1. כללי
סעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:
“42א. קבילות פסק-דין (תיקון: התשע”ב)
(א) הממצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.
(ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על –
(1) פסק-דין של בית-משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית-משפט שלום;
(2) ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין.”
קבילותו של פסק-דין מרשיע בהליך אזרחי הוסדרה בשנת תשל”ג על-ידי אימוץ המלצות ועדה ברשות השופט זוסמן והוספת הסעיפים 42א עד 42ה לפקודת הראיות {ע”א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע”מ נ’ מסעוד וממן, פ”ד כט(1), 208 (1974) (להלן: “פרשת מלט”)}.
על-פי סעיף 42א יהיה פסק-דין פלילי קביל במשפט אזרחי ובלבד שהוא מרשיע, חלוט וניתן כלפי מורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע {י’ קדמי על הראיות, חלק שלישי (2009), 1554; ת”א (טב’) 16285-03-09 יפה ריינר נ’ דניאל בן יצחק קריספין, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
נדגיש כי ביסוד הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות, ניצבת כוונת המחוקק לשוות לממצאים ולמסקנות שנקבעו במשפט פלילי, תוקף ונפקות של “ראיה לכאורה” במשפט אזרחי ובכך, גם לחסוך מזמנו של בית-המשפט הדן בהליך האזרחי. לצד זאת ניצב הרצון להבטיח אחידות ולמנוע אפשרות לפסיקה סותרת, בין ההליך הפלילי לאזרחי {רע”א (ב”ש) 38142-05-11 אל עול טאלב נ’ עזבון המנוח מוסא אבו קרינאת ואח’, תק-מח 2012(1), 5817 (2012)}.
העיקרון הכללי שהוטבע בסעיף 42א לפקודת הראיות הוא כי פסק-דין פלילי, יהא קביל כראיה לכאורה במשפט אזרחי, ולאחר קיום התנאים המנויים בו, הן לגבי הממצאים העובדתיים שנקבעו בו והן לגבי המסקנות המופיעות בו. ובמילים אחרות, פסק-הדין יהווה ראיה ככל ראיה אחרת {תע”א (ת”א-יפו) 2148-08 אלודה בע”מ נ’ שושנה ליבוביץ, תק-עב 2012(1), 6427 (2012)}.
2. עדות מפי השמועה ופסק-דין כראיה – מסגרת נורמטיבית
הכלל האוסר עדות מפי השמועה הוא כלל בסיסי בשיטתנו המשפטית. ביסודו העובדה שהמוסר עדות שהגיעה אליו “מפי השמועה” אינו יכול לערוב לאמיתות הדברים אשר הוא מעיד עליהם, וממילא אין טעם לחקור אותו בעניין זה בחקירה נגדית {ע”פ 7253/14 פינקלשטיין נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.11.15); ע”א 119/05 חליפה נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.09.06); ע”פ 7293/97 ז’אפר נ’ מדינת ישראל, פ”ד נב(5), 460, 469-468 (1998)}.
לכלל זה כמה חריגים סטטוטוריים {ראו למשל סעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 (להלן: “פקודת הראיות”), המתיר – בתנאים מסויימים – הגשת אמרת עד שנאמרה מחוץ לבית-המשפט במסגרת הליך פלילי} וכמה חריגים שהוכרו בפסיקה, המתירים קבלת עדות מפי השמועה. המשותף לרבים מחריגים אלה הוא שמקורם בנסיבות מיוחדות שיש בהן כדי להקנות מהימנות גבוהה לתוכן האימרות שנאמרו או שנכתבו באותן נסיבות {ע”א 2576/03 וינברג נ’ האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.02.07); ע”א 703/86 ברנשטיין נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד מג(4), 529 (1989)}.
על רקע הכלל האוסר עדות מפי השמועה נקבע כי פסק-דין בהליך אחד אינו מהווה ראיה למסקנות ולממצאים שנקבעו בו בהליך אחר – בין שהוא פלילי ובין שהוא אזרחי – אלא אם קיימת הוראה חוקית הקובעת אחרת {מ”ח 9054/03 לזרובסקי נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.12.05); ע”א 9817/02 וינשטיין נ’ ברגמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.06.05)}.
יפים לעניין זה דבריו של כב’ הנשיא מ’ שמגר בעניין סבאח :
“העובדות והמסקנות בעניין אמינותם של עדים שנקבעו במשפט אחר אינן קבילות כלל במשפטו של המערער. יש גם הגיון בכלל האמור של דיני הראיות. ההתרשמות של השופט מאמינותו של עד צריכה לנבוע מנתונים שבפניו שעיקריהם מוצגים בסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971… הרי אין לדעת מה נאמר במשפט האחר ומהן נקודות המפתח אשר היתה להם חשיבות לצורך הסקת המסקנות במשפט האחר.”
{ע”פ 2309/90 סבאח נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.12.91)}
לכלל זה קיימים שני סוגי חריגים מרכזיים. סוג אחד הוא חריגים סטטוטוריים המתירים הגשת פסק-דין שניתן בהליך אחד כראיה במסגרת הליך אחר. החריג המרכזי קבוע בסעיפים 42א-42ה לפקודת הראיות המסדירים את קבלתו של פסק-דין שניתן בהליך פלילי כראיה במשפט אזרחי. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות קובע את תנאי הקבילות שלפיהם הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק-דין חלוט בהליך פלילי, המרשיע את הנאשם, קבילים במשפט אזרחי כראיה לאמיתות תוכנם אם המורשע, חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע הוא בעל דין במשפט האזרחי. סוג שני מקורו בתורת מעשה-בית-דין המקימה מחסום מפני התדיינות כפולה בעילה או בפלוגתא שכבר נדונה והוכרעה {רע”א 3411/16 פלוני נ’ משרד הרווחה ירושלים, תק-על 2016(2), 12433 (2016)}.
3. התנאים לקבילות פסק דין מרשיע במשפט פלילי
סעיף 42א לפקודת הראיות מונה מספר תנאים לעניין קבילותו של פסק-דין מרשיע במשפט פלילי. ואלה הם: על פסק-הדין להיות פסק-דין חלוט ובעל הדין במשפט האזרחי צריך להיות האדם המורשע או חליפו ובכלל זה מי שחייב בחובו הפסוק. כלומר, כל מי שיש לו זיקה המתוארת כאן למורשע או לחובו של המורשע נשוא המשפט האזרחי.
אך אין מדובר בקבילות גרידא שכן סעיף 42ג לפקודת הראיות, כפי שנראה להלן, מצמצם את האפשרויות לסתור פסק-דין כזה וקובע כי בית-המשפט יתיר הבאת ראיות לסתור את פסק-הדין “מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות-דין” {לעניין זה יוער כי המחוקק לא אימץ את הדרישה בהצעת החוק לטעמים “מיוחדים”}.
בפרשת מלט הובאו שני טעמים להסדר זה:
הטעם האחד, הרצון להימנע מפילוג או אסימטריה בין ממצאים של שני בתי-המשפט.
הטעם השני, והוא העיקרי, חיסכון במשאבים ומניעת כפילות בשמיעת ראיות. כך משנאספו ראיות בהליך הפלילי ומשהוכחה אשמתו של הנאשם מעל לספק סביר, אין הצדקה להתעלם ממנה לצורך שכנועו של בית-המשפט האזרחי.
אדרבא, חקירה ודרישה שנעשתה על-ידי בית-משפט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת. יש הסבורים כי ההסדר אינו מבוסס על השתק מכוח מעשה-בית-דין {ראה גם א’ הרנון דיני ראיות, חלק שני (תשל”ז-)1977, 354}.
לעומת אלה יש הרואים בהסדר השקה לעיקרון של מעשה-בית-דין. הם מדגישים את הרצון למנוע אסימטריה בין הכרעות שיפוטיות אך מוסיפים כי לנאשם במשפט הפלילי כבר ניתן יומו ולכן אין מקום להטריח את בית-המשפט פעם נוספת ולעורר בהליך האזרחי פלוגתאות שכבר הוכרעו כנגדו בהליך הפלילי {ד’ פרידמן “פסק-הדין הפלילי כראיה במשפט אזרחי”, הפרקליט כה(א) 92; ת”א (חי’) 565/03 בן ציון נ’ חזן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ת”א (חי’) 437/02 סלימאן שומרי נ’ מופיד שומרי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.
4. אמירות שלא עמדו ביסוד ההרשעה
על אמירות שלא עמדו ביסוד ההרשעה, לא ניתן יהיה להסתמך כראיה לכאורה על-פי סעיף 42א לפקודת הראיות {רע”א 378/96 שגיא וינבלט נ’ משה בורנשטיין בע”מ ואח’, תק-על 2000(2), 341, 351 (2000)}.
קיים הבדל בין ממצאים ששימשו להרשעה לבין ממצאים ומסקנות ששימשו לזיכוי חלקי. במסגרת סעיף 42א לפקודת הראיות יתקבלו כראיה לכאורה בהליך האזרחי רק אותם ממצאים ששימשו להרשעה, וזאת להבדיל מן הממצאים והמסקנות אשר שימשו לזיכוי חלקי למשל {ע”א 488/83 צנעני נ’ אגמון, פ”ד לח(4), 141 (1984); ע”א 4403/96 פקיד שומה כפר סבא נ’ גולדמן עמיר, תק-על 98(3), 714, 718 (1998)}. נדגיש כי פסק-דין של זיכוי אינו יכול לשמש ראיה קבילה במסגרת המשפט האזרחי {ע”א 8817/96 רלפו (ישראל) בע”מ נ’ מדינת ישראל – אגף, תק-על 2002(3), 640, 645 (2002)}.
5. הרשעה על-פי הודאה
כאשר בית-המשפט הפלילי מרשיע נאשם על סמך הודאתו בלבד ובמסגרת עסקת טיעון אין קושי לקבוע כי מבחינה ראייתית-פורמאלית הוכחה אשמתו מעל לספק סביר וההרשעה עומדת בחזקת אמת. ואולם, בעשותו כן, בית-המשפט הפלילי אינו מקדיש זמן ומשאבים לחקירה ודרישה. לכאורה במצב דברים זה, אין לו לבית-המשפט האזרחי סיבה “לקפוץ את ידו” ודי בכך על-מנת להתיר הבאת ראיות לסתור.
אך ההלכה הפסוקה דחתה עד כה את ההבחנה בין הרשעה מבוססת הודאה לבין הרשעה מבוססת על ראיות וממצאים וקבעה כי שתיהן מייצרות “ממצאים” {ראה למשל ע”א 71/85 אריה חברה לביטוח בע”מ נ’ בוחבוט, פ”ד מא(4), 327 (1987)}.
אף הטענה על היעדר משקל להודאה שכן תכליתה לחמוק מענישה חמורה, היא בגדר קניית סיכונים ולא בהכרח מלמדת על אשמה – נדחתה. פסיקת בתי-המשפט “ריככה” במעט את התוצאה וקבעה כי בהינתן נסיבות ונימוקים אחרים, יכולה הרשעה על סמך הודאה לשמש “נדבך נוסף” ולהטות את הכף לטובת היתר להבאת ראיות לסתור {ת”א (מרכז) 22456-11-10 קרנית נ’ דנית חשין ואח’, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
חלק מפסקי-הדין עסקו במצב בו הנאשם שהורשע על-פי הודאתו – הוא הנתבע בתיק האזרחי והוא זה המבקש למעשה להשתחרר מתוצאות הודאתו.
קיים קושי של ממש לאפשר לו לעשות כן בפרט ככל שהודה על-מנת להשיג תוצאה מיטיבה בהליך הפלילי. דומה שהתנגדותו לכך נובעת מעיקרון ההשתק השיפוטי, המונע מבעל דין לטעון טענות סותרות בהליכים שונים ולא מהעיקרון של מעשה-בית-דין.
ואולם אף כאן, אם יציג הנתבע ראיות ממשיות שלא עמדו בפני בית-המשפט הפלילי ואשר יש בהן כדי להטיל צל כבד על הרשעתו, עשוי בית-המשפט לאפשר לו להביא ראיות לסתור, ראיות שתהוונה ביחד עם הודאתו חומר ראיות כולל לצורך ההכרעה במשפט האזרחי {ת”א (ת”א) 42985-07 שלמה חב’ לביטוח בע”מ נ’ פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר-מכן על-פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו, ובשל כך בגדר ה”ממצאים” שבפסק-הדין {ע”א 71/85 אריה חברה לביטוח בע”מ נ’ בוחבוט, פ”ד מא(4), 327 (1987)}.
אין נפקות לכך שהרשעתו של הנאשם התבססה על הודאתו במסגרת עסקת טיעון {ע”א 71/85 אריה חברה לביטוח בע”מ נ’ מוסטפה סובחי, פ”ד מא(4), 327 (1987); ע”א 285/80 שיף נ’ אליאסי, פ”ד לד(4), 752 (1980); בש”א (יר’) 7744/07 מדינת ישראל אגף המכס ומע”מ נ’ נתשה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.
הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות תקפה גם כאשר ניתן פסק-הדין המרשיע על סמך הודאת הנאשם, ואף כאשר הנאשם הצהיר במשפטו כי הוא מודה בעובדות לצורך המשפט הפלילי בלבד לשם הקלה בעונש {ע”א 285/80 שיף נ’ אליאסי, פ”ד לד(4), 752 (1980); ע”א 71/85 “אריה” חברה לביטוח בע”מ נ’ בוחבוט, פ”ד מא(4), 327 (1987); ת”א (מחוזי יר’) 2031/08 אטלן נ’ רוזנברג (פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ת”א (ת”א) 42985/07 פלוני (קטין) נ’ אורנה בן שושן – ב”כ עו”ד שני דבש, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
כאשר מתנהל שלב ההוכחות במשפט על דרך של הודאה בעובדות כתב האישום, מקבל האמור בכתב האישום מעמד של עובדה מוכחת, ובשל כך הופך האמור בכתב האישום, מכוחה של ההודאה, למימצא במשפט הפלילי.
פסק-דין במשפט פלילי שהוגש עליו ערעור במועד לא יהווה ראיה במשפט האזרחי. לעניין זה נדגיש כי רק פסק-דין חלוט במשפט הפלילי יהא קביל כראיה. על פסק-הדין להיות פסק-דין סופי ומוחלט, קרי, לאחר שעבר את כל מסלולי הערעור או אם לא הוגש ערעור בתום המועדים על-פי דין להגשת ערעור על פסק-הדין במשפט הפלילי.
6. “מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע”
מהו פירושו של המונח “מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע”? הממצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט במשפט הפלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט הפלילי {ע”א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע”מ ואח’ נ’ מסעוד ויחיאל ממן, פ”ד כט(1), 208 (1974); א’ הרנון דיני ראיות (חלק שני), 356, 357; ע”א 4256/91 אררט חברה לביטוח בע”מ נ’ יצחק שידלובסקי, פ”ד מט(5), 139 (1996)}.
סעיף 42א(ב) לפקודת הראיות קובע כי הוראות סעיף 42א(א) לפקודת הראיות אינן חלות על: פסק-דין של בית-דין צבאי לעבירות תנועה ופסק-דין של בית-משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית-משפט שלום {כאמור בסעיף 42א(ב)(1) לפקודת הראיות}; ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין {כאמור בסעיף 42א(ב)(2) לפקודת הראיות}.
7. רשלנות תורמת או אשם תורם
לגבי שאלת הרשלנות התורמת קיימת מחלוקת אם יש לבקש הבאת ראיות לסתור, או שמא זו זכותו של הנתבע. בשאלה זו יש פנים לכאן ולכאן, זאת לאור הרציונל הנמצא בבסיס סעיף 42א לפקודת הראיות, שעיקרו מניעת כפל דיונים ומניעת החלטות סותרות, שכן עובדות האירוע, אשר מכוחן על בית-המשפט להכריע אם מוטל על התובע אשם תורם, כבר נדונו בהליך הפלילי.
מנגד, מאחר ששאלת האשם התורם בהליך הפלילי איננה רלבנטית, ממילא מנוהלת, שם, הבאת הראיות ללא מתן משקל מספיק לשאלה זו ובית-המשפט, בהליך הפלילי, אינו נותן דעתו לנושא זה במלואו.
כך או כך, בתי-המשפט מתירים הבאת ראיות בשאלת רשלנות תורמת, כדבר שבשגרה, בין אם כראיות לסתור ובין אם בדרך הרגילה {בש”א (מחוזי חי’) 18310/07 אדיר כהן נ’ שי חן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); ת”א (ב”ש) 1368-07 ווקנין מאיר אושר נ’ ש’ מ’, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013); תא”מ (רמ’) 5033-02-11 דן רכב ותחבורה ד.ר.ת בע”מ נ’ דור ביסמוט, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
8. פסק-דין מזכה במשפט הפלילי
עיננו הרואות כי רק מקום בו פסק-הדין הפלילי החלוט מרשיע את הנאשם, ניתן להגיש את הממצאים והמסקנות הכלולות בו – כראיה לכאורה במשפט האזרחי. הרציונאל המרכזי הוא למנוע חוסר סימטריה משפטית, קרי למנוע מצב בו שתי ערכאות שיפוטיות יפסקו בצורה הפוכה באותה סוגיה ממש.
מובן כי בשל ההבדלים במידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי ובמשפט האזרחי, רק פסק-דין פלילי מרשיע חלוט – אשר ממצאיו ומסקנותיו הן מעבר לספק סביר, יכול להיות ראיה לכאורה לאמור בו גם במשפט האזרחי, בו מידת ההוכחה הנדרשת פחותה.
המצב ההפוך – קבלתו של פסק-דין פלילי מזכה כראיה במשפט האזרחי – איננו מקיים את ההגיון, שכן לצורך זיכוי בפלילים נדרש רק ספק סביר, אשר אין בו, כשלעצמו, כדי למלא אחר תנאי מאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי {ע”א 680/66 מרציאנו נ’ בדעאן, פ”ד כא(2), 285, 289 (1967); ע”א 350/74 מ.ל.ט. נ’ מסעוד, פ”ד כט(1), 208 (1974); ע”א 269/82 הילמן נ’ כרמי, פ”ד מא(4), 1 (1987); ע”א 9057/07 דוד אפל נ’ מדינת ישראל, תק-על 2012(2), 1056 (2012)}.
ב- ת”א (חי’) 9420-02-12 {פ’ ס’ נ’ תאופיק אבו רומי, תק-מח 2016(1), 42243 (2016)} 16)} קבע בית-המשפט כי לא ניתן לשלול מקרים מסויימים שבהם יידרש בית-המשפט לבחון את היקפו ועוצמתו של הספק הסביר שבגינו זוכה הנאשם – המזיק, מחמת הספק הסביר.
ככל שהיקפו ועוצמתו של הספק יעידו על חולשת הראיות, יידרש התובע בהליך האזרחי להוכיח את תביעתו ברמה הדרושה בהליך אזרחי, כך שההיקף המצומצם והעוצמה החלשה של הראיות בהליך הפלילי, ישמשו בסיס לסתירת הזיכוי מחמת הספק.
במקרה דנן, הכרעת הדין אינה יכולה לשמש ראיה קבילה בהליך דנן לטובת הנתבע, נהפוך הוא; יש בזיכוי זה – מחמת הספק, כדי להטות את הכף לטובת התובע.
אולם ברי לכל בר בי רב כי, ניתן להסתמך על הראיות שהוגשו בהליך הפלילי, לרבות ההודעות במשטרה ופרוטוקול הדיון של בית-משפט השלום לתעבורה, לצורך בחינת גירסתם של התובע ושל הנתבע והעדים אל מול הראיות שהובאו בפני בית-המשפט בהליך דנן, לצורך ההכרעה במחלוקת שמתעוררת בהליך האזרחי.
9. דוגמאות ותקדימים
ב- רע”א 1518/15 {מוסא ח’לף נ’ המוסד לביטוח לאומי, תק-על 2015(1), 10524 (2015)} קבע בית-המשפט כי:
“2. תמציתם של דברים, כי לטענת המבקש, בית-המשפט המחוזי ובית-המשפט העליון – בדונם בהליך הפלילי – לא דקדקו בחומר הראיות ולא בחנו בקפידה חלק מהמוצגים, מה שהביא לקביעה עובדתית שגויה בעניינו. המבקש מבקש איפוא כי יותר לו להגיש חלק מהראיות שהוגשו בבית-המשפט המחוזי בהליך הפלילי, אשר עיקרן טיוטות ותרשומות שערך בזמן אמת. כן עותר המבקש להגיש חוות-דעת שמאית לגבי אופן הערכת שווי מקרקעין במושע והדרך הנכונה לקביעת שכר-טרחה בגין הערכת השווי. לבסוף, במישור המשפטי, המבקש טוען כי הגיע העת לערוך בחינה מחודשת לגבי אופן פרשנותה של הוראת החוק העוסקת בהבאת ראיות לסתור, וכי לאור זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין, יש לפרשה באופן יותר ליבראלי.
3. דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות, ומאחר שמקובלים עלי נימוקיו של בית-משפט קמא, אקצר בדברים.
סעיף 42א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 (להלן: “הפקודה”), קובע כי ממצאים ומסקנות של פסק-דין מרשיע חלוט במשפט פלילי, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם. כידוע, אלמלא הוראה זו, קביעותיו של השופט הפלילי המבוססות על עדים שראה ושמע היו בלתי-קבילות בהליך האזרחי, בהיותן בבחינת עדות שמיעה…
ההוראה הרלוונטית לענייננו קבועה בסעיף 42ג לפקודה אשר זו לשונה…
הנה-כי-כן, “ברירת המחדל” היא כי המורשע אינו רשאי להביא ראיות לסתור או להגיש ראיה שכבר נשמעה בהליך הפלילי. כלל זה נועד לשרת מספר תכליות, בהן השאיפה למנוע חוסר סימטריה משפטית המתבטאת בהכרעות סותרות… והרצון “לרכז את חומר הראיות בבית-המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינויות נוספות”…
4. עם-זאת, כפי שמורה לשון הסעיף, מקום בו השתכנע בית-המשפט כי דחיית בקשה להביא ראיות סותרות תביא לעיוות דין, רשאי בית-המשפט להיעתר לבקשה מטעמים שיירשמו. ההלכה פירשה חריג זה בצמצום, וכבר נקבע כי רשות זו תינתן לא בנקל ובנסיבות מיוחדות, כגון מקום בו תחושתו של השופט היושב בדין היא כי עלולה להיגרם “תוצאה בלתי-צודקת בעליל” או כזו ה”מקפחת קיפוח קשה את הנתבע בהגנתו”… כך, למשל, נפסק כי אין הוראת סעיף 42א חוסמת את דרכו של מורשע להעלות טענת אשם תורם… ובית-משפט קמא מנה שורה של דוגמאות נוספות בהן ביררו בתי-המשפט בקשות להבאת ראיות לסתור, כגון מקום בו ההרשעה ניתנה בשל אי התייצבות או כשמתעורר חשש שמא ההודאה ניתנה במסגרת קנוניה וכדומה (פסקה 19 לפסק-דינו של בית-משפט קמא).
5. גם אם אניח לטובת המבקש כי יש מקום לבחון אפשרות לפרש את הוראת סעיף 42ג ביתר הרחבה, אין זה המקרה המתאים לעשות כן.
בקשתו של המבקש זרועה טענות כגון: “אם בית-המשפט הנכבד בהליך הפלילי היה שם לב… ומדקדק ברישומים… הוא היה מקבל הסבר מפורט…”; “למגינת הלב, גם בית-המשפט הנכבד בערעור שהוגש לא בחן את הנתונים בקפידה”; “אם בית-המשפט בהליך הפלילי היה מעיין היטב במספרים… הוא היה מגיע למסקנה כי יש לו (למערער) הסבר כיצד הגיע לשווי…”. ואולם, כפי שציין בית-משפט קמא, ההליך הפלילי בו הורשע המבקש היה ארוך וממושך, וניכר מפסקי הדין כי הקיפו את חומר הראיות כדבעי. בית-המשפט המחוזי עמד על כך שהרשעתו של המבקש התבססה על הודאתו במשטרה, ועל כך שבית-המשפט העליון התייחס במפורש לטיוטות של המבקש ולא מצא כי יש בהן כדי לתמוך בטענות המבקש.
מדובר איפוא בניסיון של המבקש לפתוח מחדש שאלות שהוכרעו בהליך הפלילי, בבחינת “משפט חוזר” במסגרת ההליך האזרחי, והיעתרות לבקשתו משמעה ריקון הכלל הקבוע בסעיף 42ג לפקודה מתוכן. הוא הדין לגבי בקשת המבקש להגיש חוות-דעת מומחה. כפי שצוין בהחלטתו של בית-משפט קמא, משעה שהמבקש נמנע במודע מלעשות כן בגדר ההליך הפלילי, ובהעדר טענה לכשל בייצוג, אין מקום להגשת חוות-הדעת.
6. לבסוף, לא למותר לציין את התנהלותו הדיונית של המבקש, אשר לא זו בלבד שבקשתו להגשת ראיות לסתור הוגשה בסמוך למועד שמיעת הראיות, אלא שגם בקשתו דנן הוגשה “בדקה ה- 90”, בצירוף בקשה לסעד זמני, בגדרה עתר לביטול דיון ההוכחות הקבוע ליום 09.03.15 (זאת לאחר שמועד הדיון נדחה פעם אחת, ולאחר שבית-משפט קמא דחה בקשה נוספת לדחייתו).
החלטתו של בית-משפט קמא ניתנה ביום 29.01.15. כפי שנקבע בבית-משפט זה לא אחת “ככלל, כאשר מבקש בעל דין להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים העשויה להשפיע על מהלך הדיון, וקבוע מועד דיון קרוב, שומה עליו לכלכל את צעדיו בזריזות. עליו להחליט במהירות האפשרית האם ברצונו להגיש בקשת רשות ערעור. אם החליט בחיוב, עליו להוציא את החלטתו אל הפועל תוך זמן קצר ולא למצות את מלוא התקופה הנתונה לו בחקיקה (דברי השופט (כתוארו אז) גרוניס ב- רע”א 9489/09 רוזנברג נ’ בולוס גד תיירות ומלונאות בע”מ, פסקה 7 (14.02.10)). ראוי להם לבעלי הדין לקחת הדברים לתשומת-ליבם.
7. אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. בכך מתייתר הצורך להידרש לבקשה לביטול דיון ההוכחות.”
ב- פר”ק (ת”א) 299/96 {מדינת ישראל נ’ עודד גולד ואח’, תק-מח 2016(2), 7816 (2016)} קבע בית-המשפט כי יש לקבל את בקשת המדינה ולחייב את המשיבים בחובות החברה, והכל בהתאם לפסק-הדין הפלילי החלוט ולבקשה לפי סעיף 373 לפקודה. אין ממש באיזו מטענות הסף אשר הועלו על-ידי המשיבים, ובהיעדר ראיה לסתור את ממצאי פסק-הדין הפלילי, אין לבית-המשפט אלא לקבוע כי ניהול החברה נעשה במרמה ומכאן חיובם בחובות החברה.
ב- ת”א (יר’) 2196/08 {י’ ג’ נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2016(2), 7981 (2016)} קבע בית-המשפט:
“התשתית העובדתית העיקרית עליה מבקש התובע לבסס טענה זו, היא קביעות עובדתיות שונות המופיעות בפסק-הדין הנ”ל של בית-הדין המשמעתי של איגוד הכדורסל. כך, בפסק-הדין המשמעתי ישנה התייחסות ל”עברו המשמעתי” של נתבע 8, וכן מצוינת התרשמותו של בית-הדין כי נתבע 8 לא עשה די על-מנת למנוע התנהגות בלתי ספורטיבית מצד אוהדיו. דא עקא, שעל-פי דיני הראיות, הכלל הוא שהראיות המחייבות את בית-המשפט בבואו לפסוק את הדין הן רק אלה שנשמעו בפניו. בית-המשפט אינו יכול “לייבא” קביעות עובדתיות ומסקנות מהליך אחר. זהו הכלל. חריג מיוחד לכלל זה נזכר בסעיף 42א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 (שצויין גם לעיל בהתייחס לנתבעים 6 ו- 7) המאפשר בתנאים מסויימים “לייבא” ממצאים ומסקנות מהליך פלילי להליך אזרחי. ואולם, אין זה המצב בענייננו. משכך, בית-משפט זה אינו יכול לעשות שימוש בהליך דנן בממצאים ובמסקנות המופיעים בפסק-הדין של בית-הדין המשמעתי. אציין, כי התרתי את הגשת פסק-הדין המשמעתי, שצורף לראיות התובע, ואולם משמעות הגשת פסק-הדין הינה אך לעצם העובדה שהתנהל הליך משמעתי בבית-הדין נגד נתבע 8 ולתוצאותיו, אך לא מעבר לכך. אוסיף ואומר, כי למעשה הרשעתו של נתבע 8 בבית-הדין המשמעתי התבססה על אחריותו השילוחית למעשי אוהדיו מכוח תקנון המשמעת, אשר כפי שציינתי קודם היא בעצם “אחריות מוחלטת” שאינה תלויה באשם כלשהו מצידה של הקבוצה. הדברים הנוספים בפסק-הדין, באשר להתרשמותו של בית-הדין המשמעתי כי נתבע 8 לא עשה די אל מול אוהדיו, נאמרו, כך על-פי פסק-הדין, “למעלה מן הדרוש” והם לא נדרשו לצורך ההכרעה השיפוטית של בית-הדין המשמעתי. גם מטעם זה אני סבור שהתובע אינו יכול להיבנות מאמירות אלה בפסק-הדין המשמעתי במסגרת ההליך שלפנינו.”
ב- ת”א (ת”א) 29124-02-14 {די.בי.אס. שירותי לווין (1998) בע”מ נ’ פזית ולד מהלה, תק-מח 2016(1), 236 (2016)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן הרושם שנוצר הוא שאין בפיה של הנתבעת 1 טענה כנגד פסק-הדין המרשיע ואין בידה להביא ראיות לסתור את תוכנו.
משהתקיימו התנאים המצדיקים מתן פסק-דין כנגד הנתבעת 1 בהסתמך על פסק-הדין שניתן נגדה בהליך הפלילי, וסכום הגניבה בסך 24,382,998 ש”ח שהודתה בגניבתו.
ב- תא”ק (חי’) 33433-12-11 {אלבנק אלעקארי אלמסרי אלערבי נ’ אשרף ג’סאר, תק-מח 2015(3), 29028 (2015)} קבע בית-המשפט:
“20. בהתייחס להכרעת הדין בהליך הפלילי אומר, כי על-אף שפסק-הדין שניתן בהליך הפלילי הפך חלוט, עקב דחיית הערעור על הכרעת הדין ולפיכך ניתן היה, אולי, לטעון כיום, כי, על-פי סעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש), הממצאים והמסקנות של פסק-הדין הפלילי קבילים בהליך שלפניי כראיה לכאורה לאמור בהם, הרי עיון בפסק-הדין שניתן בהליך הפלילי (אשר אושר בערעור) מעלה, כי אין בו להועיל לתובע.
המתלונן, בהליך הפלילי, היה הבנק המצרי, עדים מטעם הבנק המצרי העידו בהליך הפלילי והכרעת הדין מתייחסת לבנק המצרי ולא לתובע. אם בכלל, יש בהכרעת הדין כדי לחדד את העובדה שמערכת היחסים, במסגרתה התבצעו העבירות בהן הורשע הנתבע, התנהלה בין הבנק המצרי, שמושבו בקהיר, לבין הנתבע. הכרעת הדין קובעת, שהנתבע הונה את הבנק המצרי ושאת הכספים בהם מדובר קיבל הנתבע מהבנק המצרי (וכן מבנק מצר, שמושבו, גם הוא, במצרים). בנוסף, בהכרעת הדין שניתנה בהליך הפלילי מתייחס בית-המשפט מחוזי בחיפה (כב’ השופט שיף), לקשרים וליחסים של הנתבע עם הבנק הפלסטיני, ובין היתר הוא מציין, במפורש, כי הסיכום שבפרוטוקול הישיבה מיום 05.12.11, “מתייחס לבנק פלסטין’ ולא לבנק בקהיר…”.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
