צו מרוה הוא פרי ההלכה הפסוקה במשפט האנגלי Compania Naviera S.Av. Int. Bulkcarriers S.A (1980) 1 ALL ER Mareva .213
ד”ר וינוגרד, בספרו צווי מניעה (בעמ’ 252) מגדיר צו מרווה כ “צו מניעה לשעה, המונע מהנתבע להוציא את נכסיו מתחום סמכותו של בית-המשפט או להעבירם לאחרים, דבר שאלולא נמנע היה שולל מהתובע את האפשרות להיפרע מהם כשיקבל פסק-דין לטובתו”.
המטרה של צו מרווה דומה לצו עיקול זמני, שבתקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 אשר מטרתו: “לעקל נכסים שבידי הנתבע וכן נכסים של הנתבע שבידי אדם אחר, לרבות כל חוב וזכות, בין שהגיע זמן פרעונם ובין אם לאו, עד שיקויים פסק-הדין”.
הצו נולד כאמור, באנגליה שבה לא היה ידוע הסעד של עיקול זמני ונוצר צורך לקבוע סעד שיאפשר שמירה על רכוש כבטוחה לתשלום חוב, אם יזכה התובע בסופו-של-דבר בפסק-הדין.
בישראל, בניגוד לאנגליה המצב שונה, בעניין זה אומר ד”ר וינוגרד (שם בעמוד 252):
“הלקונה שעמדה בפני לורד דנינג וחבריו במשפט האנגלי אינה קיימת, איפוא אצלינו, בדרך-כלל, ועיקולים זמניים הם מעשים בכל יום. לכאורה, נראה שאין לנו צורך לאמץ בארץ את צו המרווה האנגלי. אלא שישנן נסיבות שבהן בית-המשפט הישראלי עומד בפני דילמה הדורשת פתרון, והפתרון המקובל אין בו כדי לתת תשובה.”
מקרה כזה התעורר בפני הנשיא ד”ר וינוגרד בשבתו בדין בפרשת אוקון {ת”א 2230/90 אוקון נ’ זקס, פ”מ תשנ”ב(1), 187 ,184}:
במקרה זה הלוותה אישה לבעלה השני חלק מהרכוש שירשה מבעלה הראשון, כנגד התחייבויות שנטל על עצמו הבעל כלפיה. לימים הפר הבעל את הסכם ההלוואה, ואת הכספים שצריך היה להחזיר לאשתו, העביר לחשבונות בנק בחו”ל.
במקרה זה נשאלת השאלה, האם יש לבית-משפט בישראל סמכות למתן צו עיקול זמני על נכסי הנתבע הנמצאים בידי, מחזיק, הנמצא מחוץ לתחום השיפוט של ישראל?
נראה כי לא יכלה האישה לבקש עיקול זמני, שהרי אין לבית-משפט בישראל סמכות לעקל כספים הנמצאים מחוץ לתחום שיפוטו.
הפתרון שמצא הנשיא ד”ר וינוגרד, בפרשת אוקון הנ”ל היה, הוצאת צו מניעה כצו שהופנה אישית כנגד הבעל, ואסר עליו לעשות שימוש באותם הכספים שהועברו לחו”ל.
מקרה נוסף, בעניין זה התעורר בפרשת ארבל {ת”א 569/94 ארבל נ’ מרקורי (לא פורסם)}. בפרשה זו בית-משפט נתן צו מניעה זמני שאסר על המבקש לפעול בחו”ל למכירת המניות, ובבקשת המבקש לביטול צו המניעה שהוצא נגדו ואשר נדחתה, קבע בית-המשפט כי:
“צו מרווה (MAREVA INJUNCTION) הוא צו לא תעשה אישי – PERSONAM IN המונע מהנתבע אישית מלבצע עיסקה בנכסים או להוציאם מרשותו בניגוד לקבוע בצו… אין ספק כי צו מרווה בא קודם כל לתת תשובה לאותם המקרים בהם נמצא כי אמנם זכאי התובע לקבל צו עיקול זמני על נכסי הנתבע, אולם בגין מגבלות המונעות הטלת צו עיקול כזה, היה צורך למצוא דרך שתאפשר לתובע להבטיח לעצמו את סכום תביעתו – אם וכאשר יזכה בה.”
ההלכה המקובלת בישראל היא זו, שבית-המשפט יידרש לצו מרווה בנסיבות שבהן עיקול זמני “אינו ישים” ואולם, גם במקום בו יינתן צו מרווה, יחולו עליו אותם עקרונות החלים על עיקול זמני המוטל מכוח תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי.
המסקנה היא כי צו מרווה לא לבדו ישכון וכי אותם עקרונות כלליים החלים על עיקול זמני יחולו גם עליו {ראה גם רע”א 1821/98 ניקו בדים בע”מ נ’ בנק דיסקונט, פ”ד נד(1), 773}.
תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 קובעת כדלקמן:
“383. הגבלת שימוש בנכס (תיקון התשס”א (מס’ 7))
(א) בית-המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א’, להורות למשיב להימנע, בעצמו או באמצעות אדם מטעמו, מלהוציא נכסים מרשותו או מרשות מחזיק, למכרם, לשעבדם או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין.
(ב) בתקנה זו, “נכסים” – לרבות נכסים המצויים מחוץ לתחום המדינה.”
בתקנה זו נתן המחוקק גושפנקא למתן צו מניעה זמני מוסג מרווה. המשמעות של החלת הצו גם על נכסים שמחוץ לתחום המדינה, היא אימוץ “רשמי” של צו המרווה לתקנות סדר הדין האזרחי.
בפרשת מרגלית, קבע בית-המשפט כי “נטל השכנוע רובץ על מבקש הסעד הזמני… אם אומנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק-הדין, ושומה על בית-המשפט לבחון את מאזן הנזקים ולשקול את מאזן האינטרסים הקיים בין המבקש לבין המשיב” {ע”א 8420/96 מרגלית נ’ משכן, פ”ד נא(3), 789; תמ”ש (ת”א) 34461/02 א. נ’ י., תק-מש 2002(3), 17 (2002)}}.
תקנה 383 לתקסד”א מעגנת בחקיקת-המשנה הישראלית את הסעד של “צו מרווה” (Mareva injuction) שמקורו בדין האנגלי.
סמכותו הכללית הטבועה של בית-המשפט להעניק סעדים היא זו שהובילה למתן סעד מסוג “מרווה” אף במשפט הישראלי.
עניין זה התעורר לראשונה בפרשת אוקון {ת”א 2230/90 אוקון נ’ זקס, פ”מ תשנ”ב 184}. באותו עניין הלוותה אישה לבעלה השני חלק מהרכוש שירשה מבעלה הראשון, כנגד התחייבויות שנטל בעלה כלפיה, הבעל הפר את התחייבותו והעביר הכספים לחשבונות בנק בחו”ל במקום להעבירם לאשתו.
בפרשת אוקון הוציא כב’ השופט ד”ר וינוגרד צו מניעה אישי כנגד הבעל האוסר עליו לעשות שימוש בכספים שהועברו לחו”ל תוך שהוא נשען על הוראת סעיף 75 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) המעניק לבית-המשפט סמכות כללית להעניק סעד.
כאמור, בתיקון 6, אימץ המחוקק הישראלי את “צו המרווה” במסגרתו של פרק כ”ח לתקנות, העוסק במכלול הסעדים הזמניים.
התקנות מפרטות את היסודות הנדרשים למתן צו הגבלת שימוש בנכס:
א. קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה {תקנה 362(א) לתקסד”א}.
ב. קיומן של ראיות מהימנות לכאורה כי אי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק-הדין {תקנה 383 לתקסד”א}.
ג. אומדן ומידתיות – היינו, בחינת הנזק שיגרם לצדדים במתן או אי-מתן הצו, וכן בחינת תום-הלב של הצדדים והיותו של הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין {תקנות 362(ב)(1) ו- (2) לתקסד”א}.
על התקנות הנוגעות לסעדים זמניים להיבחן לאורו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובעיקר קביעתו הנחרצת של סעיף 3 לחוק – “אין פוגעים בקנינו של אדם”.
על בית-המשפט לנהוג במשנה זהירות קודם שהוא מגביל זכות קניינו של אדם, מכאן שעל בית-המשפט לבחון האם אין די בנכסים שבידי הנתבע בארץ על-מנת להבטיח את קיומו של פסק-דין לכשזה יינתן. אם אכן די בנכסי הנתבע שבתחום השיפוט, אין צורך בהוצאת צו בעל תחילה מחוץ לתחומי השיפוט, שהוא צו יוצא דופן {בש”א (כ”ס) 3335/03 א. נ. נ’ א. ת., תק-מש 2003(4), 13 (2003); בש”א 3019/02 (כ”ס) פלונית נ’ פלוני, תק-מש 2003(1), 144 (2003)}.
ב- סע”ש (ת”א) 13973-11-15 {עבד אלמגיד מוחמד יאסין אבו מיאלה נ’ מודה שיווק נעלים בע”מ, תק-עב 2015(4), 8391 (2015)} נקבע:
“בפני בקשת המבקש במסגרת מתבקש בית-הדין לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 383(א) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, ליתן צו מרווה להגבלת שימוש בנכס בהתיחס לנכסים הבאים הנמצאים בעיסקם של המשיבים במעמד צד אחד:
א. כל המכונות, ציוד, טובין, עור, נעליים, של המשיבה שהינה מפעל לייצור ושווק נעליים המתנהל ברח’ בן עטר 22 תל-אביב.
ב. למנוע ולאסור על המשיבים לעשות כל פעולה ו/או דיספוזיציה, מכר, השכרה, שעבוד או פעולה אחרת ביחס לנכסים המפורטים לעיל.
2. טעמי הבקשה לצו המניעה הינם טענת המבקש כי העסק אשר בבעלות המשיבה 1, עתיד להסגר וככל שיוודע למשיבים על ההליך דנן, יפעלו להברחת הנכסים.
3. מתצהיר המבקש עולה כי המשיבים עתידים למכור את מכונות המפעל, ולסגור את העסק מבלי לשלם את זכויותיו כמפורט בכתב התביעה אשר הוגש בד-בבד עם בקשה זו.
4. חשש המבקש להברחת נכסים יסודו בהתנהגות המשיב אשר עמד על סרובו לשלם לתובע את זכויותיו, לרבות שכר חודש 09/15 אשר נמסר בהמחאה עתידית לפרעון בחודש 12/15. לטענת המבקש עובדה זו לכשעצמה מעידה על מצב כלכלי קשה.
5. עוד הפנה המבקש למכתב המשיבה ממנו עולה כי בשל החרפה במצב הכלכלי של המפעל שולם השכר בהמחאה דחויה.
6. לטענת המבקש התנהגות המשיב 2 אשר גזל סכומי כסף מהמבקש, קיזז סכומים באופן לא חוקי משכרו, מהווה התעלמות ברורה מתשלום זכויותיו על-כן, אי מתן הצו, יגרום נזק למבקש אשר לא יוכל לממש זכותו לקבלת כספים הנובעים מזכויותיו הסוציאליות בגין תקןפת עבודתו.
המסגרת המשפטית:
7. תקנה 362 קובעת כדלקמן…
8. תקנה 383(א) הרלוונטית לעניינינו קובעת כי…
9. השאלה המרכזית אליה נדרש בית-הדין במסגרת בקשה למתן צו לתפיסת נכסים הינה האם מתן הסעד הזמני הוא אכן כה חיוני על-כן מצדיק התערבות בית-הדין עוד לפני שהוכרעה התובענה. שלושה תנאים מצטבררים דרושים לשם מתן סעד זמני:
הראשון – על מבקש הסעד להוכיח עילת תביעהרצינית המתבססת על זכות שלכאורה קנויה לו.
השני – על בית-הדין לבחון האם קימים שיקולים שלא להעתר לבקשה. במסגרת זו יבחן בית-הדין אם בא המבקש ביושר ובנקיון כפיים או שמא מעלים הוא עובדות מידיעת בית-הדין כדי לזכות בצו.
השלישי – על בית-הדין לבחון את הנזק העשוי להגרם לכל אחד מבעלי הדין, במידה וינתן הצו וככל שלא ינתן, עליו לערוך השוואה בין הנזקים ולהאזן בין אנטרס המבקש לקבלת סעד זמני מיידי לבין הפגיעה במשיב.
10. לאחר עיון בנימוקי הבקשה על נספחיה, לרבות בתצהיר התומך בה, ונוכח ההלכה הנוהגת ולאחר איזון בין האנטרסים המתנגשים והמתחייבים מאופיו של הצו המבוקש אני קובעת כי המבקש לא הרים את הנטל להוכיח ולו לכאורה קיומו של חשש ממשי, כי אי מתן צו ימנע בצוע פסק-הדין לכשינתן ואפרט.
11. צו המגביל את השימוש בנכסים הינו סעד אשר לא בנקלה ינתן אלא בנסיבות מיוחדות וחריגות ,שכן הפעלתו כרוכה בפגיעה בזכות הקניין של המשיב.
במכתב המשיבה נרשם כי ההמחאה נתנה לפרעון עקב החרפה במצב הכלכלי, וכן צויין כי מדובר בצעד חריג מהמקובל בחברה. דווקא הבהרת המשיבה כי מדובר במקרה חריג ,מלמדת כי יתכן ועסקינן בבעיה נקודתית זמנית אשר וודאי איננה מעידה על מצב כלכלי רעוע או חשש להברחת נכסים, ככל שלא יוטל הצו. אין די בחשש בלבד אלא יש צורך בחשש ממשי אשר דבר קיומו יוצג בפני בית-הדין בהתבסס על ראיות מהימנות לכאורה, מהן נלמד כי תהא הכבדה ממשית על בירור ההליך אם לא ינתן הצו.
12. לאור האמור לעיל, לא שוכנעתי כי יש להעתר לבקשה למתן צו מרווה במעמד צד אחד, מהטעמים המפורטים לעיל ונוכח הראיות אשר הובאו במסגרת הליך זה מהם לא עולה כי אי מתן הצו במעמד צד אחד יגרום נזק חמור ובלתי-הפיך למבקש.
אשר-על-כן, דין הבקשה להידחות.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
