכרחית לצורך הבטחת הליך הוגן. הליך הוגן נחשב הליך בו ניתנת ללקוח זכות להיות מיוצג – זכות שהוכרה במשפט הישראלי כזכות חוקתית {ראה לימור זר גוטמן “הבטחת תקשורת חופשית בין עורך-דין ללקוח באמצעות חיסיון עורך-דין לקוח וחסות הסודיות האתית – קריאה לרפורמה” ספר דויד וינר 79; לביקורת על הצידוקים לחיסיון, ראה זר-גוטמן בעמ’ 85-83}.
אחד הצידוקים לקיומו של החיסיון נעוץ בהנחה לפיה רק כאשר הלקוח מספר לעורך-הדין שלו את כל העובדות, יכול עורך-הדין לתת לו שירות משפטי הולם. אם הלקוח יחשוש מפני גילוי המידע אותו הוא מוסר לעורך-הדין, הוא עלול להימנע ממסירת העובדות במלואן. מטרתו של החיסיון, כך נקבע, הוא כדי ש”הלקוח יחוש בטוח וחופשי להציג בפני עורך-דינו את התמונה המלאה, שהובילה אותו לשכור את שירותיו, והוא יוכל לזכות בייצוג משפטי הולם והוגן” {רע”פ 751/15 אברג’יל נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.12.15)}.
ההלכה הפסוקה התייחסה לא אחת לחשיבות שהלקוח יקבל ייעוץ והגנה על זכויותיו ו”לא יחשוש שדברים שעברו בינו לבין עורך-דינו יתגלו לצד שכנגד ויהיו לו לרועץ” {ע”א 327/68 זינגר נ’ ביינון, פ”ד כב(2), 604}, ולהכרח לאפשר ללקוח לאסוף באין מפריע את החומר הדרוש לשם ניהול המשפט ולהביאו בפני עורך-הדין שלו ללא חשש שדבריו יתגלו {ע”א 407/73 גואנשיר נ’ חברת החשמל, פ”ד כט(1), 171}.
הנטל להוכיח קיומו של חיסיון חל על הטוען לו. לצורך הוכחת קיומו של חיסיון, יש להוכיח את שני התנאים המנויים בסעיף 48 הנ”ל לפקודת הראיות – התנאי הראשון מחייב קיומם של יחסי עורך-דין לקוח בעת קבלת המידע; התנאי השני דורש כי למידע או למסמך יהיה קשר ענייני לשירות המקצועי. שירות זה אינו כולל מדרך הטבע רק שירות בין כותלי בית-המשפט אלא הוא כולל כל שירות במסגרתו נדרשים המומחיות והידע המקצועיים שיש לעורכי-דין {זר גוטמן, עמ’ 91}.
עוד יש לציין כי סעיף 48(א) לפקודת הראיות מתייחס לפי לשונו לאיסור על עורך-הדין למסור מסמכים חסויים כראיה.
המדינה טענה בעבר כי החיסיון אינו חל כאשר המשטרה תפסה מסמכים אצל הלקוח. המדינה התבססה על לשון החוק (“לא ימסור עורך-הדין כראיה”) ועל הטענה לפיה יש מקום להצר את גבולות החסיונות השונים (ראה זר גוטמן בעמ’ 95-93 והפסיקה אליה היא מפנה שם). יחד-עם-זאת, נראה כי אין חולק עוד היום כי מסמכים חסויים ייחשבו ככאלה גם כאשר הם מצויים בחזקתו של הלקוח {ראה גם ת”פ (מחוזי ת”א) מדינת ישראל נ’ רובינשטיין ושות’ בע”מ, פ”מ תשמ”ב(1), 89 (1992); רע”פ 8873/07, רע”פ 10573/08 היינץ ישראל בע”מ נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו; ת”צ (ת”א) 21851-03-15 אביגדור משה וינברגר נ’ בנק מזרחי טפחות בע”מ, תק-מח 2016(2), 29624 (2016)}.
הטעם לקיומו של חסיון עורך-דין-לקוח, נעוץ בעניין שיש לציבור להבטיח שכל בעל דין – הן במשפט פלילי והן במשפט אזרחי – יוכל להיוועץ בעורך-דינו באופן חופשי וגלוי מבלי לחשוש שהדברים שיוחלפו ביניהם, ובמיוחד דבריו שלו, יהיו לו לרועץ {ת”א (מרכז) 53966-09-11 חווה פארן נ’ ד”ר אבנר שמר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
החסיון בא להבטיח כי הלקוח יוכל למסור לעורך-דינו את כל המידע שברשותו וזאת ללא כל חשש שמידע זה יגיע לידי אחרים ו/או לצד שכנגד – דבר העלול לשמש כנגדו בהליך המשפטי. הגנה זו נתפסת כתנאי לכך שעורך-הדין יוכל להעניק שירות נאות ללקוחו.
החסיון הקבוע בסעיף 48 לפקודת הראיות בא להבטיח כי הלקוח יוכל למסור לעורך-הדין את כל המידע שברשותו, ללא חשש שמידע זה יגיע לידי אחרים.
הגנה זו נתפסת כתנאי לכך שעורך-הדין יוכל להעניק שירות נאות ללקוחו. החסיון הוא של הלקוח ולא של עורך-הדין, ולכן, רק הלקוח רשאי לוותר עליו.
כמו-כן, הלכה פסוקה היא, שמסמך שבא לעולם לצורך הליכים משפטיים שהיו אותה שעה תלויים ועומדים, הוא חסוי {ע”א 407/73 גואנשיר נ’ חברת החשמל לישראל בע”מ, פ”ד כט(1), 169 (1974); רע”א 5806/06 עזבון המנוח נמירובסקי מיכאל ז”ל נ’ אורי שימקו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.
מסמך שהוכן לקראת משפט נהנה מחסיון בפני גילוי {רע”א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ אלי שירי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.
הטעם לכלל זה נעוץ בערך ההגנה על האוטונומיה הנתונה לצד למחלוקת להכין את קווי עמדתו במשפט בלא הפרעה.
במתח הקיים בין חובת הגילוי לצורך חשיפת האמת במשפט, לבין ההגנה על זכותו של בעל דין להיערך כראוי להציג את עמדתו במחלוקת עם יריבו בלא שיאלץ לחשוף את חומר ההכנה שהכין לצורך כך, גובר הערך האחרון.
חסיון מסמך שנולד לצורך הליכים משפטיים דוחה זכותו של בעל דין שכנגד לגילוי תוכנו של המסמך ולעיון בו.
מטרת החסיון היא לאפשר לאדם להכין עצמו למשפט בלא חשש שפרי עמלו לצורכי הכנת עמדתו ייחשף לעיניו של הצד השני {ע”א 407/73 גואנשיר נ’ חברת החשמל, פ”ד כט(1), 169 (1974)}.
הערך המבקש לגונן על זכותו של אדם להכין את עמדתו לצורך התדיינות עם הצד שכנגד משתלב גם עם תפיסת ערך הפרטיות של האדם אשר קיבל מעמד חוקתי בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו {ת”א (רמ’) 33148-11-10 מרסלו איידלמן נ’ טל אופיר גינון ופיתוח בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
סוגיית חסיון התקשרות עם עורך-דין מוסדרת בשתי הוראות חוק: האחת,ההוראה שבסעיף 48 לפקודת הראיות. השניה, ההוראה שבסעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין {ת”א (ת”א) 8788-07-11 אריה מגירס נ’ אוסיף השקעות ופיתוח בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); תע”א (חי’) 3494-07 ישראל יונגר נ’ דורון זיסו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
כחלק מחובת הנאמנות המוטלת על עורך-דין כלפי לקוחו, קובע סעיף 48 לפקודת הראיות כי דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך-דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין ללקוח, אין עורך-הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החסיון {ת”א (חי’) 24127-12-09 יוסף שער נ’ משה מינצברג, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
סעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ”א-1961, הינו הוראה משלימה נפרדת, האוסרת על עורך-דין לגלות בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, דברים ומסמכים שהוחלפו בינו לבין לקוחו ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין ללקוח, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם, והופך חשיפה בניגוד לאיסור לעבירה משמעתית.
חשוב להבהיר כי החסיון שייך ללקוח והוא, ואך ורק הוא, רשאי לוותר עליו {בג”צ 744/97 גוזלן נ’ השופט אמינוף, פ”ד נא(1), 355 (1997); א’ הרנון דיני ראיות, חלק שני, 100; י’ קדמי על הראיות, חלק שני, 930; נ’ זלצמן “חסיון התקשורת שבין עורך-דין ללקוח: ראיה חיונית להגנת נאשם כסייג לאבסולוטיות בהליך פלילי” ספר שמגר – מאמרים ב’}.
חסיון הנטען על-פי סעיף 48(א) לפקודת הראיות, הינו חסיון מוחלט ולבית-המשפט אין שיקול-דעת להסיר חסיון זה {בש”א (חי’) 2707/07 מאיר בר-טל נ’ אלביט מערכות בע”מ, תק-עב 2007(2), 7772 (2007)}.
המושג “דברים” מבטא בהקשר זה תקשורת מילולית; ואילו המושג “מסמכים” מבטא חומר בכתב.
מסמך שבא לעולם לצורך הליכים משפטיים שהיו אותה שעה תלויים ועומדים או אפילו רק צפויים, הינו מסמך חסוי {ע”א 407/73 גואנשיר נ’ חברת החשמל, פ”ד כט(1), 169, 171 (1974)}.
מה פירוש המושג “הוחלפו” שבסעיף 48 לפקודת הראיות? דרישה זו מבטאת את הטעם לקיומו של החסיון הקבוע בסעיף 48 לפקודה, קרי, ליתן ללקוח את האפשרות להשמיע לעורך-הדין ולשמוע ממנו – במשמעות הרחבה של מסירת מידע בעל-פה או בכתב – ללא חשש שהדברים יהיו לו לרועץ.
מה פירוש המושג “בין עורך-דין לבין לקוחו”?החסיון מתקיים בין עורך-דין לבין לקוח בתור שכאלה, ואין די בכך ש”דברים ומסמכים” נמסרים למי שהוא עורך-דין {ע”א 44/61 רובינשטיין נ’ מפעלי טכסטיל, פ”ד טו(2), 1599, 1601 (1961)}.
פניה לעורך-דין במטרה לשכור את שירותיו מספקת לצורך החסיון יחסי עורך-דין-לקוח {בג”צ 744/97 גוזלן סיגל נ’ השופט אמינוף, פ”ד נא(1), 355, 360 (1997)}.
מידע שנמסר מאדם שלישי אינו חסוי על-פי לשון סעיף 48 לפקודת הראיות. כך, לדוגמה, כאשר מכתב מהלקוח לעורך-הדין נפל לידי אדם שלישי ניתן להביאו כראיה, וכן כאשר צד שלישי שמע שיחה בין עורך-הדין ללקוח.
לקוח זכאי ליהנות מהחסיון גם לאחר תום יחסיו הפורמאליים עם עורך-הדין, ובלבד שהמדובר בעניינים הקשורים בשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין בעבר ולא בנושאים החורגים מכך {על”א 17/86 פלונית נ’ לשכת עורכי-הדין, פ”ד מא(4), 770, 779 (1987)}.
מה פירוש המושג “לבין אדם אחר מטעם הלקוח”? שלוחו של אדם כמותו, ועל-כן רואים “דברים ומסמכים” שהוחלפו בין “שלוחו” של לקוח לבין עורך-דין – כאילו הוחלפו במישרין בין הלקוח לבין עורך-הדין {ב”ש (יר’) 227/83 מירון ואח’, פ”מ התשמ”ה(א), 76}.
מה פירוש המושג “ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי”? המידע החסוי הוא זה הקשור עניינית לנושא השירות, להבדיל מזה הכרוך בלבד במתן אותו שירות {ב”ש (יר’) 227/83 מירון ואח’, פ”מ התשמ”ה(א), 76; ע”א 632/77 מוסקונה נ’ מאור, פ”ד לב(2), 321, 323 (1978); על”א 17/86 פלונית נ’ לשכת עורכי-הדין, פ”ד מא(4), 770, 779 (1987); ע”פ 236/88 איזמן נ’ מדינת ישראל, פ”ד מד(3), 485 (1990)}.
כאשר עורך-הדין ממליץ ללקוחו לעבור עבירה, לא יחול החסיון.
מה פירוש המושג “אלא אם ויתר הלקוח על החסיון”? אמירה זו חוזרת ומדגישה, כי הזכות לחסיון ההתקשרות עם עורך-דין – הינה זכותו הבלעדית של הלקוח “כלפי” עורך-דינו.
זכותו של הלקוח, מתרחבת וחלה גם: על התקשורת המקצועית שבין שלוחו של הלקוח לבין עורך-הדין; על התקשורת המקצועית המגיעה לרשותו של עובדו של עורך-הדין, לרבות המתמחה ממשרדו; לגבי “מסמכים משפטיים” – לגבי אותם מסמכים הנוצרים לצורך התדיינות משפטית {קיימת או צפויה}, בין על-ידי הלקוח עצמו ובין על-ידי עורך-הדין ובין על-ידי גורם שלישי מטעמם.
ויתור מצידו של הלקוח על חסיון התקשורת עם עורך-הדין יכול שיהא במפורש, ויכול שיהא באחת מאלה:
1. ויתור מכללא – בהתנהגות – מקום שהתנהגותו של הלקוח מלמדת על-כך שהוא אינו עומד על קיום החסיון, יראו אותו כ”מוותר” עליו {ע”א 44/61 רובינשטיין נ’ מפעלי טכסטיל נצרת, פ”ד טו(2), 1599, 1602 (1961)}.
2. ויתור הדדי בין לקוחות משותפים – כאשר מספר לקוחות פונים במשותף לעורך-דין אחד, כי אז הדברים והמסמכים שהוחלפו בין כל אחד מהם לבין עורך-הדין בקשר לנושא המשותף – אינם חסויים כלפי הלקוחות המשותפים האחרים {ע”א 442/81 גרומט נ’ סרוסי, פ”ד לו(4), 214, 221 (1982)}.
3. לקוח המעיד על פרטי התקשורת – משהעיד הלקוח ללא סייג מטעמי חסיון על כל הנושאים, שוב אינו יכול להעלות טענת חסיון לגבי אותם נושאים כשעדות עליהם אמורה להישמע לאחר-מכן מפי פרקליטו, אם משום שבהעידו כאמור השמיט הוא עצמו יסוד הסודיות מנושאים אלה, ואם משום שבעקבות העדות הוא מוחזק מוותר על החסיון {ת”א (ב”ש) 44/79 אמני נ’ חברת ספינות בע”מ, פ”מ התש”מ(ב), 382, 391 (1979)}.
4. לקוח המגלה טפח מפרטי התקשורת – אם התיר לקוח להוציא אל פני השטח חלק ממגעיו והמסמכים שהוחלפו בינו לבין עורך-דינו – אין הוא יכול לומר כי די לו בכך וכל השאר חסוי. משגילה טפח – הרי רשאי הצד שכנגד לבוא ולגלות טפחיים {ת”פ (ת”א) 6089/84 מדינת ישראל נ’ ליפסקי, פ”מ התשמ”ו(א), 372 (1984)}.
מה פירוש המושג “והוא הדין בעובדו של עורך-דין”? דינו של עובד של עורך-דין בהקשר הנדון כאן כדין עורך-הדין עצמו, וללקוח זכות חסיון גם כלפיו, כל עוד המדובר ב”דברים ומסמכים” שנמסרו לעורך-הדין והגיעו אליו אגב עבודתו בשירות עורך-הדין {ע”פ 670/80 אבו חצירא נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(3), 681 (1981)}.
ההוראה שבסעיף 48(ב) לפקודת הראיות מכוונת להסיר ספק ולקבוע בבירור, כי הזכות לחסיון התקשורת עם עורך-הדין, כלפי עורך-הדין וכלפי עובדו, בעינה עומדת גם לאחר שעורך-הדין חדל להיות עורך-דינו של הלקוח {בג”צ 744/97 גוזלן סיגל נ’ השופט אמינוף, פ”ד נא(1), 355 (1997)}.
הסכם שכר-טרחה בין עורך-דין ללקוח, יש אומנם קשר לעובדת מתן השירות המקצועי על-ידי עורך-הדין, אך לא “לעניין נשוא השירות המקצועי” שבו עוסק סעיף 48 לפקודת הראיות, ולכן לא חל על הסכם שכר-הטרחה החסיון כאמור בסעיף 48 לפקודת הראיות {בש”א (יר’) 2472/07 רמי בביאן נ’ בנק מרכנתיל דיסקונט בע”מ, תק-של 2007(2), 7805 (2007); ת”א (יר’) 1995-09-10 הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית של ירושלים נ’ יעקב רבינוביץ’, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); בש”א (כ”ס) 2625/09 סגלית סימון זיו עו”ד נ’ שלוה פוטשניק עו”ד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.
נדגיש כי עורך-הדין רשאי להשתמש במסמכים ומידע שקיבל מלקוחו לצורך התגוננות בסכסוך שפרץ בינו לבין הלקוח {בש”א (יר’) 1468/06 שליסל גורל הדס, עורך-דין נ’ דייויס יונתן, עורך-דין, תק-עב 2007(1), 1223 (2007); על”ע 17/85 עורך-דין פלונית נ’ לשכת עורכי-הדין, פ”ד מא(4), 770 (1986); ת”א (יר’) 1519/97 בן ציון שיפטן נ’ דוד קירשנבאום, תק-מח 2000(3), 10561 (2000)}.
ב- ע”פ 670/80 {אבו-חצירא נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(3), 681 (1981)} עורך-דינו של המערער העיד כנגדו באישום של בידוי ראיות. המערער טען כי עדותו לא הייתה קבילה, ויש להתעלם ממנה בהיותה חסויה מכוח סעיף 48(א) לפקודת הראיות, וכן לפי סעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין.
בית-המשפט קבע כי עניינים בתחום הפלילי לא יכולים להיחשב כעניינים הקשורים לשירות המקצועי, ולפיכך הם אינם בתחומו של חסיון עורך-דין-לקוח.
בהמשך לעיל, נבהיר כי “שירות מקצועי” של עורך-דין יכול שיתייחס לעבירות פליליות, אך זאת, כאשר העבירה כבר בוצעה, והעבריין מבקש מעורך-הדין שירות מקצועי בקשר לכך, כגון ייצוג בהליכים פליליים שננקטו נגדו.
אך מקום שהעבריין מוסר לעורך-דין על כוונתו לבצע עבירה בעתיד, והוא אף נוהג כך, כי אז אין הלקוח מעוניין בכל שירות מקצועי מעורך-הדין, ואין זה מסוג הדברים שיש להם קשר לשירות מקצועי שניתן על-ידי עורך-דין {על”ע 17/86 עורך-דין פלונית נ’ לשכת עורכי-הדין, פ”ד מא(4), 770 (1986)}.
סעיף 48(ג) לפקודת הראיות קובע כי “נאשם שבחר להעיד במשפטו כעד הסניגוריה, לא יחול עליו סעיף זה לגבי העבירה שהוא מואשם בה באותו משפט”.
עצם זהותו של לקוח, כמו גם עצם הפניה לקבלת שירות מקצועי של עורך-הדין, אינם בגדר “דברים שהוחלפו” בין עורך-הדין ללקוח, ואינם איפוא בגדר החסיון.
ההיגיון לכך הוא, שבעצם הפניה לקבלת השירות אין כדי לחשוף את התקשורת החסויה ולהעמיד אדם בסכנה שעצם הפניה תעמוד לו לרועץ בהליכים עתידים אפשריים {בג”צ 447/72 ד”ר ישמחוביץ נ’ פ”ש, פורסם באתר האינטרנט נבו (1973)}.
יחד-עם-זאת, הותירה הפסיקה פתח צר ולעת עתה תיאורטי בלבד, לאפשרות שבה הידיעה על עצם הפניה לעורך-הדין או גילוי זהות לקוח מטעם אחר, יביאו לנזק של-ממש ללקוח, באופן שיצדיק את הרחבת החסיון גם על זהות הלקוח, לאחר שבית-המשפט ישקול את השיקולים הרלבנטיים {בג”צ 301/85 פלונים נ’ נשיא ביהמ”ש המחוזי בת”א-יפו, פורסם באתר האינטרנט נבו (1986); ה”פ (ת”א) 2163/96 פייראייזן נ’ גזית, פורסם באתר האינטרנט נבו (1997); ח”ד (ת”א) 11287-10-10 הרשות המוסמכת באיי הבתולה נ’ הנהלת בתי-המשפט, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
לשון סעיף 48 לפקודת הראיות ותכליתו, מובילים למסקנה חד-משמעית, כי חשבוניות שהוצאו בגין תשלום שכר-טרחה אינן חוסות תחת חסיון עורך-דין-לקוח. מסקנה זו עולה, גם מעצם טיבם של המסמכים, אשר נחשפים, ממילא, בפני צדדים שלישיים. לפיכך, לא היה מקום לחסות מסמכים אלו, גם אם המסמכים לא היו מוגדרים כעניינים שהם חיצוניים לשירות המקצועי של עורכי-הדין {רע”פ 751/15 יצחק אברג’יל נ’ מדינת ישראל, תק-על 2015(4), 10909 (2015)}
ב- רע”א 1496/15 {בנימין לוי נ’ טל דרורי, תק-על 2015(2), 8037 (2015)} בית-המשפט הכיר בחיסיון מסמכים שהוכנו לקראת הליך חלופי ליישוב סכסוך מחוץ לכתלי בית-המשפט, כמו הליכי פשרה, גישור, פישור או בוררות {ראה גם ע”א 2335/04 בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ שירי, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.06.06); רע”א 4781/12 י.מ. עיני קונדיטוריה בע”מ נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.03.13)}.
ב- רע”א 6933/12 {רם אלרום נ’ עו”ד דוד חורי, תק-על 2013(1), 3874 (2013)} קבע בית-המשפט:
“6. בנוגע לשאלת תחולת החיסיון על פניה ללשכה לסיוע משפטי, דומה כי תשובה לשאלה זו ברורה ומתבקשת – אכן לא כל פניה לגוף המספק שירותים משפטיים, לרבות הלשכה לסיוע משפטי, ראויה לחוס תחת חיסיון החל על יחסי עורך-דין – לקוח. מקובל עליי כי קיימים מקרי גבול שטרם נידונו בפסיקה. ודוק, המקרה שלפניי אינו נמנה עם אותם מקרי גבול. כפי שעולה מהחלטות בתי-המשפט דלמטה, מכתביו של המבקש אל הלשכה לסיוע משפטי לא הופנו אליה כאל גוף המייצג את המבקש במשפט, אלא כאל מעסיקו של המשיב. לפיכך, גם טענה זו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.
7. למעלה מן הדרוש, אציין כי נסיבותיו האישיות הקשות של המבקש נשקלו בשתי הערכאות, והסכום שנפסק לחובתו אינו חורג ממתחם הסבירות בנסיבות העניין. אציע, אם כן, שהמבקש יפעל מול לשכת ההוצאה לפועל לקביעת הסדר שיאפשר לו לעמוד בתשלום, בהתחשב בכלל נסיבות חייו של המבקש.
הבקשה, איפוא, נדחית. אין צו להוצאות.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
