1. כללי
סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962 קובע כדלקמן:
“20. פעולות טעונות אישור בית-המשפט
ואלה הפעולות שבהן אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין בלי שבית-המשפט אישרן מראש:
(1) העברה, שיעבוד, חלוקה או חיסול של יחידה משקית בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, או של דירה;
(2) פעולה שתוקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על-פי חוק;
(3) נתינת מתנות, זולת מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות העניין;
(4) נתינת ערבות;
(5) פעולה משפטית בין הקטין לבין הוריו או קרובי הוריו, זולת קבלת מתנות הניתנות לקטין.”
סעיף 20 של חוק הכשרות מפרט את הפעולות הטעונות את אישורו של בית-המשפט ומציין את הפעולות שבהן אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין מבלי שבית-המשפט אישר זאת מראש.
אם כן, סעיף 20 לחוק הכשרות בא להגן על קטינים, מתוך כוונה שאיש לא יוכל למכור נכס מנכסיהם מבלי שבית-המשפט יבדוק את העסקה, יבדוק שהתמורה המתקבלת היא תמורה ראויה, ומבלי שבית-המשפט יבדוק ויוודא שעסקת המכירה היא לטובת הקטין.
יובהר כי בית-המשפט בודק, באמצעות האפוטרופוס הכללי, כתנאי מוקדם לאישור העסקה, אם שווי העסקה הוא ראוי, והוא דורש מההורים להפקיד את התמורה בחשבון על-שם הקטין או להשתמש בתמורה לרכישת נכס אחר שבית-המשפט סבור שהוא לטובת הקטין, וערכו אינו נופל מהנכס שנמכר.
ככלל, הגשת תביעה בשם קטין, אינה מסוג הפעולות הדורשות אישור בית-המשפט שכן, תביעות של קטינים מוגשות לבית-המשפט כדבר שבשגרה כגון: תביעת מזונות של קטין כנגד אחד מהוריו וכך גם סעיף 3 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ”ה-1995, מכיר בזכותו של קטין להגיש תביעה בעצמו או על-ידי ידיד קרוב בכל עניין מענייני משפחה כמוגדר בסעיף 1 לחוק הנ”ל {ראו גם ת”א (מחוזי ת”א) 2797/90, המ’ (ת”א) 3996/91 פרידריך נ’ פרידריך, תק-מח 91(3), 441 (1991); ע”א 425/63 מזרחי נ’ מזרחי, פ”ד יח(1), 333 (1963)}.
יוער כי, טענת היעדר אישור בית-משפט לפעולה משפטית של קטין מהווה על-פי תכליתו של חוק הכשרות, חקיקת מגן, שתכליתה להגן על זכויותיו ורכושו של קטין. לפיכך, טענת היעדר אישור בית-המשפט לפעולה משפטית של קטין יכול ותישמע כטענת הגנה מפי הקטין בלבד, בבחינת טענת “מגן ולא חרב” {דברי כב’ השופטת צילה צפת ב- תמ”ש (משפחה ת”א) 60771/97 ג’ ק’ ל’ א’ ר’ – קטינה נ’ ב’ מ’, תק-מש 2003(2), 159 (2003); ראו גם תמ”ש 68950/97 כוזהינוף נ’ כוזהינוף, תק-מש 2002(2), 194 (2002)}.
2. אישורו של בית-המשפט פועל, הן לאישור הייצוג והן לאישורה של הפעולה
שאלה שמתעוררת היא, האם אישורו של בית-המשפט הוא אך ורק לייצוג ההורים ומשניתן האישור צריכים הצדדים בנוסף לקבל אישור לעסקה; אישור לבצע את הפעולה המשפטית או שמא פועל האישור שניתן על-ידי בית-המשפט, מהיום שניתן בו-זמנית הן לאישור הייצוג והן לאישורה של הפעולה המשפטית?
הפרשנות המועדפת בפסיקת בתי-המשפט, היא הפרשנות השניה לפיה, פועל האישור הן לאישור הייצוג והן לאישורה של הפעולה {ד”נ 17/75 עידה נחול נ’ נחום לוי, פ”ד ל(2), 113 (1976); ע”א 112/79 שרף נ’ אבער, פ”ד לד(3), 178; ת”א (ת”א) 2884/89 שלומי נ’ דרמון, פ”מ נא(ג), 221}.
פרשנות כאמור, מונעת את הצורך במשא-ומתן נוסף בין הצדדים לאחר אישור של בית-המשפט ומונעת ספק בשאלת מעמדה של הפעולה המשפטית לאחר אישורו של בית-המשפט ומחזקת את הביטחון הכרוך בעשיית עסקה עם קטין {ראו גם ד’ פרידמן ו- נ’ כהן חוזים, כרך ב’, 1063; תמ”ש (משפחה יר’) 25133/03 ד”ר י’ א’ נ’ עורך-דין א’ ל’, תק-מש 2008(2), 602 (2008)}.
3. העברה, שיעבוד, חלוקה או חיסול של יחידה משקית בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, או של דירה – סעיף 20(1) לחוק
ב- ע”א (מחוזי נצ’) 1266/06 {בנק לאומי למשכנתאות בע”מ נ’ שמחה משה-דוד, תק-מח 2008(2), 13664 (2008)} קבע כב’ השופט זיאד הווארי כי לעניין החלת סעיף 20(1) לחוק הכשרות, קבע בית-המשפט, כי מאחר וזכויות המשיבים 2 ו- 3 בדירה התגבשו במועד יצירת המשכון ומאחר ושיעבוד דירה הינה פעולה משפטית שההורים אינם מוסמכים לייצג בה את הקטין בלי אישור מראש של בית-המשפט, לכן משכון הדירה במקרה דנן, היה טעון אישור מראש של בית-המשפט, ומשלא נעשה הדבר, אין לפעולה זו כל תוקף משפטי.
ב- רע”א 436/88 {מיכל רון נ’ נילי טל, תק-על 88(3), 989 (1988)} טענו המבקשות כי יש לראות בהשכרה לדיירים מוגנים משום “שיעבוד” המקרקעין. כב’ השופט מ’ שמגר דחה טענה זו וקבע כי ההשכרה לדייר מוגן אינה בגדר “השיעבוד” שהמחוקק נתכוון אליו בסעיף 20(1) לחוק הכשרות.
4. פעולה שתוקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על-פי חוק – סעיף 20(2) לחוק
כאשר מדובר בקטין “הרוכש” נכס מקרקעין לגביו מתנהל רישום בפנקסים, נדרשת מעורבותו של האפוטרופוס הכללי ובהתאם אישור בית-המשפט לעסקה המתבצעת והכול כמתחייב מהוראת סעיף 20(2) לחוק הכשרות.
אין ההורים, האפוטרופוסים הטבעיים של הקטין, מוסמכים לייצג קטין מבלי שבית-המשפט אישר מראש “פעולה שתקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על-פי חוק” {ראו גם ד”נ 17/75 עידה נחול נ’ נחום לוי, פ”ד ל(2), 113 (1976)}.
כלומר, כל עוד מנוהל הנכס עבור קטין, מתנהלת ביקורת צמודה של האפוטרופוס הכללי אחר רכושו של הקטין והכול כדי להבטיח כי עסקאות עבור הקטין יעשו אך ורק לטובתו. מדברים אלה ברור הוא, כי משבגר הקטין, חופשי הוא לנהל את ענייניו כראות עיניו.
עסקת מקרקעין, הנוגעת בזכויותיו של קטין, לא תוכל לקום בלי שבית-המשפט נתן קודם אישור לאפוטרופוס לעשותה {בש”א (מחוזי חי’) 13431/05 חי גל ייזום פרוייקטים מקרקעין ובניה (1994) בע”מ נ’ רחל פרידמן, תק-מח 2006(2), 6460 (2006)}.
כבר נפסק כי הוראת סעיף 20 לחוק הכשרות, אין לפרשה בצמצום יתר, אלא, בדרך הבאה לקיים מטרתה, והיא קיום פיקוח אפקטיבי בשורה של נושאים אשר להם עשויה או עלולה להיות השלכה משמעותית על נכסיו של הקטין, ולעניין זה, אין נפקא מינה, אם המדובר בעסקה במקרקעין או בהתחייבות לעשות עסקה כאמור, והמילים שבסעיף 20(2) לחוק הכשרות “פעולה שתקפה תלוי ברישום”, אינן אלא בגדר תיאור כולל להתחייבויות לסוגיהן, על שלביהן הטבעיים, הנשלמות ברישום כאמור בסעיף זה {ע”א 112/79, 226 שרף ואח’ נ’ אבער, פ”ד לד(3), 178 (1980)}.
ב- ת”א (מחוזי ב”ש) 4287/05 {אלקרינאוי פריאל נ’ עלי אלקרינאוי, תק-מח 2008(4), 2146 (2008)} קבעה כב’ השופטת רחל ברקאי, כי במקרה דנן, אין חולק כי הנתבע 1 רכש את המגרש מהמינהל במסגרת פרוייקט הרחבת העיר רהט והמגרש נרשם על-שם התובעת, בהיותה קטינה. לא באה בפני בית-המשפט כל עדות או ראיה באם בוצע הדבר תחת פיקוחו של בית-המשפט ולכן, חזקה כי כך נעשה הדבר ולפיכך, חזקה כי עסקה זו ביסודה היתה לטובת הקטין ועל-כן אושרה כדין.
ב- בש”א (מחוזי חי’) 14581/07 {נאיף סולימאן חניפס נ’ מורד בסול, תק-מח 2007(4), 1823 (2007)} קבע כב’ השופט יצחק כהן כי כדי לזכות בסעד הסופי, יהיה על המבקש להציג אישורו של בית-המשפט המוסמך לעסקה וכל עוד לא יוצג אישור כאמור, הרי על-פי הצהרת הצדדים לחוזה, העסקה לא תהיה ברת-ביצוע, ומשמעות הדבר שלא ניתן לאכוף אותה, וממילא לא ניתן להצהיר כי המבקש הוא בעלים של המקרקעין, כמבוקש על ידו בתביעה העיקרית.
במקרה דנן, אישור של בית-המשפט לא הוצג.
ב- ת”א (מחוזי ת”א) 555/95 {עזבון המנוח אפרים נבו ז”ל נ’ נגרין אהרון, תק-מח 2005(2), 9825 (2005)} טען התובע כי הוא רכש כדין את מלוא הזכויות בחנות השניה מהנתבע 1, הוא אביה של נתבעת 5, אשר חתם בשמה על הסכם המכירה בהיותה בעלת הזכויות בחנות, שעה שהיתה עדיין קטינה במועד עריכת ההסכם.
נתבעת 5 טוענת כי לא ניתן היה למכור בשמה את הזכויות בחנות ללא קבלת אישורו של בית-המשפט מראש.
כב’ השופטת רות לבהר שרון קבעה כי במקרה הנדון, לא ניתן אישור על-ידי בית-המשפט לעסקה לא מראש ואף לא בדיעבד. אמנם החוק דורש אישור מראש, אך גם אילו היה מוכח שהאישור ניתן על-ידי בית-המשפט מאוחר יותר, גם אז ניתן היה לרפא את הפגם ולקבוע שהעסקה תקפה.
לפיכך, נתבע 1 לא יכול ולא רשאי היה למכור את זכויותיה של הקטינה ללא אישורו של בית-המשפט.
ב- ע”מ (מחוזי ת”א) 20/96 {גבריאל צ’רטוק (קטין) נ’ האפוטרופוס הכללי, תק-מח 97(2), 27233 (1997)} נדונה בקשת הקטין לאפשר לו להפעיל בשעות הפנאי עסק של פוליש וקס למכוניות ולצורך זה לאשר לו להירשם כ”עוסק מורשה” אצל רשויות מס ערך מוסף.
במקרה הנדון, נשאלה, בין היתר, השאלה כיצד משתלבות הוראות חוק מס ערך, התשל”ו-1975 על תקנותיו בהוראות חוק הכשרות המגבילות כשרות לפעולות משפטיות של קטינים בכלל והצורך לאישור לפי סעיף 20(2) לחוק הכשרות בפרט.
כב’ השופט ח’ פורת קבע כי לעניות-דעתו הכנסת חוק מס ערך מוסף הוא ערוב מין שאינו במינו ואין לחוק מס ערך מוסף כל השלכה למקרה הנדון, העוסק במישור אחר לחלוטין.
חוק מס ערך מוסף כמו שאר חוקי המיסים עוסק בגביית מיסים והבטחת גבייתם לאוצר המדינה. חוקים אלה אינם עוסקים בתוקפן של פעולות משפטיות או ברישוי עיסוקים בכלל. היפוכו-של-דבר, מיסים גובים גם מעיסוקים לא חוקיים כמו זנות, הימורים או הכנסות מקבלת שוחד ואילו התחמקות ממס או הפרת הוראות בחוקי מס לא גוררת בטלות פעולות משפטיות.
במובן זה, אפשר לומר בהכללה, כי רשויות מס אינן מקנות זכות עבודה או עיסוק, הן אינן עוסקות ברישוי או במתן כשירויות לבצע פעולות משפטיות או אחרות, אם כי הן מעוניינות לדעת מי עושה מה על-מנת לפנות אליו ולדרוש תשלום מס המתחייב מפעילותו של אדם זה או אחר.
אפשר להוסיף ולומר כי חוק פסקלי הדואג לגביית מס ולאיתור חייבי מס הוא לתכלית ראויה, במובן פסקת ההגבלה בחוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, אולם, התערבות בתוקפן של פעולות משפטיות ופסילתן מחוסר רישום אצל שלטונות מס שבח, זו התערבות מעל ומעבר לנדרש על-מנת לשרת את תכלית חוקי המס.
על-כן, לדעת כב’ השופט ח’ פורת לו היתה הוראת חוק בחוק מס ערך מוסף הגוררת בטלות פעולה משפטית או פעולה ריאלית, שאינה פעולה משפטית, של מתן שירותי וקס ופוליש למכוניות הרי היא תיחשב כבטלה עקב פגיעה בחופש העיסוק לפי חוק היסוד חופש העיסוק.
בדיקת הסעיפים הרלוונטיים בחוק מס ערך מוסף ותקנותיו יביא למסקנה שלא היה מקום להפנות את המבקש לקבל אישור לפי סעיף 20(2) לחוק הכשרות.
במקרה הנדון, אם הקטין רוצה לנהל עסק של וקס ופוליש והאב לא מוכן לייצגו ולחתום על מסמכים לפי חוק מס ערך מוסף והוא יסתכן בעבירות על חוק זה, יוכל ההורה להזהיר כל מי שיבוא בדברים עם הקטין לקבלת שירות וקס ופוליש כדי להרתיעו מלקבל את השירות מבנו, שאם לא כן יסתכן בנזיקין.
מן המקובץ עולה כי שלטונות מס ערך מוסף שגו כאשר דרשו מהורי הקטין לקבל אישור לפי סעיף 20(2) לחוק הכשרות כתנאי לרישומו כעוסק שכן, אין כל קשר או זיקה בין סעיף 20(2) לחוק הכשרות לרישום כעוסק או לעיסוק במתן שירותי וקס ופוליש.
ב- ת”א (מחוזי ת”א) 1577/90 {אמנון ברנר באמצעות הוריו נ’ רשם המקרקעין, תק-מח 90(3), 36 (1990)} נדונה בקשה למחיקת הערת אזהרה שהוגשה על-ידי הוריו ואפוטרופסיו הטבעיים של הקטין.
לטענת הורי הקטין, הערת האזהרה נרשמה במרשם המקרקעין בטעות ושלא כדין, משום שבית-המשפט לא אישר מראש את פעולת הרישום כנדרש על-פי סעיף 20(2) לחוק הכשרות.
במקרה הנדון, הצהירו הורי הקטין – המבקשים, כי הדירה נרכשה מכספיהם שלהם, ומהלוואה שנלקחה מבנק אמריקאי ישראלי בע”מ, שלהבטחת החזרתה נרשמה משכנתה על הדירה. עוד הם הצהירו בסעיף 9 לתצהירם שצורף לכתב סיכומיהם, כי לבנם אמנון:
“אין כל קשר בשום צורה ואופן לא במישרין ולא בעקיפין לכספי התמורה, למעט עובדת היותו בננו, והוא לא תרם מכספו מאומה לרכישת הדירה. אמנון אף אינו יודע על דבר ההסכם וכי רשומה לטובתו הערת אזהרה ובוודאי שהדירה לא נמסרה לו מאחר והוא מתגורר איתנו.”
בית-המשפט קיבל את גרסתם של הורי הקטין כי בעת רכישת הדירה אמנם הם חשבו לייעד אותה לבן – הקטין, אך הם לא ידעו שישנה משמעות משפטית לציון הבן הקטין בהסכם, וכי מעולם לא התכוונו להעניק לו זכויות בדירה באופן כזה שלא יוכלו לחזור בהם (ובפרט כאשר בא-כוח היועץ המשפטי, למעשה, אינו חולק על גירסה זו, וכאמור הוא “מאמין” כי הכספים שבהם נרכשה הדירה הם כספי ההורים וכספי ההלוואה בלבד, ולא כספיו של הקטין).
עוד נקבע, כי יש להבדיל הבדל היטב בין מקרקעין שנרכשו עבור קטין מכספיו שלו (לדוגמה: בכסף שקיבל במתנה מצד ג’ או בכסף שקיבל בירושה), לבין מקרקעין שנרכשו עבורו מכספי צד ג’, כאשר הרכישה לא קיבלה אישור מבית-המשפט.
במקרה הראשון, אף אם הרכישה לא קיבלה אישור מבית-המשפט, הרי שעל-פי שיקול טובת הקטין, שכאמור הינו שיקול מכריע במקרים כגון זה, יש לפסוק כי הרוכשים אינם יכולים לחזור בהם מהרכישה עבור הקטין, ועליהם לרשום את הנכס על-שם הקטין (זהו לא המקרה דנן).
אם כן, הנכס נרכש, כאמור, מכספי ההורים, והרכישה עבור הקטין לא קיבלה אישור של בית-המשפט כנדרש בסעיף 20 לחוק הכשרות. לכן, ניתן לומר, כי נסיבות העניין מצביעות על חוסר גמירות-הדעת של ההורים, דבר אשר פוגם במידת מה ברצונם להעניק “סופית” לקטין במתנה את הדירה, ומבלי שתהיה להם האפשרות לחזור בהם.
גם על-פי עיקרון טובת הילד, הקטין אינו נמצא חסר, שהרי מצבו יישאר כשהיה לפני רישום הערת האזהרה, משום שהכספים בהם נרכשה הדירה אינם שלו.
זאת ועוד. ההסכם כולל סעיף, שלפיו הורי הקטין הם רוכשי הדירה לכל דבר ועניין, כל עוד לא נתן בית-המשפט אישור לעסקה. מכיוון שבית-המשפט לא נתן אישור כזה, ואף לא נתבקש לתת אישור כזה, הרי שהרוכשים בפועל הם המבקשים – הורי הקטין.
לאור כל האמור לעיל, הורה בית-המשפט כי הערת האזהרה שנרשמה על-שם הקטין, נרשמה בטעות וכי הוא מורה למחקה ולרשום הערת אזהרה לטובת המבקשים – הורי הקטין.
5. נתינת מתנות, זולת מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות העניין – סעיף 20(3) לחוק
סעיף 20(3) לחוק הכשרות קובע כי נתינת מתנות, זולת מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות העניין, אלה פעולות שבהן, אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין מבלי שבית-המשפט יאשרן מראש.
6. נתינת ערבות – סעיף 20(4) לחוק
ב- ת”א (מחוזי ב”ש) 10452/96, המ”פ (ב”ש) 1150/96 {בנק הפועלים בע”מ נ’ שלומי אטיאס, תק-מח 97(3), 431 (1997)} נפסק מפי כב’ השופט א’ לרון:
“העניין העיקרי אותו יש לבדוק הוא האם נמנה המקרה בגדר הפעולות הטעונות שאישור בית-המשפט. סעיף 7 קובע כי נדרש אישור בית-המשפט לפעולת הקטין לו היתה הפעולה טעונה אישורו של בית-המשפט אילו נעשתה על-ידי הנציג. הצורך באישור כזה מפורט בסעיף 20 לחוק. אך לא רק לפעולות אלו אלא גם למספר פעולות אחרות המצויות בדינים שונים יש צורך באישור בית-המשפט (למשל אפוטרופוס המשכיר לפי חוק הגנת הדייר, הסכם מזונות ועוד).
פירוט הפעולות הנ”ל מצוי בספרו של עורך-דין קראוס, שם, בעמ’ 54(א, ב). לענייננו יש לבחון שתי חלופות אפשריות: פעולות שתוקפן תלוי ברישום בפנקס המתנהל על-פי חוק (סעיף 20(2) וכן פעולות של נתינת ערבות (סעיף 20(4)).
סעיף 20(2) לחוק עניינו פעולות שתוקפן תלוי ברישום בפנקס המתנהל על-פי חוק. בענייננו המדובר בפעולת מישכון. סעיף 3(א) לחוק המשכון, התשכ”ז-1967 קובע:
‘מישכון נוצר בהסכם בין החייב לבין הנושה.’
ואילו סעיף 4 לאותו חוק קובע:
‘4. …כלפי נושים אחרים של החייב יהיה כוחו של מישכון יפה -…
(3) בנכסים נדים ובניירות ערך שלא הופקדו כאמור ובכל מקרה אחר – עם רישום המישכון בהתאם לתקנות שהותקנו לפי חוק זה…’
לכן, למישכון יש תוקף בין צדדים קרובים להסכם גם ללא רישום, והרישום תוקפו לעניין צדדים שלישיים להסכם, כפי שנקבע ב- ע”א 181/73 ישראל שטוקמן נ’ אקראם ספיטאני, פ”ד כח(2), 182 (1974) מפי השופט הד”ר זוסמן:
‘המישכון נוצר בהסכם שבין החייב והנושה וביחסים שבין שניים אלה לבין עצמם, אין תוקפו תלוי ברישום.’
היות וכך, נראה כי אין סעיף 20(2) חל על פעולת המישכון, ואמנם כך סוברים המלומדים ד’ פרידמן ונילי כהן בספרם חוזים (הוצאת אבירם), בעמ’ 1047 – 1049.
‘ציינו כי כאשר הרישום הוא היוצר את הזכות הקניינית הנולדת מכוח הסכם קודם טעונה הפעולה כולה אישור… אולם מה הדין כאשר החוק קובע כי הזכות עצמה נוצרת על-פי הסכם, והרישום לא נועד ליצירתה של הזכות אלא רק למתן תוקף לזכות כלפי צדדים שלישיים?
…האם העברת פטנט או משכון הן פעולות שתוקפן מותנה ברישום?… וזה הפירוש העדיף בעיננו, אין להתעלם מלשונו השונה של החוק. נאמר מפורשות בחוק המשכון ובחוק הפטנטים שהזכות עצמה נוצרת עם ההסכם… כאמור ההוראה הדורשת אישורו של בית-המשפט לעסקה של קטין, שבה נדרש רישום כתנאי לתוקפה חלה על מקרה שבו הרישום קונסטיטוטיבי לא על מקרה שבו הרישום רק ראיה לתוכן האמור בו… בכל המקרים האמורים (מתייחס לרשימת דוגמאות, ביניהן גם עסקת מישכון) רשאי קטין לעשות עסקה ללא אישורו של בית-המשפט.’
אם כך, אין פעולת המישכון בגדר פעולה שתוקפה מותנה ברישום ולפיכך אין נדרש אישור בית-המשפט על-פי סעיף 20(2).
החלופה השניה אותה יש לבחון הינה סעיף 20(4) – מתן ערבות. ערבות מוגדרת בסעיף 1(א) לחוק הערבות, התשכ”ז-1967:
‘…התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי שלישי.’
סעיף 12 לחוק המשכון קובע:
‘מושכן נכס של אדם כערובה לחיובו של אדם אחר, יהא דינו של בעל הנכס כמי שערב לאותו חיוב, אך אין להיפרע מבעל הנכס אלא במימוש המשכון כאמור בחוק זה.’
ב- ע”א 664/89 {שמעונה בריח נ’ בנק אוצר לחייל בע”מ, פ”ד מה(4), 783 (1991)}, נדון סיווגו של שטר משכון כיוצר ערבות אישית או בטוחה חפצית בלבד, שם נקבע מפי השופט ד’ לוין:
‘ערבות ומשכון לידתם בהסכם בכתב שנערך וגובש בין שני צדדים. לפיכך, ההכרעה, גם במקרה דנן, תיפול מתוך התייחסות אל נוסח שטר המשכון, בחינתו על-פי אומד-דעת הצדדים, ככל שניתן לעמוד עליו מתוך פרשנות נאותה לכתב עצמו, ובמידת הצורך על-פי כל נסיבות ההתקשרות.’
‘ערבות ומשכון, הניתנים כבטוחה לחיובו של אחר, הינם בבחינת שני כלים משפטיים נפרדים, שלהם קווי דמיון רבים אך קווי שוני לא מעטים. בענייננו רב השונה על הדומה.’
‘יכול שהממשכן חב לבנק כערב לחובו של הנערב על-פי שטר המשכון בלבד. אין לו כל חבות אישית, בלתי-אמצעית כלפי הבנק. במקרה כזה ערבותו של הממשכן היא בטוחה לחובו של הנערב בגדר הנכסים הממושכנים בלבד. זו כמובן בטוחה חפצית בלבד כמוסבר לעיל.’
וכן דברי הנשיא אגרנט ב- ע”א 706/74 {יראוני נ’ הלוואה וחיסכון ירושלים, אגודה הדדית בע”מ ואח’, פ”ד כט(2), 365 (1975)}:
‘אותנו מעניינת במיוחד עסקת המישכון מהסוג השני, בה לא קיימת זהות בין בעל הנכס הממושכן לבין החיוב אשר המשכון נועד להבטיחו… אם מתחשבים בתופעת “אי-הזהות” האמורה, במובן זה שבעסקה הנ”ל נועד המשכון לשמש ערובה לחיובו של אדם אחר, כי אז ניתן לומר שמעמדו של בעל הנכס הממשכן מתקרב למעמדו של הערב. ברם, קיים שוני חשוב ועיקרי בין השניים והוא: ערבותו של בעל הנכס הממושכן – ערבות המוסקת מהסכמתו לכך, שהנכס שלו ישמש כערובה לחיובו של אחר – היא ערבות מוגבלת – לאמור: כפיפותו לנושה אינה כפיפות אישית אובליגטורית, כי אם כפיפות חפצית בלבד….’
ואילו השופטת ש’ נתניהו קבעה בעניין בריח הנ”ל בעמ’ 792 כי:
‘השאלה היא, אם ניתן ללמוד מהמסמך הנושא את הכותרת “שטר משכון”, שעליו חתמה המערערת, כי הוא מכיל בחובו לא רק הסכם משכון, שהוא בעל אופי חפצי לפי חוק המשכון ושחל עליו סעיף 12 לחוק המשכון, אלא גם הסכם ערבות במובן חוק הערבות, התשכ”ז-1967, שהוא בעל אופי אישי ושחל עליו סעיף 23 לחוק המשכון מקובל עלי, כי על שאלה זו יש להשיב לפי אומד-הדעת של הצדדים.’
לאור הראיות כפי שהוצגו בפני בית-משפט זה נראה כי כוונת הצדדים במקרה דנן היתה לבטוחה חפצית ולא לערבות אישית של המשיב. כוונת הצדדים היתה לתת בטוחה חפצית להתחייבויות החברה כלפי הבנק באמצעות משכון הרכב, ערובה אחת מיני רבות דאגו החברה ודודו של המשיב, שהיה בעל השליטה בחברה, לספק לבנק.
נראה כי כוונת הצדדים לא היתה כי המשיב יערוב, באופן אישי, לחובות החברה, אלא כי הנכס הממושכן ישמש כבטוחה חפצית לחובות החברה. אין ספק כי הבנק לא ראה מולו את המשיב כערב לחובות החברה, אלא את הרכב כביטחון חפצי לפירעון החובות, והבנק לא התכוון לכך כי יוכל להיפרע מנכסים אחרים של המשיב. לפיכך לא יחול בענייננו סעיף 20(4) לחוק המשכון (הערת המחברת: צריך להיות “חוק הכשרות” – א’ מ’).
סיכום
בהתאם לכל אלה פעולת המשכון, כפי שבוצעה, הינה פעולה משפטית “רגילה” של קטין ולפיכך נכנסת בגידרו של סעיף 5 לחוק לפיו תהא הפעולה תקפה, בכפוף לכוח הביטול המסור לנציג הקטין או לקטין משבגר. לאחר שאין כל ספק כי נציגיו של הקטין לא השתמשו בכוחם לביטול הפעולה עד שהקטין הגיע לבגרות ולאחר שהקטין עצמו לא ביצע זאת עד ליום – 09.06.95 (חודש ימים לאחר הגיעו לגיל 18) אלא רק ביום – 27.06.96, לאחר שננקטו כנגדו הליכי הוצאה לפועל, כלומר כשנה לאחר המועד הקבוע לכך פקע כוח הביטול ולפיכך תקף המשכון לכל דבר.”
7. פעולה משפטית בין הקטין לבין הוריו או קרובי הוריו, זולת קבלת מתנות הניתנות לקטין – סעיף 20(5) לחוק
7.1 כללי
ב- ע”א (מחוזי יר’) 83/94 {יעקב שמשון אוירבך נ’ בנק איגוד לישראל בע”מ, תק-מח 94(2), 1 (1994)} נדונה תביעה של מי שהיה קטין כמעט בן יומו בעת שאביו פתח על-שמו תכניות חיסכון, שלאחר-מכן נמשכו על-ידי אביו בהיות התובע קטין בן 10. את תביעתו, ביסס התובע, על סעיף 20(5) לחוק הכשרות, שמכוחו נשללה זכותו של האב למשוך את הכספים מחשבון החיסכון שהיה על-שמו ללא אישורו של בית-המשפט.
במקרה הנדון, לא היתה כל מחלוקת שהאב משך את החשבונות ללא קבלת אישור בית-המשפט. משאלו היו פני הדברים טען המערער-התובע, כי אין כל תוקף משפטי לפעולה של משיכת החסכונות ואין בכוחה לחייבו ומכאן תביעתו כנגד הבנק.
בהכרעתו קבע בית-המשפט {מפי כב’ השופט יעקב בזק, כב’ השופטת רות אור, כב’ השופטת מ’ שידלובסקי-אור} כי לא היתה כל כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים לאב עם בנו התובע, ואת זאת הסיק מהעובדה שחופש פעולה מלא ובלעדי היה בידי אביו של התובע שם, לפעול בחשבון תכנית החיסכון.
ב- ת”א (שלום ת”א) 26856/92 {איילת בן צבי נ’ בנק דיסקונט לישראל בע”מ, תק-של 96(1), 2797 (1996)} קבע כב’ השופט י’ שמעוני כי בטופס פתיחת החשבון אין כל התייחסות לחלק שמיועד לסימון “במקרה של קטין” וחתימתו של אבי התובעת באותו טופס מצויה בחלק שבטופס “חשבון זה יופעל ללא כל הגבלה על ידי”.
במקרה דנן, אביה של התובעת איננו חתום על הטופס לביטול תכנית החיסכון, ברם, כפועל יוצא מחתימתו על מוצג נ/3, שנחתם עובר לסגירת חשבון העו”ש, ושאליו הועברו הכספים, באה תכנית החיסכון לקיצה ולפיכך, זיכוי חשבון העו”ש בתמורה היה כדין.
מן המקובץ עולה כי הנתבעת הוכיחה שתכנית החיסכון שאמנם נרשמה על-שם התובעת, לא היתה בבעלותה של התובעת. מתוך התחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים עולה כי חשבון החיסכון היה גם כן בבעלות אם התובעת שגם חשבון העו”ש באותו סניף בנק רשום היה על-שמה. לפיכך, התביעה נדחתה.
ב- רע”א 436/88 {מיכל רון נ’ נילי טל, תק-על 88(3), 989 (1988)} נדונה השאלה האם היה דרוש אישורו של בית-המשפט לפי סעיף 20(5) לחוק הכשרות, להטלת שליחות מצד הורי המבקשות על הסב כדי שישכיר את המקרקעין של המבקשות?
המבקשות טענו כי עצם הטלת השליחות על הסב היתה בגדר “פעולה משפטית”. כב’ השופט מ’ שמגר קבע כי התשובה לטענה זו היא, חיובית. כלומר, הטלת השליחות על הסב, היא אכן בגדר “פעולה משפטית”, אולם, השאלה היא פעולתו המשפטית של מי נעשתה כאן. אם תאמר, כי המדובר בפעולתן המשפטית של המבקשות, טעון הדבר אישורו של בית-המשפט.
כב’ השופט מ’ שמגר קבע כי בעניין זה פעלו הורי המבקשות, כאפוטרופסן של המבקשות וכנציגן על-פי דין, ולא כשלוחן, ומשום כך, מינוי הסב כשלוח נעשה על-ידי האפוטרופסים ככאלה, ולכן לא היה בגדר פעולתן המשפטית של הקטינות – המבקשות.
כלומר, השכרת נכס המקרקעין של המבקשות נעשתה במסגרת סמכויות ההורים כאפוטרופסים טבעיים, כמפורט בסעיף 15 לחוק הכשרות ולשם מילוי סמכויותיהם אלה הסתייעו בשלוח, הוא סבן של המבקשות.
לפיכך, קבע כב’ השופט מ’ שמגר כי מעשה ההשכרה לא היה בגדר פעולה משפטית בין הקטין לבין “קרובי הוריו”, כאמור בסעיף 20(5) לחוק הכשרות, שהרי הפעולה היתה בין הקטינים לבין אלו ששכרו את המקרקעין.
7.2 הגנת צד שלישי – סעיף 21 לחוק
סעיף 21 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962 קובע כדלקמן:
“21. הגנת צד שלישי
פעולה של הורים הטעונה אישור לפי סעיף 20(5) תהא בת-תוקף אף באין אישור כזה אם נעשתה כלפי אדם שלא ידע ולא היה עליו לדעת שהיא טעונה אישור.”
כלומר, סעיף 21 לחוק הכשרות עוסק בהגנת צד שלישי. על-פי סעיף זה, פעולה של הורים, הטעונה אישור לפי סעיף 20(5) לחוק הכשרות, תהא בת-תוקף, אף באין אישור כזה אם נעשתה כלפי אדם שלא ידע ולא היה עליו לדעת שהיא טעונה אישור.
8. הסתלקות מירושה על-ידי אפוטרופוס
ב- ת”ע (משפחה יר’) 42040/07 {י’ א’ כ’ נ’ ב’ כ’ ש’, תק-מש 2008(4), 132 (2008)} קבעה כב’ השופטת נילי מימון כי הסתלקות מירושה על-ידי אפוטרופוס ממונה או טבעי – ההורה של קטין ובענייננו, על-ידי אמו, איננה תופסת שכן על-פי סעיף 20 לחוק הכשרות פעולה כגון זו מצריכה אישורו של בית-המשפט, אישור ישיר פוזיטיבי דבר שלא נעשה במקרה זה.
9. הסכמה באשר לזהות המומחית הרפואית השיקומית
ב- בש”א (מחוזי חי’) 17458/06 {רז אביחי פייבל רוטמן (קטין) נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ, תק-מח 2007(1), 10583 (2007)} קבע כב’ השופט י’ גריל כי מעיון בחמשת סעיפי-המשנה שבסעיף 20 לחוק הכשרות עולה שהפעולה נשוא הדיון שבפנינו, הסכמה באשר לזהות המומחית הרפואית השיקומית, איננה מסוג הפעולות שסעיף 20 לחוק הכשרות, חל לגביהן.
10. קטין שהפך לבגיר
במקרה ועסקינן בפעולה משפטית אשר נעשתה על-ידי קטין שהיה לבגיר במהלך הדיון, בנסיבות אלו, עם בגירותו, אישורו בא במקום אישור בית-המשפט על כל תוצאותיו {ע”א 112/79 שרף נ’ אבער, פ”ד לד(3), 178 (1980)}.
כך גם ב- תמ”ש (משפחה ת”א) 60771/97 {ג’ ק’ ל’ א’ ר’ – קטינה נ’ ב’ מ’, תק-מש 2003(2), 159 (2003)} קבעה כב’ השופטת צילה צפת כי במקרה הנדון, התובעת בגרה בטרם סיום שלב הראיות, הגישה תצהיר התומך בתביעה בצרוף יפוי-כוח המייפה את בא-כוחה לפעול בשמה וכן התייצבה לחקירה ואישרה בפני בית-המשפט, כי היא מסכימה עם ההליכים שננקטו באמצעות אביה.
ב- ע”א 1516/99 {מרים לוי נ’ נזיה חיג’אזי, תק-על 2001(2), 723 (2001)} טענו הנושים כי הסכם המתנה וכל שנעשה מכוחו אינו תקף בהינתן העובדה כי בהנחה שנעשה בשנת 1986 היו אז חלק מהבנים קטינים ולא ניתן לעסקה עימם אישור בית-המשפט כנדרש על-פי סעיף 20(2) לחוק הכשרות. משכך, אין מקור זכות תקף מבחינה זו שמכוחו יכולים הבנים לתבוע סעד.
כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה קבעה כי עסקת המתנה תקפה לגבי כל הבנים. לדעתה, בצדק, קבע בית-משפט קמא כי בהנחה שהיה קיים הסכם מתנה בין החייב לבניו בעוד חלקם קטינים, הרי שהתחייבות זו אומצה על ידם בהיותם בגירים בדרך של התנהגות, ודבר זה מייתר את הצורך באישור בית-המשפט לעסקה, גם אילו ברור היה שיש צורך בכך. לשם כך דרושה גמירת-דעת של הקטין שבגר להסכים לקבל את ההתחייבות למתנה שנעשתה למענו, בהנחה שהתחייבות זו עדיין שרירה וקיימת ולא בוטלה בינתיים. הקיבול יכול שייעשה על-ידי מעשה ולעיתים אף שתיקה יכול שתהווה קיבול.
עוד נקבע, כי בפעולות הבאות מטעם הבנים ניתן לראות התנהגות המביעה הסכמה כאמור: רישום הערות אזהרה ביום 20.05.92. בעת זו היו הבנים בגירים חוץ מבן אחד, מוחמד, שנולד בדצמבר 1974; ביום 21.06.93 בעת שכל הבנים בגרו, הם חתמו על הצהרות למס שבח בדבר עסקת המתנה; ביום 30.08.93, בעת שכולם בגרו, הגישו הבנים את התביעה לצורך אכיפת זכויותיהם לקרקע מכוח התחייבות החייב ויפוי-הכוח הבלתי-חוזר.
11. הסכם עם קטינים בעניין מכירת זכות ומקרקעין נחשב כאילו נערך ונעשה רק ביום שבו אישר בית-המשפט את ההסכם
הסכם עם קטינים בעניין מכירת זכות ומקרקעין נחשב כאילו נערך ונעשה רק ביום שבו אישר בית-המשפט את ההסכם על-פי הקבוע בסעיף 20 לחוק הכשרות {לעניין זה ראה ע”ש (ת”א-יפו) 3427/98 קלו ואח’ נ’ מנהל מס שבח מקרקעין, תל-אביב, תק-מח 2005(2), 1725 (2005); ד”נ 17/75 עידה נחול נ’ נחום לוי, פ”ד ל(2), 113 (1976); ע”א 507/80 רפלר נ’ מס שבח מקרקעין, פ”ד לז(1), 460 (1983)}.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
