צו חוסם

1. כללי
בסמכותו של בית-המשפט להוציא צו חוסם, ואולם אופיו הקיצוני וייחודו של סעד זמני זה, מחייבים את בית-המשפט לנהוג במשנה זהירות בהפעילו את שיקול-הדעת המסור לו בהענקת הצו ולתתו אך ורק במקרים נדירים וחריגים במיוחד {רע”א 714/96 פריסקל נ’ אורנשטיין, פ”ד מט(5), 759}.

בפרשת פריסקל הנ”ל הציבה כב’ השופטת ט’ שטרסברג-כהן רשימה לא סגורה של שיקולים אשר יש לשוקלם בהפעלת הסמכות להוצאת צו חוסם:

א. יש לשקול מחד גיסא, את הפגיעה הצפויה בצד המבקש את הצו אם לא ינתן לו כזה ומאידך גיסא, את הפגיעה הצפויה בצד האחר אם ינתן נגדו צו כזה;

ב. יש לתת את הדעת על השאלה האם בפתיחת ההליך בפורום הזר יש משום מהלך דיוני המכוון לפגוע או למנוע זכות המגיעה בדין לצד המבקש את הצו;

ג. יש לבדוק אם פתיחת ההליך הזר נעשית לצורכי איום או סחיטה, והאם היא פוגעת בעקרונות צדק מהותיים ודיוניים;

ד. יש לשקול את ההשלכות שעשויות להיות להוצאת צו כזה, שיש בו כדי למנוע מצד להביא את עניינו בפני בית-משפט, זכות הנחשבת כזכות יסוד של האדם, שפגיעה בה עלולה להחשב כנוגדת את תקנת הציבור;

ה. יש לתת את הדעת על-כך שמדובר בצו שנפקותו במדינה אחרת ושאין לבית-משפט מקומי אפשרות לאוכפו שם, אם כי הצו הוא אישי וניתן להעמיד לדין את מי שהפר אותו, בגין בזיון בית-משפט. השיקול המרכזי והחשוב ביותר הוא שיקול הצדק המוכרע על-פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו.

ב- תנ”ג (מרכז) 55882-12-13 {ראובן רוזנפלד נ’ רפאל ביסקר, תק-מח 2015(1), 27388 (2015)} נדונה בקשה להורות על עיכוב ההליך עד להכרעה בערעור, שהוגש ביום 12.02.15 לבית-המשפט העליון, על החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 29.12.14 במסגרת פר”ק (ת”א) 11478-06-13, לפיה ניתן, בין היתר, צו חוסם להגיש ולנהל בקשה לאישור תביעה נגזרת בשמה של המשיבה 22 כנגד חלק מהמשיבים בהליך שבכותרת {להלן: “החלטת בית-המשפט של פירוק”}. בית-המשפט קבע כי:

“דיון
8. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות לבקשה ובתשובת המבקשים לתגובות, אני סבור כי יש להיענות ולקבל את הבקשה.

9. ראשית, יש להתמודד עם טענת המשיבים לפיה עסקינן בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בכסות של בקשה לעיכוב הליכים. לטעמי, דין הטענה להידחות. לשון הבקשה ברורה דיה ומבוקש במסגרתה לעכב ההליך המתנהל בפניי (ולא את ביצוע החלטת בית-המשפט של פירוק).
ייתכן וטעותם של המשיבים נובעת מהמועד בו הוגשה הבקשה לעיכוב הליכים, טרם הוגש הערעור לבית-המשפט העליון, ומכך שגו לחשוב כי המדובר בבקשה לעיכוב ביצוע. משהוגש הערעור לבית-המשפט העליון אזי בחינת הבקשה צריכה להיעשות, מתוך הנחת מוצא, כי קיים הליך תלוי ועומד בעניינם של הצדדים, שתוצאתו עלולה להשפיע מכרעת על ההליך המתנהל בפניי.

10. העיקרון של “עניין תלוי ועומד” (Lis Alibi Pendens) קובע כי אפשר לעכב דיון בהליך אחד כאשר תלוי ועומד הליך אחר בין הצדדים, שבו עומדת לדיון סוגיה זהה במהותה.
הזהות אינה נקבעת לפי צורת התביעות אלא לפי המהות….

11. אין הכרח כי תהיה זהות בין הסעדים הנתבעים על-מנת לעכב את הדיון על יסוד העיקרון האמור, וגם אין הכרח כי תתקיים זהות מוחלטת בין בעלי הדין בשתי התובענות הנדונות…

12. סמכות בית-המשפט לעכב את הדיון בהליך היא סמכות שבשיקול-דעת, המופעלת תוך התחשבות במטרת העיכוב למנוע הטרדה של בית-המשפט בהליך כפול, למנוע הכבדה מיותרת על היריב, לייעל את הדיון ולמנוע הכרעות סותרות בין ערכאות…
הוא הדין כאשר הבקשה לעיכוב הליכים מתבססת על קיומו של הליך אחר אפילו בפורום זר בין אותם צדדים ובגין אותו סכסוך…

13. מפאת חשיבות החלטת בית-המשפט של פירוק, אביא את הכרעתה, ככתבה וכלשונה:

“ניתן בזאת צו חוסם שלפיו נאסר על המשיבים להגיש בקשה לאישור תביעה נגזרת בשמה של דסק”ש נגד חברת פיתוח, כמו גם לנהל בקשה לאישור תביעה נגזרת בשמה של דסק”ש נגד חברת פיתוח, בגין חלוקות דיבידנד שדסק”ש ביצעה בשנים 2010-2011. עוד נקבע בזאת שנאסר על המשיבים להגיש בקשה לאישור תביעה נגזרת בשמה של דסק”ש גם נגד המשיבים הנוספים בעילה נשוא הבקשה. אין באמור כדי למנוע מהמשיבים להגיש בקשה לאישור תביעה נגזרת נגד המשיבים הנוספים בעילה אחרת שלגביה לא התבקש צו חוסם על-ידי המבקשים.
הכרעה זו חלה על הבקשה התלויה ועומדת ועל כל בקשה עתידית. הצדדים ימציאו את הכרעתי זו לידיעת בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, (כב’ השופט
שינמן) הדן בתנ”ג 55882-12-13.”

14. מבלי להביע עמדה ביחס להחלטה גופה ו/או לסיכויי הערעור להתקבל, לית מאן דפליג, כי ההחלטה, כמו גם ההכרעה בערעור עליה, משליכים באופן משמעותי, על אופן ניהול ההליך כאן.

יוצא איפוא כי ככל שאכן יתקבל הערעור במלואו – ידונו מלוא עילות התביעה הנכללות בבקשת האישור בפני בית-המשפט כאן. לעומת-זאת, במידה והערעור ידחה במלואו – ידונו רק עילות התביעה שלא נחסמו בהתאם להחלטת בית-המשפט המחוזי בתל אביב. בנסיבות אלה, כף המאזניים נוטה לטובת היעתרות לבקשה.

15. בשולי הדברים אעיר כי לא נעלמה מעיניי טענת המשיבים לעניין המועד בו הוגש הליך הערעור (לשיטתם, באיחור). אולם, טענה מעין זו, בודאי תיטען בפני ערכאת הערעור ששם מקומה להיטען, ולא בבית-משפט זה.

סוף דבר
16. נוכח מכלול הדברים האמורים, דין הבקשה להתקבל.
ההליך המתנהל בפניי מעוכב עד למתן הכרעה בערעור שהגישו המבקשים 2-1 לבית-המשפט העליון (ובכלל זה מעוכב הדיון בבקשה לסילוק על-הסף שהגישו חלק מהמשיבים בהתבססעל החלטת כב’ השופט א. אורנשטיין)…”

2. דין זר – התחשבות בדין הזר
האיפוק והריסון מצידו של בית-המשפט נדרשים בשל שני טעמים.

ראשית, הצו החוסם פוגע בזכות הגישה של האדם לערכאות. זכות זו זכות יסוד היא, שלא על נקלה יגבילה בית-המשפט, במיוחד ככל שהדברים אמורים באדם המבקש לפתוח בהליכים במדינה שהוא אזרח שלה או תושב בה.

שנית, על-אף שהצו החוסם הוא צו אישי המופנה כנגד המתדיין ולא כנגד בית-המשפט הזר, יש בו משום התערבות ממשית בהליכים המתנהלים בפני בית-משפט זר. התערבות זו עומדת בניגוד לעיקרון כיבוד הערכאות הזרות והכרעותיהן, כפי שמפרטים Cheshire ו- North:

“Although the claim form is directed at a person there is, nonetheless, an implicit interference with the jurisdiction of a foreign court whenever an English court grants an injunction restraining foreign proceedings. There are obvious comity problems inherent in the exercise of the power to restrain foreign proceedings for this reason it has often been said that the power must be; exercised with caution.”}heshire and P. M. North, Private Law (by P. M. North and J. J. Fawcett, 13th Ed., 1999), International p. 360.}

לאור חובה זו לכבד את בית-המשפט הזר ואת הכרעותיו, אין לפסול את האפשרות של קיום הליכים בבית-משפט זר רק בשל העובדה שבארץ מתקיים הליך מקביל.

את ההחלטה בשאלה האם הדיון שמתנהל בבית-המשפט הזר הופך למיותר, לא יעיל או מסורבל, בשל שבארץ מתקיים דיון מקביל, יש להותיר לבית-המשפט הזר עצמו.

בית-משפט יכול להחליט להימנע מלדון בתובענה שהוגשה אליו, מכוח דוקטרינת “הליך תלוי ועומד” או דוקטרינת “פורום בלתי-נאות”. אל לבית-המשפט הישראלי להחליף, בהיעדר נסיבות מיוחדות, את שיקול-דעתו שלו בשיקול-דעתו של בית-המשפט הזר בשאלות אלה, ואל לו להניח כי שיקול-דעתו שלו עדיף. לפיכך, עצם העובדה שבארץ מתקיים כבר הליך, אין די בה כדי להצדיק מתן צו חוסם.

מתי, אם-כן, יהיה מקום להוצאת צו חוסם? באנגליה, מקובלת התפיסה לפיה צו חוסם יינתן מקום שהוא נחוץ למניעת אי-צדק. משום כך רשימת המקרים בהם יפעיל בית-המשפט את שיקול-דעתו ויוציא צו חוסם אינה רשימה סגורה.

יחד-עם-זאת, ניתן לזהות שלוש קטגוריות כלליות ולא ממצות של מקרים בהם נוהגים בתי-המשפט להיענות לבקשה למתן צו:

“i) Where the pursuit of the proceeding abroad is vexatious or oppressive.
ii) Where the bringing of the proceedings abroad would be unconscionable.
iii) Where the bringing of the proceedings abroad would be in breach of an agreement”.{ Cheshire and North, op. cit., p. 362.}

בארצות הברית, בתי-המשפט נמנעים בדרך-כלל ממתן צו חוסם, אלא אם המשך ההליכים בחוץ לארץ יוליך ל- “fraud, gross wrong or oppression”.

בישראל, בהתחשב בעמדת המשפט המשווה, ותוך יישום מערכת השיקולים שפרטה השופטת ט’ שטרסברג-כהן, ראוי לקבוע כי ככלל, צו חוסם יינתן רק במקרים בהם הוכח על-ידי מבקש הצו כי התביעה שהוגשה בפורום הזר הינה קנטרנית או שהוגשה בכוונה רעה.

לא ניתן לקבוע מראש איזו תביעה תיחשב לקנטרנית ולכזו שהוגשה בכוונה רעה לצורך העניין, וההכרעה בשאלה זו תוכתב על-ידי שיקולי הצדק לפי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.

על בית-המשפט שהוגשה לפניו בקשה למתן צו חוסם, להכריע, אם-כן, האם סבור הוא כי בנסיבות המקרה שבפניו, יש לראות בתביעה שהוגשה בחוץ לארץ תביעה קנטרנית או כזו שהוגשה בכוונה רעה, שמן הצדק למנוע את המשך הדיון בה.

נראה כי גם בהתקיים תניית שיפוט לפיה ניתנה לבית-משפט מקומי סמכות שיפוט ייחודית יהא עוד צורך לשקול גם קיום היסודות האלה בתביעה הזרה.

כך, הואיל וככלל ראוי כי ההחלטה בשאלה האם לכבד תניית שיפוט זרה תהא נתונה לבית-המשפט אשר מתבקש שלא להפעיל את סמכותו {להרחבה ראה רע”א 778/03 אינטר-לאב בע”מ ואח’ נ’ Bio Engineering Project, תק-על 2003(2), 3501 (2003)}.

מהותו של סעד זה, הלקוח מתחום סדר הדין האזרחי, הינה שונה מן “החסימה” האינהרנטית שמקנה צו הקפאת ההליכים, וזאת בשני אלו:

א. הצו החוסם הינו בגדר “חסימה ראשונית”; להבדיל מאיסור פתיחת הליכים כנגד חברה בפירוק או בהקפאת הליכים, אשר הינו מסקנה “משנית” ומתחייבת מן הצו העיקרי המוגדר בדין, וניתן בשל סיבות שהן חיצוניות להליך הנדון, הרי צו חוסם מונע, בפני עצמו, נקיטה בהליך אשר, לפחות לכאורה, אין חל צו שיפוטי קודם וגורף האוסר אותו. לכל היותר, עסקינן בפתיחת הליך מקביל להליך הנידון בארץ, צעד אשר עשוי היה להחשב כפסול בשל הרצון למנוע כפל התדיינויות.

ב. הצו החוסם כולל בחובו יותר מהצהרה על הדין החל, ולפיו התביעה הוגשה או עתידה להיות מוגשת שלא כדין; הוא כולל מעצם טיבו איום ברור ומפורש בהליכים עונשיים פרסונליים, בדמות הליכי בזיון בית-המשפט, אשר ינקטו כסנקציה בשל התביעה במדינה הזרה. מכאן, חומרתו היתרה של הצו החוסם, ומכאן ההלכה המבוססת אשר ציטטה וורנר, הקובעת כי אף שסעד זה נמצא בסמכות בית-המשפט, הרי לא יעשה בו שימוש אלא במקרים מיוחדים וקיצוניים.

מקור המאמר – abc-israel.it