צו מניעה קבוע בענייני עבודה

1. צו מניעה קבוע נגד פטורין
ב- עב’ (נצ’) 2123/04 {טולדנו חיים נ’ עיריית נצרת עילית, תק-עב 2008(3), 5694 (2008)} קבע בית-המשפט:

“1. בתביעה שבפנינו עתר התובע למתן צו מניעה קבוע כנגד החלטתה של הנתבעת (להלן: “העירייה”) לפטרו מעבודתו כקצין הביטחון בשירותה, עבודה שביצע משך תקופה של כעשרים ושבע שנים.
בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד הפיטורים (בש”א 2589/04) שהוגשה בד-בבד עם הגשת התביעה שבפנינו, נדחתה, ואף בר”ע שהוגשה בגינה נדחתה על-ידי בית-הדין הארצי.

2. ההליכים שקדמו לתביעה
א. החל מספטמבר 1999 נקטו גורמים בעירייה צעדים שונים כנגד התובע. בתחילה שלח מר דני חנניה, סגן ראש העירייה (להלן: “מר חנניה”) מכתב לאגף משאבי אנוש ובו ביקש לשלול מהתובע את מלוא ההטבות שקיבל במסגרת תפקידו, ובהן: החזקת רכב, החזקת טלפון ותשלום בגין שעות גלובאליות.
לאחר מכן חזר בו מר חנניה מכוונתו זו, כונסה ועדת כח אדם שדנה בעניינו של התובע וזו המליצה לראש העיר לסכם עם התובע על סיום יחסי עובד ומעביד ברוח טובה ובגישה חיובית. היה ולא תתקבל פשרה מוסכמת, המליצה הוועדה כי ראש העירייה יפעל בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (משמעת).
חלפו למעלה משנתיים וביום 01.04.02 פנה ראש העירייה, מר מנחם אריאב (להלן: “ראש העירייה” או “מר אריאב”) לתובע והודיע לו כי החל ממועד זה הוא חדל להיות קצין הביטחון של העירייה. הוא התבקש למסור את נשקו ואת מכשירי הביפר והמירס המצויים ברשותו, ולעדכן את גב’ ניבה פארן, ראש המנהל העירוני (להלן: “גב’ פארן”) בכל הבעיות שטרם נמצא להן פיתרון. כן התבקש התובע לידע את מר מילו בכמן, מנהל אגף הביטחון והמוקד העירוני (להלן: “מר בכמן”) ואת מר יהודה בן חמו בכל הנושאים שבהם טיפל במסגרת תפקידו.
התובע הוּצא לחופשה, הוּדע לו כי לא מוּצע לו תפקיד חלופי וכי העירייה פועלת להוצאתו לגימלאות מוקדמות.
ביום 21.04.02 התקיימה ישיבת שימוע לתובע, שבמסגרתה הוא העלה טענות רבות באשר לפגמים שנפלו לדידו בהחלטתו של מר אריאב לפטרו. לאור זאת המליצה הוועדה כי ראש העיר יפגוש את התובע ויאפשר לו להלין על ההחלטה בפניו.
פגישה זו לא הניבה תוצאות ולאחר שהתובע לא נענה שוב ושוב לדרישת העירייה להחזיר את נשקו, ובצירוף נתונים עובדתיים אחרים, הגיש כנגדו ראש העירייה קובלנה שבעקבותיה החליטה היועצת המשפטית של העירייה להגיש כתב אישום נגד התובע לבית-הדין למשמעת. לאחר הגשת כתב האישום זומן התובע לישיבת שימוע שנערכה לו ביום 29.07.02 ובסופה החליט מר אריאב להשעות את התובע מתפקידו.

ב. התובע עתר לבית-דין זה (מותב בראשותו של כב’ השופט הראשי חיים סומך – ע”ב 1905/02) בתביעה לצו מניעה קבוע כנגד הליך ההשעיה, שהוגשה בד-בבד עם בקשה למתן צו מניעה זמני המורה לעירייה להשיבו לאלתר לעבודתו בה.
בית-הדין קיבל את בקשתו של המבקש בחלקה באופן שהכריז על בטלות ההשעיה, אולם לא הורה לעירייה להשיב את המבקש לעבודה בה אלא הקפיא את המצב כפי ששרר במועד הגשת הבקשה ולפיו שהה המבקש בחופשה.
בקשת רשות ערעור שהגישה העירייה על החלטת בית-הדין נדחתה בהסכמה, וזאת לאחר שהעירייה חזרה בה מכוונתה להגיש ערעור. בית-הדין הארצי נתן תוקף להסכמת הצדדים ולפיה הוחלט כי המבקש ימשיך לשהות בחופשה ולקבל שכר מהעירייה, כאשר במקביל יֵיעשו מאמצים לסיומם של ההליכים בבית-הדין למשמעת וכן להגעה להסדר פשרה.

ג. אלא שהצדדים לא הגיעו לפשרה ביניהם ובית-הדין האזורי קיים דיון הוכחות ובמסגרתו שמע את ראיות הצדדים.
ביום 18.07.04, קודם למתן פסק-הדין, פיטרה העירייה את המבקש בנימוק של צמצום והתייעלות, ובשל כך עתר התובע למתן צו מניעה קבוע, הוא עניינה של התביעה שבפנינו.
ביני לביני ניהלו הצדדים מערכה נוספת באשר לנחיצות בירורה של התביעה העיקרית שדנה בהליך ההשעיה לנוכח פיטוריו של התובע. בית-הדין (מותב בראשותו של השופט סומך) החליט להכריע בתביעה העיקרית בשאלת ההשעיה, ובפסק-דינו הוא דחה את התביעה והותיר את ההשעיה על כנה.
ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי התקבל, ובית-הדין הארצי (ע”ע 151/05), בפסק-דינו מיום 26.02.07, הצהיר כי “השעיית התובע בטילה ומבוטלת” וניתנה שלא כדין.

ד. ביום 28.11.07 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה, ולפיה:

“כולנו מצויים בדעה שמעבר לכך שמרביתן המכרעת של המחלוקות הינן משפטיות הרי שבאותם עניינים שבהם לכאורה יש מחלוקת עובדתית ההכרעה בהן יכולה להעשות לאור המסמכים שבתיק ולחילופין זו הוכרעה במסגרת הכרעות שניתנו בשורה הארוכה של ההתדיינויות הקודמות.”

התובע אף ציין כי בפני בית-הדין יונחו הפרוטוקולים של בית-הדין למשמעת וכן הפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בפני כב’ השופט סומך (ע”ב 1905/02) ובפני בית-הדין הארצי בערעור .
כן הוגשו לבית-הדין תצהיריהם של מר דב רוזנברג (להלן: “מר רוזנברג”), שמשמש כסגן ראש מינהל עירוני ומנהל אגף משאבי אנוש בעירייה; של גב’ חוה בכר, מ”מ ראש העירייה וראש המינהל העירוני (להלן: “גב’ בכר”) ושל מר אבישי סגל, גזבר העירייה ומנהל אגף הכספים בעירייה (להלן: “מר סגל”).

3. העובדות הרלוונטיות לתביעה
א. התובע הוצא לחופשה בתשלום מעבודתו החל מאפריל 2002.
ביום 21.07.02 הוגש לבית-הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות כתב אישום כנגד התובע, ובתום שימוע שנערך לתובע, החליט ראש העירייה להשעותו החל מיום 05.08.02. כנגד החלטה זו עתר התובע לבית-הדין וזה קיבל את בקשתו והוציא צו מניעה זמני כנגד ההשעיה.
בדיון שהתקיים בבית-הדין הארצי ב- בר”ע שהגישה העירייה על החלטת בית-הדין האזורי באשר לצו המניעה הזמני (בש”א 1513/02) הסכימו הצדדים ביום 24.11.02 כי: “עד לתום ההליכים בבית-הדין למשמעת ישאר על כנו ההסדר הקבוע בהחלטת בית-הדין האזורי מיום 26.09.02”. קרי: התובע ימשיך ויקבל שכר מהעירייה מבלי שיעבוד בה בפועל.
הדיון בבית-הדין למשמעת נמשך זמן ניכר. בשלב הראשון נדחתה טענתו של התובע כי “אין להשיב לאשמה” ועל-כן התנהל ההליך כסדרו, תוך שמיעת עדים רבים.

ב. ביום 14.04.04 שלח מר אריאב לתובע מכתבו ובו הודיע לו כדלקמן:

“1. המצב הכלכלי והקיצוצים הכבדים שהטילה הממשלה על הרשויות המקומיות בכלל ועל עיריית נצרת עילית בפרט הביאו את הצורך לקבוע במהלך השנים 2004-2002 מסגרות של צמצומים והתייעלות בעלות יעד כספי ולנקוט שורה של צעדים לרבות צמצום כוח אדם.

2. ביום 03.11.03 החלטתי על צמצום עובדים שאינם מתאימים ושתפקודם לקוי ואינו מועיל למערכת העירונית.

3. בנסיבות אלה ולאור הוראות ההסכם הקיבוצי מיום 04.08.03 בנוגע לפיטורים רוחביים של העובדים, הריני להודיעך על כוונתי לפטר אותך נוכח היותך בלתי מתאים לתפקיד הקב”ט העירוני נוכח תפקודך הלקוי ואי התאמתך לתפקיד, אשר בא לידי ביטוי, בין השאר, באי התאמה בין כישורייך לבין דרישות התפקיד ובביצוע לקוי של התפקיד.

4. הודעה על מתן הזדמנות להשמיע את טענותיך בפני ועדת פיטורים והתייעלות תינתן לך בהמשך.”

ג. באותו יום נשלחה לתובע הזמנה להשמיע את טענותיו בפני ועדת פיטורים והתייעלות שנקבעה ליום 21.04.04.
ביום המחר שלחה גב’ שרה גולדנברג, מזכירת האיגוד המקצועי בהסתדרות העובדים החדשה (להלן: “גב’ גולדברג”), מכתב תגובה למר אריאב, ובו הודיעה לו כי היא מבקשת דחיה למועד עריכת השימוע בשל פרק הזמן הקצר שניתן לתובע עד למועד קיומו (שבוע בלבד), מה גם שיש בהליך הפיטורים משום חוסר תום-לב בשים-לב להליכים המשפטיים האחרים המתנהלים בין הצדדים.
העירייה התנגדה לשינוי המועד וזאת חרף מכתב נוסף ששלחה גב’ גולדברג ליועצת המשפטית של העירייה ביום 20.04.04, יום קודם למועד השימוע המתוכנן. היועצת המשפטית אף העמידה את התובע על זכותה של הוועדה לקבל החלטה בעניינו של התובע שלא בפניו אם יבחר שלא להתייצב לדיון.

ד. ביום 21.04.04 התקיימה ישיבת השימוע. התובע וגב’ גולדברג התייצבו לדיון אך ביקשו שוב לדחותו כדי שיהיה בידה של גב’ גולדברג סיפק ללמוד את החומר על בוריו ובכך ליתן לתובע הזדמנות של ממש להביע את טיעוניו באשר לפיטוריו.
הוועדה קיימה התייעצות שבסופה החליטה שלא לדחות את מועד הדיון הואיל והנימוקים שהעלתה גב’ גולדברג באשר למינויה כבאת-כוחו של התובע לא הועלו במכתביה אלא רק במעמד הישיבה. לדעת הוועדה התובע היה מיוצג זמן רב על-ידי עורך-דין מטעמה של ההסתדרות, והוא בקי היטב בפרטי הנושא העומד לדיון.
לנוכח דחיית הבקשה עזבו התובע וגב’ גולדברג את הישיבה וזו התקיימה בהיעדרם.

ה. הוועדה החליטה להמליץ לפטר את התובע נוכח היות המשך העסקתו מיותר ועודף, הואיל ותפקידו מבוצע בפועל על-ידי בעלי תפקידים אחרים במערכת, ועל רקע ההתייעלות בעירייה.

ביום 11.07.04, בחלוף כשלושה חודשים ממועד ישיבת השימוע, שלחה מזכירת הוועדה לתובע את פרוטוקול הדיון, וביום 18.07.04 שיגר מר אריאב את מכתב הפיטורים לתובע, בו הודיע לו כי ביום 19.07.04 תחל תקופת ההודעה המוקדמת לה הוא זכאי ומיום 19.08.04 ייכנסו פיטוריו לתוקף…
ביום 11.08.04 הגיש התובע בקשה לצו מניעה זמני כנגד החלטת הפיטורים, שנדחתה כאמור, ובד-בבד הגיש את התביעה מושא דיוננו.
ביום 30.08.04 שלח מר רוזנברג מכתב לתובע ובו פירט את מלוא הזכויות המגיעות לו עם סיום תפקידו ובכללן: דרגת פרישה 13+, שלושה חודשי הסתגלות, הגדלת הגימלה ב- 7% ומענק פרישה.

4. עיקר טענות התובע
א. לטענת התובע הליך השימוע שנערך לו נגוע באי-חוקיות ובאי תקינות. העירייה מיהרה לקיים לו שימוע ולא הסכימה לדחות את מועדו, אלא שבפועל נערכו הפיטורים בחלוף שישה חודשים וחצי מיום השימוע, קרי: ביום 18.07.04.
השימוע, שנועד ליתן לעובד הזדמנות אמיתית להשמיע את דברו באשר להליך הפיטורים, היה במקרה זה ריק מתוכן ו”טכני” בלבד.
ראש העירייה רצה עוד בעבר לפטר את התובע ולאייש את תפקידו בעובד אחר. ראש העיר הודה בעדותו בפני בית-הדין למשמעת כי הוא הכין מכרז לאיוש משרתו של התובע עוד בשנת 2000 ומועמדו לתפקיד היה מר בכמן. כלומר, המטרה סומנה עוד בעבר וכל שנותר היה למצוא את הדרך להגיע עַדֵיהַ. הוועדה לא נתנה לגב’ גולדברג, שליוותה את התובע לישיבת השימוע וייצגה אותו, הזדמנות נאותה להתכונן לישיבת השימוע.

ב. העירייה לא נתנה לתובע הודעה מוקדמת מספקת על-אף הוראת סעיף 70 לחוקת העבודה המחייבת מתן הודעה בת חודשיים מראש.

ג. היה על העירייה לדון בפיטוריו של התובע בדרך של בוררות כקבוע בסעיף 70 לחוקה, המורה על-פיטורי עובד קבוע רק מסיבה מספקת ובהסכמה בין הרשות לבין ועד העובדים, כשבהיעדר הסכמה יעבור הדיון להכרעה לבוררות מוסכמת בהתאם לסעיף 84.
במקרה מושא התביעה, טען התובע, לא ניתנה סיבה מספקת אלא רק אמירה לאקונית ולא ברורה של “חוסר תפקוד” לאחר עשרים ושבע שנות עשייה.
כמו-כן לאור פסק-הדין של בית-הדין הארצי בערעור, ובו קבע בית-הדין פוזיטיבית כי ההשעיה בטלה מעיקרא, אין טעם של ממש בטענה כי היה צורך לפטרו.

ד. חובת תום-הלב חייבה את העירייה להמתין עם הפיטורים עד לסיום ההליך המשמעתי. לעירייה אצה הדרך והיא פנתה לבית-הדין למשמעת בבקשה לעיכוב הליכים לאחר שניתן פסק-הדין בתביעה העיקרית שדחה את התביעה למתן צו מניעה קבוע (ובכך ביטל את ההשעיה), ולאחר שמצידה היא פיטרה את התובע. משמעות קבלת המהלך של העירייה על-ידי בית-הדין היא פגיעה בכל דיני המשמעת וריקונם מתוכן. כל עירייה תוכל לפנות לבית-הדין למשמעת, להשעות בינתיים עובד באופן שרירותי, ולאחר מכן ותוך בירור עניינו בבית-הדין למשמעת, לפטרו, ובכך לאיין את ההליכים המשמעתיים המתנהלים נגדו בינתיים.

ה. הרכב הוועדה היה בניגוד להוראות תיקון 31 לחוק יסודות התקציב, ששינה את סעיף 171א לפקודת העיריות הדן בפיטורי “עובדים אחרים”, וקבע כי בפיטורים שלא מחמת עבירות משמעת, רשאית ועדת פיטורים לפטר עובד (ולא מועצת העיר או ועדה מטעמה). חבריה של הוועדה הם: גזבר העירייה, מנכ”ל העירייה או מנכ”ל כח אדם ויועץ משפטי של העירייה.
הנה-כי-כן היה על ועדה שחבריה הם הגזבר, מנכ”ל העירייה והיועצת המשפטית לפטר את התובע ולא ראש העיר.
כמו-כן, הרכבה של הוועדה היה לא חוקי שעה שהיועצת המשפטית של העירייה לא נמנתה על חבריה.

ו. טענתה של העירייה כי הפיטורים נעשו על רקע של צורך בהתייעלות, היא טענה העומדת בסתירה להתנהגותה. העירייה העדיפה לשלם לתובע שכר מלא ממועד ההשעיה (01.04.02) ועד למועד פיטוריו ב- 18.07.04 ולא למצוא לו תעסוקה חלופית, חרף העובדה שבהחלטת בית-הדין באשר לצו המניעה הזמני הוגבלה ההשעיה ל- 90 יום בגין המעמסה הציבורית שיש בתשלום שכר לעובד עירייה שאינו עובד בפועל, ועל-אף עמדתו של בית-הדין הארצי ושל בית-הדין למשמעת שצידדו בהעסקתו בעירייה בינתיים בתפקיד אחר.

5. עיקר טענות העירייה
א. העירייה, באמצעות תצהירו של מר סגל, הניחה תשתית עובדתית מספקת שלא נסתרה על-ידי התובע, ולפיה הליך הפיטורים התיישב היטב עם מצבה הכספי של העירייה באותה עת.
כן טענה העירייה כי שאלת הצורך בפיטורי הצמצום וההתייעלות נבחנה בבית-הדין בהליך של סכסוך קיבוצי שניהלה ההסתדרות כנגד העירייה (ס”ק 1008/04). התובע נמנה על מכסת המפוטרים שקיבלה את אישורו של ועד העובדים, ובגין כך גם התעכבה ההודעה של העירייה על-פיטוריו עד לחודש יולי 04′.
העירייה הוסיפה וציינה כי גם פסק-הדין בערעור שביטל את ההשעיה לא מנע ממנה לפטר את התובע, ומשהמשיך התובע לקבל שכר בה בשעה שלא הועסק וזאת משך שנתיים וארבעה חודשים, הרי הוטל עומס כספי כבד על הקופה הציבורית ועל עובדים אחרים שאף הם נדרשים לקיצוץ.
כמו-כן, אין כל חדש בפסק-הדין האמור הואיל והוא למעשה השיב על כנה את ההחלטה שקיבל בית-הדין האזורי בבקשה לסעד זמני.

ב. התובע עשה כל שביכולתו לעכב את ההליך המשמעתי, שהן בית-הדין האזורי בהחלטתו בסעד הזמני והן בית-הדין הארצי, בְּתִתוֹ תוקף של פסק-דין להסכמת הצדדים בבקשת רשות הערעור, הדגישו את הצורך בקידום הדיון בבית-הדין למשמעת.

ג. בהליך זימונו של התובע לשימוע לא נפל כל פגם. הפנייה לדחיית הישיבה על-ידי גב’ גולדברג נדונה על-ידי הוועדה, וזו מצאה כי אין כל נימוק המצדיק את דחייתה. העירייה ציינה כי לא היתה כל מניעה מצידו של התובע, שהיה בקי ברזי התיק כולו, להגיע לשימוע בלוויית עורך-הדין שייצג אותו בהליכים האחרים שהתנהלו בינו ובין העירייה.
התובע בחר שלא להשמיע את דבריו באוזני הוועדה ועזב את הדיון. הפסיקה קבעה כי מתכונת שימוע אינה אחידה וברגע שעובד קיבל את ההזדמנות להשמיע את דבריו ולא עשה כן, רשאי הגוף המוסמך להחליט על-פיטוריו. מה גם שמקום שמדובר על שינוי ארגוני, אין הכרח לתת לעובד הזדמנות להשמיע טענות בנוגע לשינויים ובמיוחד אם התקבלה הסכמת ועד העובדים, כבענייננו.

ד. הליך הפיטורים תאם את הוראות ההסכם הקיבוצי מיום 04.08.03 שנחתם בין ההסתדרות למרכז השלטון המקומי (להלן: “ההסכם הקיבוצי”), וכך הצהיר גם מר רוזנברג (סעיף 33), הן באשר להסכמת ועד העובדים והן באשר ליכולת לפטר על בסיס קיומן של תכניות הבראה קיימות בעלות יעד כספי, שתחולתן מרחיבה את תחולתו של ההסכם.
כמו-כן, ההליך של הצמצום וההתייעלות קיבל את אישורה של ההסתדרות, כפי שבא הדבר לידי ביטוי במחיקת הסכסוך הקיבוצי שהכריזה, ובכך למעשה הובעה הסכמת ההסתדרות לפיטורי צמצום בעירייה.

ה. שיקולי הוועדה היו מקצועיים וענייניים ולתִפְקוּדוֹ של התובע בעבר לא היתה כלל השפעה הואיל ומדובר בפיטורי צמצום.
הוועדה שקלה את העובדה שהתובע לא מילא תפקיד משך שנתיים וארבעה חודשים, הטיל עומס על הקופה הציבורית ותפקידו אויש על-ידי שני בעלי תפקידים אחרים במערכת, שמילאו אותו על הצד הטוב ביותר משך כל התקופה.
גם את הטענה בדבר העיתוי של מסירת הודעת הפיטורים יש לדחות. ההודעה נשלחה לתובע לאחר שהוסרו צווי המניעה שהוצאו כנגד החלטות הפיטורים ששיגרה העירייה וזאת עקב הכרזת הסכסוך הקיבוצי על-ידי ההסתדרות. רק לאחר מכן ניתן היה לשלוח את הודעת הפיטורים ש”הוקפאה”, ואז התובע, בחוסר תום-לב, נמנע מלקבלה הן באמצעות שליח והן באמצעות דואר רשום.
התובע גם לא ניצל את פרק הזמן שעמד לרשותו בין השימוע לבין קבלת מכתב הפיטורים כדי לתקוף את השימוע בבית-הדין, וגם בזאת גילה חוסר תום-לב.

ו. תיקון מס’ 31 לחוק יסודות התקציב, ששינה את הרכב ועדת הפיטורים, נכנס לתוקפו ביום 17.06.04, לאחר מועד השימוע ואישור פיטוריו של התובע על-ידי הוועדה, שנערכו עד יום 21.04.04. התיקון צופה פני עתיד ואינו מוּחל רטרואקטיבית.
גם בטענה בדבר נוכחותה של היועצת המשפטית של העירייה אין ממש, משנוכחותה בוועדה נועדה להשקיף על ההליך מבחינה משפטית.

ז. העירייה טענה כי דרך המלך בתביעה בגין פיטורים שלא כדין היא בהענקת סעד של פיצויים ולא של אכיפת ההשבה.
בעניינו של התובע לא הוכחו נסיבות מיוחדות המצדיקות את החריגה מדרך המלך. גם לו היה חריג שכזה הרי שהוכח בוודאות כי גם אם נפל פגם בהליך הפיטורים הוא לא ירד לשורשו של עניין. כן יש לקחת בחשבון את העובדה שהעירייה אינה יכולה להמשיך ולשאת בנטל התקציבי הכרוך בהעסקתו של התובע, היעדר תפקיד פנוי עבודו, היעדר כישורים לתפקיד וחוסר אמון עם מר אריאב.

ח. העירייה דחתה את טענותיו של התובע בכל הנוגע לאפליה בגין תנאי הפרישה שניתנו לו, בטענה עיקרית של הרחבת חזית אסורה. לגופו של עניין טענה העירייה כי התובע קיבל את מלוא הזכויות שהגיעו לו במסגרת פיטורי הצמצום כפי שקיבלו שאר העובדים המפוטרים.

דיון והכרעה
6. בבחינת מסכת העובדות, כפי שעלתה מאסופת המסמכים הרבים שנצברו במסגרת ההליכים השונים שניהל התובע כנגד העירייה, עולה כי כבר משנת 2000 ביקשה העירייה לפטר את התובע אלא שלבסוף לא עלה בידה לעשות כן עד לפיטורים מושא התביעה שבפנינו (וראו דבריהם של מר אריאב ושל מר וויניש בחקירותיהם בפני בית-הדין למשמעת, ת/40 לנספחים לסיכומי התובע).
פיטוריו של התובע נעשו לטענת העירייה משיקולי צמצום והתייעלות, אלא שיש לבחון אם פיטוריו נערכו בהתאם לכללים המקובלים בפסיקה באשר לפיטורי צמצום, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי מיום 04.08.03 שנחתם בין ההסתדרות לבין מרכז השלטון המקומי, וכן לאור חוקת העבודה ברשויות המקומיות, או שמא הם נובעים מאותו רצון שהובע בבהירות על-ידי מר אריאב לפטר את התובע על רקע אי התאמה ואכזבה מתפקודו.

7. פיטורי צמצום והתייעלות מחייבים נורמות התנהגות של המעביד בבואו לפעול בהליך זה, ובוודאי של מעביד שהוא רשות מנהלית הכפופה לכללי הצדק הטבעי.
כך נקבע כי יש צורך בהתייעצות עם ועד העובדים ובקבלת הסכמה שלהם למהלך, כאשר חובה זו כוללת את שקלול זהות המועמדים לפיטורים ולא רק את עצם הצורך בפיטורים. על המעביד לערוך למועמדים לפיטורים שימוע שייתן להם הזדמנות נאותה להביע את התנגדותם לפיטוריהם ויאפשר להם להעלות טענות באשר לבחירה בהם כמועמדים לפיטורים…
בענייננו פעל המשיב על-פי תכנית הבראה. תכנית זו קיבלה את הסכמת ארגון העובדים. שלב זה של גיבוש תכנית ההבראה הוא קולקטיבי, ולעובד הבודד אין בו מעמד. בשלב זה גם אין יודעים עדיין מיהו העובד המסויים אשר יידרש לשלם את מחיר ההבראה. עם-זאת, וככל שמדובר בצעדים הפוגעים בעובדים, יש צורך בשלב זה לקבוע אמות-מידה כלליות על-פיהן תיושם התכנית. אמות-מידה אלה – הקריטריונים – הם התשתית עליה מבוססת ההחלטה במקרה פרטי.
יישום התכנית מחייב פעולה בשני רבדים: ברובד הקולקטיבי, יש צורך בקיום התייעצות עם נציגות העובדים… במסגרת רובד זה, כדוגמה, יכולות להתגבש רשימות מוסכמות של עובדים המועמדים לפיטורים או להעברה לתפקיד אחר.
הרובד השני הוא הרובד האינדיוידואלי ובו קיימת חובה לבחון את עניינו של העובד הפרט העלול להפגע מיישום התכנית. בחינת עניינו של הפרט חייבת להעשות עם הפרט עצמו, דבר המוצא ביטויו ברעיון השימוע. הליך השימוע לא נועד לשרת את עצמו, בבחינת “טקס” שיש לקיים אותו. הליך זה נועד להביא לקבלת החלטה מושכלת ונכונה, בנסיבות העניין, תוך שיקול צרכי המעביד מצד אחד ועניינו האישי של העובד מצד שני…

8. ומן הכלל אל הפרט
ליבת המחלוקת הנטושה בין הצדדים היא בשאלה מה היה הנימוק לפיטוריו של התובע.
בעוד שהעירייה מצאה צידוק לפיטוריו של התובע באמתלת הצמצום וההתייעלות, טען זה מנגד כי מדובר על אקט מכוּוַן שהוציא לפועל את מטרתה של העירייה לשים קץ להעסקתו, לאחר שהעירייה הבינה כי ההליכים בבית-הדין למשמעת יסתיימו לזכות התובע ולא לחובתו.
חרף תחושתו של התובע, השתכנענו כי פיטוריו של התובע נבעו מצורך אמיתי של העירייה לצמצם בכוח אדם של עובדים שאינם יעילים לה או שתפקודם לקוי. אמנם, הליכי הפיטורים רחוקים מלהיות נקיים מכשלים ומביקורת, אך בסיכומם של דברים לא מצאנו כי נפל פגם היורד לשורשו של עניין באופן שמצדיק את אכיפת השבתו של התובע לעבודה בעירייה אלא כזה המזכה בפיצוי כספי בלבד…
מסקנת הדברים היא שלדעתנו העירייה אכן פיטרה את התובע במסגרת מהלכים של צמצום ושל התייעלות שנקטה ולא מתוך מגמה להתנכל לו על רקע עברו. אין בכך כדי לשלול את הטענה כלפיי עצם ההחלטה לבחור בתובע כמעותד לפיטורים ולא בעובד אחר…

ח. לסיכומם של דברים
אנו סבורים כי פיטוריו של התובע נעשו שלא כדין לנוכח הפגם שנפל בהחלטת הוועדה לערוך לתובע שימוע במועד שנקבע, ובנימוקים שהעלתה כדי להטעים את החלטתה שלא לדחות את הישיבה, וזאת על רקע השיהוי הניכר בין ההחלטה לפטר את התובע שהתקבלה עוד בינואר 04′ לבין מועד עריכת השימוע, וכן לאור העובדה כי ההחלטה בוצעה הלכה למעשה רק ביולי 04′.
אנו מוצאים פגם גם באי-מילוי הוראות חוקת העבודה באשר לשיקולים שהביאה הוועדה בחשבון עת בחנה את עניינו של התובע.
פגם מצינו גם בכך שאת התובע לא פיטרה ועדה כמופיע בתיקון לחוק אלא ראש העיר בהמלצת ועדה שאישרה המועצה.

14. הסעד
א. בכתב התביעה המתוקן עתר התובע כי נוציא תחת ידינו פסק-דין הצהרתי המכריז על בטלות פיטוריו מעיקרם, וכי נורה לעירייה להשיבו לעבודה לאלתר “עד מתן החלטה סופית בתיק ע”ב 1905/02″…
בחינתם של מכלול השיקולים המאפיינים את המקרה מושא התביעה שבפנינו מעלה כי אין הוא נכלל בין המקרים החריגים המזכים בסעד של השבה לעבודה, וזאת חרף הפגמים שנפלו בהתנהלותה של העירייה כפי שמנינו לעיל.
בפרשת אלישע עמד בית-הדין הארצי על השיקולים במתן סעד של אכיפה, והתייחס לחלוף הזמן שבין מועד הפיטורים לבין מועד הענקת הסעד כאשר קבע כי “חלוף הזמן הוא שיקול כבד משקל בשיקולים למתן סעד של אכיפה… ובחלוף זמן רב, יינתן סעד האכיפה כ’סעד חריג שאינו ניתן כדבר שבשיגרה'”…
שיקלולם של שני שיקולים אלה – חלוף הזמן ממועד הפיטורים והשפעת השינויים שחלו בעירייה בהקשר לתפקידו של התובע (למצער נכון לתקופת הקיצוצים שבה חלו הפיטורים, ומבלי שיש בפנינו מידע עדכני על הקורה בעירייה בהקשר לתפקיד הביטחון בימים אלה) – מוביל למסקנה כי אין לאכוף את השבתו של התובע לעבודתו…

אנו סבורים כי למרות הפגמים שנפלו בהתנהלות העירייה בהליך פיטוריו של התובע, הרי שאין המקרה שבפנינו נופל בגדרם של המקרים ה”חריגים”, זאת לאור העובדה כי לתובע ניתנה הזדמנות של ממש להשמיע את טיעוניו כנגד הפיטורים והעירייה ביקשה לסיים את העסקתו על רקע צמצומים אמיתיים שביצעה בתוכה.
עם-זאת, חומרתם של הפגמים מציבה את המקרה שבפנינו על סִיפּוֹ של הגבול הקיצון בִּסְקַלַת המקרים ה”רגילים”, ומכאן שאנו קובעים כי התובע זכאי לפיצוי המקסימלי הבא בגדרו של ה”כלל”, בשיעור של שתים עשרה משכורות, שגובה כל אחת מהן יהיה כגובה המשכורת הקובעת לצורך פיצויי פיטורים שלה זכאי התובע…

16. סוף דבר
לאור כל האמור לעיל אנו דוחים את תביעתו של התובע לאכוף על העירייה לשוב ולהעסיקו.
העירייה תשלם לתובע פיצוי בשיעור של שתים עשרה משכורות חודשיות שתחושבנה על בסיס השכר הקובע לפיצויי פיטורים…”

מקור המאמר – abc-israel.it