עיון במידע חסוי

1. כללי

סדרי הדין בבקשה לגילוי ראיה חסויה מעוגנים בסעיף 46 לפקודת הראיות וכן בתקנות סדרי הדין (עתירה לגילוי ראיה), התשכ”ט-1969.

סעיף 46 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:

“46. הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה
(א) הדיון בעתירה לגילוי ראיה לפי סעיפים 44 או 45 יהיה בדלתיים סגורות; לשם החלטה בעתירה רשאי השופט של בית-המשפט העליון או בית-המשפט, לפי העניין, לדרוש שהראיה או תכנה יובאו לידיעתו, ורשאי הוא לקבל הסברים מהיועץ המשפטי לממשלה או מנציגו ומנציג המשרד הממשלתי הנוגע בדבר, אף בהיעדר יתר בעלי הדין.
(ב) שר המשפטים רשאי להתקין תקנות סדרי דין לדיון בעתירה לפי סעיפים 44 ו- 45 וסעיף זה.”

כאמור בסעיף 46 לפקודת הראיות, הדיון בעתירה לגילוי ראיה לפי סעיפים 44 או 45 לפקודת הראייות (נוסח חדש), השתל”א-1971 (להלן: “פקודת הראיות”) יהיה בדלתיים סגורות; לשם החלטה בעתירה רשאי השופט של בית-המשפט העליון או בית-המשפט, לפי העניין, לדרוש שהראיה לגילוי או תכנה יובאו לידיעתו, ורשאי הוא לקבל הסברים מהיועץ המשפטי לממשלה או מנציגו ומנציג המשרד הממשלתי הנוגע בדבר, אף בהיעדר יתר בעלי הדין.

העולה מן הסעיף הינו כי:

1. הדיון בעתירה יהיה בדלתיים סגורות;
2. בית-המשפט רשאי לדרוש כי הראיה תובא לידיעתו;
3. בית-המשפט רשאי לדרוש כי תוכן הראיה יובא לידיעתו;
4. בית-המשפט רשאי לקבל הסברים מן היועץ המשפטי לממשלה או נציג המשרד הממשלתי המעורב ללא נוכחות בעלי הדין.
עורך-דין קובי סודרי במאמרו[85] סבור, כי פרקטיקה דיוינית זו, במתכונתה הנוכחית, אינה מגשימה כראוי את הצורך בהגנה על זכויות הנאשם בפלילים, ובוודאי שאינה תואמת את הבכורה שהובטחה להן. לדעתו, יש להכניס תיקונים מהותיים לפרוצידורת הדיון בעתירה להסרת חיסיון, כגון: הדיון בעתירה יהיה במותב אחר מהמותב הדן באישום; במהלך הדיון יובאו בפני בית-המשפט הראיות החסויות גופן; הדיון לא יתקיים במעמד צד אחד בלבד אלא יש לאפשר את נוכחותו של סניגור במהלך הדיון. המחבר טוען, כי שינוי כאמור בפרוצידורת הדיון בעתירות לגילוי חומר חסוי, הוא עניין מובהק של האינטרס הציבורי ויהיה בו כדי לתקן עיוות ולשפר את הליך עשיית הצדק.

הוראת הסעיף על פיה דיון בעתירה יהיה בדלתיים סגורות הינו חריג לעיקרון היסוד במשפט הישראלי בדבר פומביות הדיון. על עיקרון הפומביות והקורלציה בין עיקרון זה לבין הדיון בדלתיים סגורות על-פי סעיף 46 לפקודת הראיות למדים אנו מפסיקת בית-המשפט ב- ע”פ 334/81[86]. טענת הסניגור בערעור היתה כי:

“נפל פגם חמור בדיון כפי שהתקיים, אשר בעטיו בלבד יש לבטל את הכרעת הדין ולזכות את המערער. הטענה היא, כי בית-המשפט בדרגה הראשונה החליט לאשר חיסוי מפני גילוי ראיה, ושלל על-ידי כך מאת הסניגוריה את היכולת להתמודד בצורה נאותה עם דברי העדות, שהושמעו לפני בית-המשפט בקשר לעובדות המקרה. לא היתה לסניגוריה האפשרות להעמיד את דבריהם של עדי התביעה המרכזיים במבחן של חקירה נגדית יסודית ויעילה, שתערער מהימנותם ותעמיד בספק אמינות גרסתם.”
בדחותו את הערעור קבע בית-המשפט מפי כב’ השופט לוין כי:

“אכן, הסניגור המלומד מעורר בטענותיו לפנינו סוגיה קשה ונכבדה, אשר מתעוררת לא רק בנושא זה של ראיה חסויה, אלא גם בנושאים כבדי משקל נוספים, כגון: זכות החקירה הנגדית, העומדת לו לבעל דין כאמצעי חשוב ויעיל לחשיפת האמת, וכגון הזכות שהדיון המשפטי יתנהל בפומבי קבל עם ועדה.
הסוגיה היא, בתמצית, זו: בית-המשפט, הנדרש להכריע בשאלות שבעובדה ולהעדיף גרסת בעל דין אחד על פני גרסת בעל הדין האחר, צריך שיהיו לפניו כל העובדות החשובות לעניין. חשוב שכל ראיה, אשר תוצג לפני בית-המשפט ושיש לה חשיבות לעניין, תיבחן ותיבדק כראוי, על-מנת שניתן יהיה להתרשם מאמינותה. תוך כדי ברור הדברים חייב השופט, השומע את הדיון, לקבוע את מימצאיו על-פי התרשמותו מהעדים, אשר מציגים לפניו את העובדות, ועל-פי מסמכים או מוצגים אחרים, המובאים לתשומת-ליבו. כדי להגיע לחקר האמת שומה על השופט להיעזר בכל אותם כלים, שהמחוקק העמיד לרשותו לבחינת הראיות ולבדיקתן. אחד האמצעים המובהקים בנושא זה הוא העמדת כל חומר הראיות לעיונו וניהול חקירה נגדית ראויה, המאפשרת חדירה לעומקן של הראיות וחשיפת האמת.
ידוע, שעל-פי השיטה המשפטית, המקובלת בסדרי הדין בישראל, לא השופט הוא שמרכז בידו את החקירה אלא בעלי הדין. עליהם מוטלת המשימה להעמיק חקר בחומר הראיות, להעמידן לביקורתו של בית-המשפט תוך ניהול חקירה ודרישה נאותה. מכאן החשיבות המרובה שבהעמדת חומר הראיות, שעתידים להשתמש בו בהליך פלילי לעיון הסניגוריה, כדי שתתאפשר בדיקתן המוקדמת וחקירה עניינית ומעמיקה באשר לאמינותן, במהלך הדיון.
לצד החשיבות הרבה שיש ליחס לעיקרון דלעיל ניצבת לא אחת מציאות החיים ומכתיבה חריגה מהעיקרון. שכן ייתכנו מקרים, בהם חשיפת הראיות עלולה לפגוע באינטרס ציבורי חשוב, ותסוכל המטרה העיקרית שמבקשים לחתור אליה, בניית התשתית העובדתית, שעל פיה יוכל בית-המשפט להגיע אל חקר האמת. יש שחקירת העד, לרבות החקירה הנגדית, מושפעת על-ידי התערבות מבחוץ, עד שנפגמת, במידה רבה או לחלוטין, כל יעילותה של חקירת העד כאמצעי מתאים לגילוי האמת. לפיכך, מתהווה לא אחת מצב, שבו נדרש בית-המשפט להכריע בסוגיה נכבדה אחרת, והיא, עד כמה, ובאילו נסיבות, יש להרשות חריגות מדרכי הדיון המקובלות עלינו, ואשר היו לאבני היסוד בדרך המובילה לדיון הוגן ולעשיית משפט צדק.
חוט רעיוני מקשר בין שתי הסוגיות הנ”ל בהיבטים השונים, שבהם הבעיה מתעוררת.
כלל גדול במשפט הוא, שבית-המשפט ידון בפומבי. עיקרון זה הוא מעמודי התווך של סדר הדין הפלילי כאזרחי, ואחד האמצעים החשובים ביותר, המכוונים להבטיח ניהול משפט הוגן וחסר פניות. מכוח עיקרון זה עומד, מחד גיסא, בית-המשפט בפעולתו חשוף לעיני הציבור ולשיפוטו, במה שנוגע לניהול המשפט באובייקטיביות, בכושר שיפוט ושיקול-דעת. מאידך גיסא, גם בעלי הדין ניצבים לעיני הציבור, השומע את הדברים ובהיותו מודע לעובדות המוצגות בפני בית-המשפט, יכול, על-פי המידע המצוי בידיו, להציע בדרך הנאותה ראיות להפרכתן. על-ידי כך יישמרו ויירתעו, אולי, בעלי דין מלהציע לשופט הדן בעניין עובדות לא בדוקות או לא מהימנות (ראה לעניין זה סעיף 38(א) לחוק בתי-המשפט, התשי”ז-1957; ע”פ 152/51 טריפוס ואח’ נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד ו(1) 17, 23 …).
על-אף החשיבות שבעיקרון הנ”ל אין להימנע במקרה המתאים מלקיים דיון משפטי בדלתיים סגורות, והמחוקק, שאימץ לעצמו את העיקרון היסודי בדבר השמיעה הפומבית, הוא אשר איפשר חריגה ממנו במקרים מספר, כאשר סגירת הדיון מתחייבת, כגון: לשם שמירה על בטחון המדינה, הגנה על המוסר, הגנה על עניינו של קטין, בענייני אישות, או כאשר הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חופשית או מלהעיד בכלל (ראה סעיף 38(ב) לחוק בתי-המשפט).
הנה בנושא זה, לצד העיקרון, אשר בא להבטיח דיון הוגן וחשיפת האמת, נקבע חריג, שנועד להבטיח הגנה על אינטרס ציבורי מובהק.
הוא הדין בסוגיית חקירת עדים, לרבות החשיבות המיוחדת שבחקירה הנגדית. חוק סדר הדין הפלילי, התשכ”ה-1965, כתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ”ג-1963, רואה לנכון להקדיש מקום רב לנושא חקירת העדים (פרק ה’, סימן ו’, לחוק סדר הדין הפלילי) וסדר זה נקבע כדי להבטיח מיצוי החקירה, בדרך שתאפשר לבית-המשפט להגיע אל חקר האמת. בית-משפט זה עמד לא אחת על חשיבותה של החקירה הנגדית כמכשיר יעיל לגילוי האמת וכגולת הכותרת של שיטת המשפט האנגלו-סכסית, ועל כך ששלילת זכות זו עלולה לגרום עוול המחייב פסילת העדות (ע”פ 351/80 חולי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(3) 477, 487; ע”פ 631/76 אביטן נ’ מדינת ישראל, פ”ד לא(3) 527, 531, וכן בג”צ 124/58 היועץ המשפטי לממשלה נ’ השופט המנהל את החקירה המוקדמת, פ”ד יג(1) 5, 23). יתרה מזו:
‘השימוש בסמכות להגביל או לאסור חקירת עד צריך להיעשות בזהירות רבה ובמקרים נדירים בלבד.’ (ע”א 228/81, בעמ’ 642)
והנה, חרף החשיבות העקרונית שבמתן אפשרות לחקור עדים לפני השופט באולם בית-המשפט והמשקל הרב, שנותנים לראיות ולעדויות שעמדו במבחן זה, ראה המחוקק, כהכרח בל יגונה, לחוקק את סעיף 10א לפקודת הראיות הנ”ל (על-פי החוק לתיקון פקודת הראיות (מס’ 4), התש”ם-1979) המאפשר לבית-המשפט, בתנאים מסויימים, להעדיף אימרה בכתב, שנתן עד מחוץ לבית-המשפט, על פני עדותו, שעמדה במבחן החקירה בבית-המשפט. בעניין זה ראוי לאזכר את דברי כב’ הנשיא השופט לנדוי באשר למציאות, שחייבה חריגה יוצאת דופן מעיקרון, שהינחה את המשפט הישראלי מימים ימימה. כך נאמר ב- ע”פ 735/80 אברהם כהן נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(3) 94, 98:
‘כידוע הוחק סעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), אחרי לבטים רבים, כהכרח שלא יגונה, כדי להילחם בתופעה הממאירה של הפחדת עדים, החותרת תחת יסודותיה של עשיית הצדק בבתי-המשפט בישראל.’ (ראה לעניין זה גם ע”פ 949/80)
הנה כי כן, גם בעניין חשוב זה מוצאים אנו בצד העיקרון, שביסודו קביעת דרך דיונית ראויה לחשיפת האמת בפני בית-המשפט, חריג חשוב ומרחיק לכת, שנועד להבטיח את עשיית הצדק ושלילת פגיעה בתהליך זה על דרך הפחדת עדים וכיוצא בזה.
כך גם בסוגיה, שהיא נושא הדיון שלפנינו – החיסוי הניתן במקרים מסויימים מפני גילוי ראיה לבעלי הדין. עיקרון יסודי וחשוב בהליך פלילי הוא, כי משהוגש כתב אישום בעבירה שהיא פשע או עוון, רשאי הנאשם או סניגורו לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה שבידי התובע ולהעתיקו, ונקבעו כללים בנושא זה (סעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי וכן הוראות נוספות המצויות בסימן ג’ וכן ג’1 שבפרק ד’ לחוק זה). העיון בחומר מאפשר לסניגור, בעת הדיון, לקיים חקירה יעילה של העדים, ובכך משתלב עיקרון חשוב זה בעיקרון, שכבר עמדנו עליו, ושעניינו חקירת העדים. חרף עיקרון זה, מצינו בפקודת הראיות (נוסח חדש), בסעיף 45 (כמוהו כסעיף 44) חריג הקובע לאמור:
‘אין אדם חייב למסור, ובית-המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית-המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה.’
בסוגיה זו דן בית-משפט זה ב- ע”פ 383/71 דרורי יהודאי נ’ מדינת ישראל, פ”ד כו(1) 267, 273-277. גם באותו עניין עמדה לדיון השאלה, עד כמה יש לחייב עד תביעה לחשוף, לשאלת הסניגור, את מקומה של תצפית, שבה ניצב העד וסקר מתוכה את המתרחש במקום האירוע הנדון. בית-המשפט הצדיק באותו עניין, אם כי לא בלב קל, את החלטת בית-המשפט בדרגה הראשונה ליתן חיסוי לאותה ראיה ולמנוע על-ידי כך את גילויה. בית-המשפט עמד על כך, שהחיסוי מתבקש, בדרך-כלל, וגם ניתן, כשהראיה שמבקשים גילויה עניינה זהותו של מודיע.
במקרה כזה – כך נאמר בפסק-הדין – בעמ’ 273:
‘החיסוי ניתן בכורח הנסיבות, הואיל והמשטרה זקוקה לאיסוף ידיעות מפי מודיעים, ודרכם של אלה למלא פיהם מים, אם מקור הידיעה שסופקה לא יישמר בסוד; נמצא, מלאכת המשטרה מסוכלת.’
אותו דין ועל-פי אותו היגיון יכול שיחול גם כשמדובר לא בחיסוי זהותו של מודיע, אלא בחיסוי מיקומה של עמדת תצפית. ובהמשך הדברים באותו פסק-דין נאמר גם זאת, שם:
‘אך הדברים אחוזים ושלובים זה בזה, שכן בעל בית או דייר… המאפשר למשטרה הקמת תצפית בביתו, נוכח האווירה השוררת במקום…
כמוהו כמודיע המסייע בידי המשטרה. חייו בסכנה, ומקור זה של גילוי פשעים עלול להסתתם עקב גילויו. צודק הפרשן ויגמור באמרו… כי עיקרון החיסוי הוא’ רחב וגמיש’, ומן הראוי לנהוג על פיו’ בכל מצב בו אזרח שבידו ידיעה מיוחדת על הפרת חוק עלול להירתע מלמסרה… בלי עידוד כזה (של חיסוי) … הוא אשר אמרנו, לא רק זהותו של המודיע, אלא גם שיטת השגת הידיעה והנסיבות בהן הושגה, יכול שתהא חסויה.’
הנה כי כן, גם בעניין זה קיים הכורח, בנסיבות מיוחדות, לחרוג מהעיקרון הבסיסי של גילוי הראיות, ובמקרה המתאים להעניק חיסוי לראיה, אשר ימנע מידע חשוב מאת הסניגוריה, למרות הפגיעה, שעלול להיפגע כתוצאה מכך נאשם בבניית הגנתו.
לכל המקרים, המתקשרים באותו חוט רעיוני כמוסבר לעיל, יפה הכלל, כי בבוא בית-המשפט לשקול, אם לחרוג מהעקרונות הבסיסיים והמקובלים, יבדוק את העובדות בזהירות רבה וישאל את עצמו, אם תוך כדי הרצון להגן על אינטרס ציבורי חשוב, הקשור במשפט, הוא יביא לפגיעה באינטרס ציבורי חשוב אחר, שהוא האינטרס לעשות צדק (ע”פ 383/71 הנ”ל, בעמ’ 277).
מעבר לכך, אפשר להוסיף ולקבוע, כי בכל המקרים הללו ישקול בית-המשפט בקפידה רבה ובזהירות מיוחדת את כלל הראיות, על-מנת שישתכנע, כי לא תצא תקלה מתחת הכרעתו, בעטיין של המגבלות, אשר נגזרו על הסניגוריה, ואשר הפחיתו מיכולתה למצות עד תום את הכלים שניתנו לה על-פי העקרונות הבסיסיים להצגת גרסתה ולביקורת גרסת התביעה.
אכן, במקרה דנן הנחתה עצמה השופטת המלומדת על-פי העיקרון האמור, ובבואה לסקור את הראיות ולקבוע את מימצאיה הקדימה השופטת המלומדת וקבעה לאמור:
‘בסיכום, במשפט מסוג כזה חייב בית-המשפט להיות ער לכל התופעות שמניתי ולהזהיר עצמו הזהר היטב בטרם יקבע מימצאים עובדתיים, וכך עשיתי גם במקרה הנידון.’
הדברים נרשמו בהכרעת הדין לא לתפארת המליצה, שכן ניכר מהדרך, בה בחנה ושקלה השופטת המלומדת את מכלול הראיות, כי אמנם היתה נאמנה לקו המנחה שהציבה לעצמה.”
סמכותו של בית-המשפט בבחינת הראיות השונות טרם הכרעתו בשאלת הסרת החיסיון הינה רחבה. זאת כפועל יוצא, בפרט במשפט הפלילי, מן העובדה שעל בית-המשפט לבחון האם אי-הסרת החיסיון יש בה כדי לפגוע בהגנתו של הנאשם. לצורך כך, נדרשת, “בחינת ערכה ההוכחתי של הראיה במסגרת המשפט, שבו מבקשים את הגשתה”.[87]

בחינה זו, מטבע הדברים, אינה יכולה להיות אקדמית, אלא תכליתית וצמודה “לעובדותיו של המקרה הנדון” על בית-המשפט לבחון את מסכת הראיות הקיימות, ואת מיקומה של הראיה במסכת זו. לשם כך עליו להיות מודע לשדה המריבה שבין הצדדים ולשאלות השנויות במחלוקת ביניהם.[88]

ברור אם כן כי בית-המשפט יכול ויחשף במסגרת העתירה לגילוי ראיה חסויה לראיות משני סוגים: הראיות מהסוג הראשון הן הראיות החסויות נשוא הדיון הנגלות לפניו במעמד צד אחד ובדלתיים סגורות.[89] הראיות מהסוג השני הן הראיות הגלויות – הראיות עצמן או תמציתן – הנגלות לבית-המשפט בכדי שיוכל לבחון חשיבותה של הראיה החסויה.

מכאן גם ברורה ההלכה שנקבעה ב- ע”פ 5207/00[90] שם נדונה השאלה האם היחשפותו של בית-המשפט לראיות כאמור מהווה עילה לפסילתו? נקבע כי:

“באשר לראיות החסויות, הלכה היא כי אין בחשיפה לראיות החסויות כדי להוות עילה לפסילתו של בית-המשפט. כך נקבע כי:
‘משהעלו באי-הכוח המלומדים של המערערים עתירה להסרת חיסיון, ידעו מראש כי הוא (השופט) יעיין בראיה כאמור בסעיף 46 לחוק… משנוכחנו כי השופט פעל על-פי חובה שבדין בעיינו בחומר כדי להחליט אם ניתן לגלותו אם לאו – אין כל הצדקה לכך שנקבע את המסקנה בעלת ההשלכה הכללית מרחיקת הלכת, כי כל שופט המעיין בחומר ראיות לפי סעיפים 45 ו- 46 הנ”ל, חייב עם גמר העיון לפסול עצמו מהמשך הדיון.’ (ע”פ 65/95 איחסן נ’ מדינת ישראל, פ”ד מט(1) 832, 835)
דברים אלה יפים הם לא רק לגבי הראיה החסויה עצמה, אלא גם לגבי הראיות האחרות שנדרש לדון בהן לצורך העתירה – גם אם טרם הובאו במסגרת פרשת התביעה – וזאת מדרך של קל וחומר. אם יכול בית-המשפט לדון בראיות חסויות, אשר במידה ותידחה העתירה לא יוכל הנאשם להתגונן מפני האמור בהן, קל וחומר שיכול הוא להיחשף לראיות הגלויות, אותן יוכל הנאשם לתקוף במסגרת החקירה הנגדית או כחלק מפרשת ההגנה. כמו-כן, כפי שיודע המערער כי העתירה לגילוי ראיה חסויה תביא לחשיפת הראיה בפני בית-המשפט, כך יודע הוא כי התביעה עלולה לפרוס בפניו את התשתית הראייתית הגלויה, כדי לשכנע את בית-המשפט כי אין צורך בחשיפת הראיה החסויה. מסקנה זו נתמכת גם בנוסח סעיף 45, הקובע כי בעתירה לגילוי ראיה חסויה, ידון בית-המשפט “הדן בדבר” (השוו: להוראת סעיף 46 לפקודה, על פיה בהסרת חיסיון לטובת המדינה ידון שופט בית-המשפט העליון ולא בית-המשפט הדן בדבר). המחוקק אינו רואה פסול בכך שאותו בית-משפט שדן בעניין, ידון גם בעתירה לגילוי ראיה, על כל הכרוך בכך.
התוצאה היא כי אין בעצם חשיפת הראיות במסגרת עתירה לגילוי ראיה חסויה – בין אם עסקינן בראיה חסויה ובין אם ראיה אחרת הנדרשת לדיון בעתירה – כדי לבסס לכשעצמה חשש ממשי לכך שננעלה דעתו של בית-המשפט באשר לתוצאת המשפט, ולוקה הוא במשוא פנים. על המערער להוסיף ולהראות כי יש בחשיפה זו, בנסיבות העניין, כדי להצביע על משוא הפנים האמור. זאת לא עשה המערער, ולכן דינה של טענתו זו להידחות.
במקרה דנן לא רק נחשף בית-המשפט לראיות החסויות והגלויות, ולא רק שקבע הוא כי אי-גילוי הראיה החסויה לא יפגום בהגנתו של המערער, אלא גם הוסיף וקבע הוא כי’ נראה לכאורה שחומר הראיות הגלוי מספיק להרשעה’. האם יש בדברים הללו כדי לבסס עילה לפסילתו של בית-המשפט? לטעמי התשובה לכך היא בשלילה. במקרה דנן, הראיות שנחשף להם בית-המשפט היו ראיות שלא נטען כנגד קבילותן, ולפיכך היו מוצגות לפניו בשלב מאוחר יותר. דבריו של השופט לגבי פוטנציאל ההרשעה הטמון בראיות, היו אך דברים לכאורה, ואין בהם להעיד כי זה גיבש דעה קדומה באשר לתוצאות המשפט. זאת ועוד: השופט לא ראה את הראיות עצמן, אלא רק קיבל דיווח על מהותן. הוא לא שמע את העדים ולא התרשם מהם. החלטתו מתבססת רק על דיווח עקיף. התביעה טרם הביאה את ראיותיה וממילא לא ניתנה עוד למערער הזדמנות לתקוף ראיות אלה. טרם נשמעה החקירה הנגדית. טרם הובאו בפניו ראיות המערער. אלה יובאו בשלב ההוכחות.
מכל אלה, עולה כי דבריו של בית-המשפט מתבססים אך על הנתונים שהובאו בפניו, ואין בהם להעיד כי כאשר תחשף היריעה כולה, לא יגיע לתוצאה אחרת.
הדברים גם עולים מדבריו של בית-המשפט בהחלטתו בעתירה לגילוי ראיה חסויה, לפיהם שאלת גילויה של הראיה החסויה יכול ויועלה לעיון חוזר בשלב מאוחר יותר של ההליך (ראו לעניין זה, ע”פ 1152/91 סיקסיק נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(5) 8, 38. לפיכך, בנסיבות העניין ולאור דברי בית-המשפט האמורים, נחה דעתי כי אוזנו של בית-המשפט תהא כרויה לטענות שיטען בפניו המערער, וזה ישמע אותם בלב פתוח ובנפש חפצה. לפיכך, גם בדברים אלה של בית-המשפט אין עילה לפסילתו של בית-המשפט.
מטעמים אלה, אני מורה על דחייתו של הערעור.”
בבחנו את כלל ראיות התביעה או האחרות רשאי בית-המשפט לבחון את כלל הראיות אף את אלה הנילוות לראיה שאת חסיונה מבקשים להסיר. כמו-כן מוסמך בית-המשפט לגלות לא רק את הראיה עצמה אלא גם את אותן ראיות נילוות אשר חשיבות להן בניהול הגנת הנאשם. כמו-כן רשאי בית-המשפט לבחון את הבקשה להסרת החיסיון על בסיס הסכמת הצדדים וזאת על-פי חומר המוסכם על הצדדים. מסלול הדיון על-פי סעיף 46 לפקודת הראיות, לרבות היקף הגילוי נדון ב- ע”פ 5114/97[91].

בקשה לעיון בחומר חקירה, שהוצאה בגינו תעודת חיסיון, אינה אלא עתירה לגילוי ראיה, כמובנה בסעיף 46 לפקודת הראיות. הלכה פסוקה היא, כי דינה של החלטה בעתירה כזאת כדין כל החלטת ביניים במשפט פלילי, שהדרך להשיג עליה היא במסגרת הערעור על הכרעת הדין.[92]

מעת שהוצאה תעודת חיסיון, הדרך היחידה הפתוחה בפני נאשם המבקש לעיין בחומר שהתעודה אוסרת את מסירתו, היא הגשת עתירה לגילוי הראיה. במסגרת הדיון בעתירה כזאת, בין שהוגשה לפני תחילתה של פרשת הראיות ובין שהוגשה במהלכו של המשפט, רשאי הנאשם להעלות כל טענה שבכוחה (אם תתקבל) לשכנע את בית-המשפט להיענות לבקשתו ולחייב את המדינה לגלות לו את החומר החסוי. דין החלטתו של בית-המשפט בעתירה כזאת כדין כל החלטת ביניים במשפט פלילי, בנושא קבילותן של ראיות, וסעדו האפשרי היחיד של הנפגע מהחלטה כזאת הוא הגשת ערעור על הכרעת הדין שתינתן במשפט, אם וכאשר תקים לו ההכרעה זכות ערעור.[93]

תעודת חיסיון תופסת ומחייבת ממועד הוצאתה ואין נפקא מינה אם הוצאה לפני הגשת כתב האישום או בשלב מאוחר יותר. אכן, משהוגש כתב האישום, זכאי הנאשם לעיין בחומר החקירה. ברם, זכות זו כפופה לקיומה של תעודת חיסיון.

משמוצאת תעודה כזו – יהיה מועד הוצאתה אשר יהיה – המבקש לעיין בחומר החסוי, חייב לטפל תחילה בהסרת החיסיון ואין נפקא מינה מה טיבן של הטענות שהוא מעלה לתמיכת בקשתו: אם טענות כנגד החיסיון לגופו ואם טענות כנגד תוקפה של התעודה.

לא הוצאה תעודת חיסיון לפני הגשת כתב האישום ובית-המשפט מתבקש לעכב את העיון בחומר חקירה בטענה כי עומדים להגיש כזאת, שמור לבית-המשפט שיקול-דעת אם להיענות לבקשת העיכוב. הדעת נותנת, שבית-המשפט יכריע בעניין זה, תוך שמירת איזון בין זכותו של הנאשם לדיון הוגן לבין זכות החיסיון השמורה לציבור.[94]

משהעותר בבקשה לגילוי ראיה חסויה אינו מבקש סעד כלשהו בתביעה עצמה באופן שהראיה שנטען לגביה שהיא חסויה אין בה, אם תוגש, כדי לסייע לעותר בקבלת סעד או תרופה כלשהי מהמשיבים – מתגמד הצורך בגילוי הראיה לשם עשיית צדק בדיון המתקיים בין הצדדים והבקשה לגילוי הראיה תידחה. בפרט אמור הדבר כאשר העותר מדגיש ומציין כי אין בכוונת העותר להגיש את הראיה כראיה בבית-הדין, אלא רק לעיין בה.[95]

הליך בדיקת הראיות החסויות נערך, כאמור, בדלתיים סגורות וללא נוכחות הנאשם או בא-כוחו. מכאן שחובת תום-הלב המוטלת על התביעה הינה גבוהה ביותר ועליה לגלות את מלוא הראיות הקיימות לכל רוחבן ואורכן על-מנת שבית-המשפט יוכל להגיע למסקנה הנאותה וללא כל פגיעה בזכותו של הנאשם להגנה ראויה.

ב- ע”פ 4765/98[96] עדים אנו לסדרה של מחדלי התביעה בגינן, על-אף שהתביעה הודתה במחדליה וביקשה את “זיכויו מחמת הספק” של הנאשם, בחר בית-המשפט לזכותו זיכוי מוחלט מן האשמה.

בית-משפט הנדרש לסוגיית החיסיון בעת שכל החומר מונח לפניו, מוצא עצמו במעמד עדיף על פני בית-משפט המעסיק עצמו באותה שאלה בשלב מוקדם של ההליכים, בעת שמהלך המשפט עדיין לוט בערפל, בכפוף לשיקול החשוב של פגיעה אפשרית בהגינות ובהגנתו של הנאשם.

כאשר השאלה מתעוררת בשלב מוקדם של ההליכים, על בית-המשפט לשקול האם להקדים את הדיון בבקשה לחשיפת הראיות על-מנת לאפשר את גילויין בשלב מוקדם ככל האפשר, תוך מתן אפשרות טובה יותר לנאשמים להתגונן כראוי, או לדחות את ההכרעה לשלב מאוחר יותר בו יהיו לפניו ראיות בהיקף נרחב יותר, על פיהם יוכל להכריע טוב יותר על-פי מכלול חומר הראיות באיזון הראוי בין השיקולים המחייבים אי-גילוי הראיה ובין השיקולים המחייבים את גילויה.

מבחינה זאת גם כאשר סנגור תוקף תעודת חיסיון בשלב מוקדם, על בית-המשפט להחליט על העיתוי המתאים לדון ולהכריע בשאלה, ואין הוא מחוייב לדון ולהכריע בה בשלב בו ביקש הסנגור להכריע בעניין.

כמו-כן, נקבע כי אפשר כי הכרעה בחיסיון לא תהיה אלא הכרעה זמנית, וכי ניתן לשוב ולעיין בה עם התקדמות המשפט ועד לשלב הסיכומים, ובכל עת ניתן להעריך מחדש את נושא החיסיון ואת חיוניות הראיה החסויה כשהיא משתלבת במערך הראיות הכולל.

ב- ע”פ 65/95[97] נקבע כי המחוקק הבחין בין הסרת חיסיון לטובת המדינה על-פי סעיף 44 לפקודת הראיות, שלגביו ניתנה סמכות לשופט בית-המשפט העליון שאינו השופט הדן בעתירה, ובין הסרת חיסיון לטובת הציבור על-פי סעיף 45 לפקודת הראיות בו דן השופט הדן בדבר.

ביחס למקרה האחרון נקבע כי משהעלו באי-כוח הנאשמים עתירה להסרת החיסיון ידעו מראש כי בית-המשפט הדן בדבר יעיין בראיה, כאמור בסעיף 46 לפקודת הראיות, ומשפעל השופט על-פי חובה שבדין בעיינו בחומר הראיות, אין כל הצדקה כי כל שופט המעיין בחומר ראיות לפי סעיפים 45 ו- 46 לפקודה חייב עם גמר העיון לפסול עצמו מהמשך הדיון.

המחוקק הניח כי בית-המשפט יודע להבחין בין ראיה שאותה ניתן להביא במהלך הדיון לבין ראיה שבה עיין בקשר לדיון בחיסיון, ואין להפוך את הדיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות לכלל בדבר העברת הדיון לשופט אחר.

אשר למצב הרצוי מן הראוי שהמחוקק יקבע גם לגבי חיסיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות הסדר זהה לזה שנקבע בסעיף 44 על-מנת לא לפגוע בתחושת הנאשם ועל-מנת שהנאשם לא יימנע מהגשת עתירה להסרת חיסיון רק מפני החשש שמא יגרור הדבר עיון בראיה על-ידי בית-המשפט שדן בתיק שאין הנאשם מעוניין שיעיינו בהם.[98]

העולה מן האמור הוא כי בכל המקרים שנדונו בפסיקה נהג בית-המשפט על-פי הנוהג הקיים לפיו השופט שדן באישום דן גם בבקשה להסרת חיסיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות.

בעוד שבהסרת חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות ובדיון בבקשת סנגור לעיון בחומר ראיות על-פי סעיף 74(ג) לחוק סדר הדין הפלילי נקבע הסדר לפיו הדיון בבקשה להסרת החיסיון או לעיון בחומר הראיות נעשה בדרך-כלל על-ידי שופט שאינו דן בעניין לגופו, הרי שבבקשה להסרת חיסיון על-פי סעיף 45 לפקודת הראיות אין הוראה כזאת, ובקשר לכך נקבע שהדיון יתקיים לפני בית-המשפט שדן בדבר.

המונח “בית-משפט שדן בדבר” האמור בסעיף 45 לפקודת הראיות הינו מונח מוסדי ביחס לזהות המוסד השיפוטי שדן בדבר, וייתכן שאין בכך כדי לקבוע הוראה מחייבת ביחס לזהות השופט שדן בעניין, אך בית-המשפט העליון ראה בכך גם אינדיקציה לכך כי אין שופט צריך לפסול את עצמו בכל מקרה מלדון באישום רק בעקבות העיון בראיות החסויות על-פי סדרי הדין שנקבעו בסעיף 46 לפקודת הראיות.

מנגד קיים, מחד גיסא, שיקול של תחושת הנאשם המחייב הימנעות של השופט שדן בעניין מלעיין בראיות חסויות שלא הובאו לידיעת הנאשם, כפי שהדבר מצא את ביטויו בסעיף 74(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, ביחס לדיון בבקשה של סנגור לעיון בחומר ראיות, שלגביו נקבע כי יש להביא בקשה כזאת במידת האפשר לפני שופט שאינו דן באישום.

מאידך גיסא, השיקולים עליהם הצביע בית-המשפט העליון הנוגעים לגמישות בקביעת העיתוי לדיון בבקשה, ולצורך לשקול מחדש בכל עת במהלך הדיון את האיזון הראוי בין השיקולים הציבוריים המחייבים אי-חשיפת הראיה ובין השיקולים הנוגעים להגנת הנאשם, שיכולים להתברר מעת לעת על-פי חומר הראיות במהלך הדיון, יכולים להוות שיקול להעדפת דיון בבקשה להסרת חסינות לפני השופט שדן באישום.[99]

2. עתירה לגילוי ראיה בעתירת אסיר

עתירה לגילוי מידע חסוי בעתירת אסירים מתבררת בהתאם להוראות סעיפים 45 ו- 46 לפקודת הראיות[100].

לעניין סדרי הדין הנוגעים לעיונו של בית-המשפט במידע חסוי במהלך בירור עתירת אסירים, ולאפשרות חשיפת המידע בפני העותר, הוצאו הנחיות פרקליטות המדינה, על פיהן פועלת הפרקליטות[101].

3. הסתמכות על מידע חסוי – עתירת אסיר

ההלכה ידועה היא כי רשות מינהלית רשאית להתבסס על ראיות מינהליות, שאינן בהכרח ראיות קבילות בהליכים משפטיים רגילים על-מנת לקבל החלטה במסגרת סמכותה[102].

הגשת החומר הסודי לעיונו של בית-המשפט הדן בעתירת אסיר, הינה פועל יוצא הכרחי מהסתמכותה של הרשות המינהלית, ובעניינו השב”ס, על המידע החסוי. זאת ועוד. חזקה על בית-המשפט, המבקר את ההחלטה, שידע להבחין בין מידע לבין ראיה ולייחס למידע, המוצג לעיון והמוגדר כחסוי, את המשקל הראוי לו בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה[103].

במהלך השנים נתפתח בבתי-המשפט נוהג לפיו בדיון בעתירות מינהליות כגון עתירת אסיר, ובהסכמת בעלי הדין מעיין בית-המשפט בחומר הסודי, על-מנת לראות את התמונה המלאה, ולהעביר תחת שבט ביקורתו את החלטת הרשות[104]. נוהג זה מותנה כאמור, בהסכמת העותר, שכן, אם אין העותר נותן הסכמתו להצגת המידע החסוי, על הרשות להצטייד בתעודת חיסיון, ובפני העותר פתוחה הדרך לבקש הסרת החיסיון.

כלומר, בית-המשפט אינו רשאי להסתמך על מידע חסוי מכוח תעודת חיסיון, שלא הוצג בפני העותר, אלא בהסכמת העותר. “אם העותר אינו מסכים שבית-המשפט יעיין, שלא בנוכחותו, במידע החסוי אשר שימש בסיס להחלטת הרשות, תחול על אותה החלטה, בדרך-כלל, חזקת החוקיות. החזקה היא, שהרשות המינהלית קיבלה החלטה כדין, ומי שמבקש להפריך את החזקה עליו הראיה”[105].

שיקול-דעתו של בית-המשפט באשר להסרת החיסיון משתנה ממקרה למקרה ובהתאם לצורך שלשמו נדרשת הסרת החיסיון, סוג ההליך, סדרי הדין ודיני הראיות הרלבנטים.

ישנה חשיבות רבה לאיסוף מידע גלוי וחסוי בנוגע לפעילותם של אסירים בכלא ובזמן חופשתם, ככלי המשרת את גורמי השב”ס בהתנהלותם בכלא, שליטתם בנעשה בו והבטחת שלומם של אסירים ואנשים אחרים.

מול אינטרס זה עומד האינטרס של האסיר לגלות לו את המידע החסוי על-מנת שיוכל לתקוף את החלטת השב”ס, ולהתייחס עניינית למידע המונח בבסיס ההחלטה. אין ספק כי חיסויו של המידע מקשה על האסיר להעלות נימוקים ספציפיים כנגד סבירות ההחלטה שנתקבלה.

במקרה ונקודת האיזון מוסטת לצד האינטרס הציבורי, שהינו בעל משקל יחסי נכבד יותר, נדרשים טעמים טובים לכך שבית-המשפט יחשוף את המידע ובכך יסכן את מוסרי המידע.

אין ספק כי גילוי המידע החסוי היה נותן בידי האסיר כלים טובים יותר כדי לשכנע את בית-המשפט כי ההחלטה להסתמך עליו היא בלתי-סבירה או שההחלטה נתקבלה ממניעים פסולים.

בית-המשפט בבואו להחליט באם להסיר החיסיון, צריך לקחת בחשבון כי חשיפת תוכנו עלולה להביא לסיכון חייהם של מוסרי הידיעות, ולפגוע בסיכויים כי מידע מסוג זה ימשיך ויגיע לידי המשטרה. באיזון בין אפשרות זו ובין הסיכוי כי חשיפת המידע תסייע במידה כלשהיא לאינטרס האסיר, לעיתים יהיה עדיף להעדיף את האינטרס הציבורי.

מסירת הערכת המהימנות של מוסרי הידיעות, וכל פרט אחר שנועד ללמד על מידת קשריו של מוסר הידיעות עם המשטרה עלולה לסכן את חייו של מוסר הידיעה, כאשר מידת התועלת שלה לאסיר, לצורך טיעוניו מוטלת בספק.

ב- רע”ב 798/07[106] נפסק מפי כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה:

“8. גם טענותיו הכלליות של המבקש, המופנות כנגד ההליך של הצגת חומר חסוי בפני בית-משפט במעמד צד אחד, אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור. אותו הליך שכנגדו טוען המבקש, הינו הליך הננקט דרך שגרה בהליכים בפני בית-המשפט, והוא נבחן בעבר בפסיקת בתי-המשפט ואושר על ידם. על-פי ההלכה הפסוקה, הצגתו של חומר חסוי לבית-המשפט, במעמד צד אחד, במסגרת עתירת אסיר, אפשרית רק מקום שניתנת לכך הסכמתו של האסיר-העותר. יחד עם זאת, אם העותר אינו מסכים שבית-המשפט יעיין, שלא בנוכחותו, במידע החסוי, תחול על החלטת הרשות המינהלית חזקת החוקיות. חזקה היא שהרשות המינהלית קיבלה את החלטתה כדין, ומי שמבקש להפריך חזקה זו, עליו הראיה (רע”ב 10051/06 כהן נ’ נציב השב”ס, תק-על 2006(4) 4471 (החלטה מיום 19.12.06); בר”מ 5237/05 משרד הפנים נ’ קרלסון, תק-על 2006(2) 792 (ניתן ביום 25.4.06); רע”ב 1621/06 שבלי נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2006(2) 4784 (החלטה מיום 4.5.06); בג”צ 1227/98 מלבסקי נ’ שר הפנים, פ”ד נב(4), 690 (1998)). הנחיות פרקליט המדינה וחוות-הדעת של נציבות תלונות הציבור על שופטים, אליהם מפנה המבקש, מתיישבים גם הם עם ההלכה הפסוקה האמורה (“הצגת מידע סודי לבית-משפט הדן בעתירות אסירים” הנחיות פרקליט המדינה 12.9 (1986, עדכון אחרון – ינואר 2007); “הסתמכות על מידע מודיעיני סודי בעתירות אסירים” (חוות-דעת מספר 13/06 של נציבות תלונות הציבור על שופטים, 15.11.06) (השווה הסדר שונה בסעיף 17 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס”א-2001).
אין להתעלם מהמורכבות המובנית בהליך של הצגת מידע סודי בעתירות אסירים. על מורכבות זו עמד בית-משפט זה (מפי השופט רובינשטיין) בעניין שבלי (שם):
‘עותר הנמצא בפרשת דרכים זו נאלץ לעיתים לבחור בין חלופה שאינה טובה לחלופה אחרת שהיא רעה הימנה: אין הוא יודע את תוכן החומר, את מקורו ומהימנותו, ואינו יודע לטעון נגדו – מסיבה זו עשוי הוא לפקפק אם ראוי שבית-המשפט יעיין בו; אך אם לא יבקש מבית-המשפט לעיין בחומר, נמצא מסכל את האפשרות שבית-המשפט יבחן את עתירתו כדבעי, ומסיבה זו סביר שתידחה. מצב זה אינו רצוי, אלא שמדובר בכורח מחוייב המציאות, וככזה ראוי – ראשית – לצמצמו למינימום הנדרש, באמצעות הרחבת הגילוי עד למירב האפשרי (בין על-ידי פרפרזה, בין באמצעים אחרים, ראו לדוגמה סעיף 128(1) לחוק העונשין, התשל”ז-1977). שנית, מתחייב עיון שיפוטי מוקפד ככל הניתן, ובית-המשפט משמש ‘כמעין פה למי שהחומר הוחסה, בפניו’ (בג”צ 5555/05 פדרמן נ’ אלוף פיקוד מרכז, פ”ד נט(2) 865, 869). כך נפסק ביחס לעתירה לגילוי ראיה (ראו ע”פ 889/96 מאזריב מוחמד נ’ מדינת ישראל, פ”ד נא(1) 433, 463 – השופט, כתארו אז, חשין), וכן ביחס להליכים נוספים בהם מעיין בית-המשפט בחומר חסוי במעמד צד אחד (ראו: עמ”מ 8607/04 טלי פחימה נ’ מדינת ישראל, פ”ד נט(3) 258 (2004) – השופטת פרוקצ’יה), וכך ראוי גם בהליכים דוגמת זה שבפנינו. אזכיר, כי לא תמיד יודע האדם בו מדובר, כפי שידע המבקש דנן משנאמרו הדברים לבית-המשפט על-ידי בא-כוח המשיב בהגינותו, כי רק תמצית החומר מובאת לידיעת בית-המשפט, והדבר מעצים את אחריותו של בית-המשפט. למותר לציין כי חובת בית-המשפט היא לפקח גם על התנהלות הרשות, ובין היתר להבטיח שיימסר לעותר מידע מפורט ככל הניתן, ולהבטיח שעותר שאינו מיוצג יהיה מודע להשלכות החלטותיו בתחום הדיוני; ראו בהקשר אחר סעיף 15(ה) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ”ו-1996.’
עם זאת, חרף מורכבות הליך העיון בחומר חסוי במעמד צד אחד, הדין הוא כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, אף שיש, מטבע הדברים, לנקוט זהירות מיוחדת בבדיקת החומר בהליך כזה, ובהסקת מסקנות ממנו.
בית-המשפט קמא פעל בעניינו של המבקש בהתאם להלכה הפסוקה, ואיפשר את הצגת המידע הסודי לעיונו, במעמד צד אחד, רק משנתקבלה הסכמת המבקש לכך. מעבר לזאת, לאחר שהוצג לבית-המשפט קמא אותו מידע סודי מטעם המדינה, אישר בית-המשפט למבקש להציג גם הוא, בהסכמת המדינה, מידע סודי מטעמו. רק לאחר שבחן בזהירות את כלל המידע שהוצג בפניו, והעריך את משקלו, החליט בית-המשפט את אשר החליט. במצב דברים זה, אין בטענות העותר, המופנות כנגד ההליך של הצגת החומר הסודי, כדי להצדיק מתן רשות ערעור בעניינו.”

[85] ק’ סודרי “עתירה להסרת חיסיון – באה עת שינוי” הסניגור 61, אפריל 2002.
[86] ע”פ 334/81 דוד הגינזר נ’ מדינת ישראל, פ”ד לו(1) 827 (1982).
3 ראה United States v. Scheneiderman (1952), at 736.
[88] ע”פ 5207/00 זיאד ענאבה נ’ מדינת ישראל, תק-על 2000(3) 1770 (2000).
5 ראו סעיף 46(א) לפקודת הראיות.
[90] ע”פ 5207/00 זיאד ענאבה נ’ מדינת ישראל, תק-על 2000(3) 1770 (2000).
[91] ע”פ 5114/97 סעיד סלימאני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2000(2) 908 (2000).
[92] ראו: בג”צ 777/89 חמד נ’ שר המשטרה, פ”ד מד(3) 835, 839 (1989) ו- בג”צ 5274/91 חוזה נ’ מדינת ישראל, פ”ד מו(1) 724, 726 (1992).
[93] בש”פ 687/96 יורם גיל נ’ מדינת ישראל, פ”ד נג(3) 804 (1999).
[94] כדברי כב’ השופט י’ קדמי ב- בש”פ 687/96 גיל נ’ מדינת ישראל, פ”ד נג(3) 804 (1999).
11 שג”צ 4807/98 ארגון סגל המחקר במערכת נ’ מדינת ישראל, תק-על 99(2) 1329 (1999).
12 ע”פ 4765/98 נידאל אבו סעדה נ’ מדינת ישראל, תק-על 99(1) 1380 (1999).
[97] ע”פ 65/95 איחסן ואח’ נ’ מדינת ישראל, פרוסם באתר נבו (1995).
14 שם.
[99] ת”פ (ב”ש) 166/95 מדינת ישראל נ’ שלום בן זכריה, תק-מח 96(3) 1
(1996).
16 רע”ב 3594/91 עבדול נאצר פארס ג’באלי נ’ נציבות שב”ס, תק-על 91(3) 2569 (1991).
17 עע”א (נצ’) 1270/05 יניב אילוז נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2005(4) 8490
(2005).
18 בג”צ 1227/98 אנטון מלבסקי נ’ שר הפנים, פ”ד נב(4) 690 (1998); בג”צ 5795/97 ח”כ יוסף שריד ואח’ נ’ שר הביטחון ואח’, פ”ד נא(4) 799 (1997).
[103] ראה גם בג”צ 550/89 היועץ המשפטי לממשלה נ’ ועדת השחרורים ואח’, פ”ד מג(2) 739 (1989).
[104] עע”א 4714/04 יגאל עמיר נ’ שירות בתי הסוהר, תק-על 2004(3) 3446
(2004).
[105] בג”צ 1227/98 אנטון מלבסקי נ’ שר הפנים, פ”ד נב (4) 690 (1998).
[106] רע”ב 798/07 מקסים אזולאי נ’ מדינת ישראל, תק-על 2008(3) 1436 (2008).

מקור המאמר – abc-israel.it