סעיף 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:
“36. קבילות רשומה מוסדית (תיקון: התשנ”ה)
(א) רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה –
(1) מוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;
(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה;
(3) הייתה הרשומה פלט – הוכח בנוסף, כי –
(א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה;
(ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב.
(ב) הייתה הרשומה פלט, יראו לעניין סעיף-קטן (א)(1) את מועד עריכת הנתונים המהווים יסוד לפלט, כמועד עריכתה של הרשומה.
(ג) הוראות סעיף-קטן (א) לא יחולו על רשומה אשר נערכה על-ידי רשות מרשויות החקירה או התביעה הפלילית והמוגשת בהליך פלילי על-ידי רשות כאמור. אין בהוראות סעיף-קטן זה כדי לפסול או להגביל הגשת רשומה כאמור, אם ניתן להגישה בהתאם להוראות סעיף 39ב.
(ד) התקבלה ראיה מכוח סעיף זה, יהיה הצד שכנגד זכאי לחקור חקירה נגדית עדים שזומנו על ידו לעדות, לשם הזמת הראיה, אם עדים אלה קשורים עם בעל הדין שמטעמו הוגשה הראיה.”
סעיף 35 לפקודת הראיות מגדיר “פלט” – “כהגדרתו בחוק המחשבים, התשנ”ה- 1995”. חוק המחשבים, התשנ”ה-1995 מגדיר “פלט” – “נתונים, סימנים, מושגים או הוראות, המופקים, בכל דרך שהיא, על-ידי מחשב”.
באשר לאופן הוכחת הגשת רשומה מוסדית התייחס בית-המשפט ב- תפ”ח (ת”א) 1120/04 {מדינת ישראל נ’ רפי בן כליפה אוחנה, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.02.07)} וציין את הדברים הבאים:
“על התביעה להוכיח את תנאי הקבילות של רשומה מוסדית הקבועים בחוק על-מנת שניתן יהיה להגישה כראיה לאמיתות תוכנה, ורק אם לא מועלית טענה כנגדה ויש הסכמה לכך, ניתן להגישה ככזו, ללא הוכחת תנאי הקבילות. דבר זה עולה בעליל מלשונו של סעיף 36 (“אם נתקיימו כל אלה”).
התנאים שדורש החוק טעונים הוכחה; שני התנאים הראשונים (סעיף 36(א)(1), סעיף 36(א)(2)) יכולים להיות מוכחים באמצעות מי שיכול להעיד באזהרה על אמיתות הדברים ולהיחקר על דבריו בבית-המשפט. התנאי השלישי… צריך להיות מוכח על-ידי מומחה לדבר (מומחה למחשב, אשר גם יכול להעיד על היישום בפועל)… בעניין זה מסביר המלומד י’ קדמי בספרו, כי סעיף 37 לפקודת הראיות בוטל על-ידי חוק המחשבים, אך לא נקבעה הוראה אחרת במקומו. “התוצאה היא, כי הוכחת העמידה בתנאי הקבילות של ה”רשומה המוסדית” – ששוב, כאמור, אינה מצומצמת ל”העתק רישום בספר בנקאי” – נעשית באמצעי ההוכחה הרגילים; וגישה רווחת היא כי ניתן לעשות זאת ב”תצהיר” וב”תעודת מומחה”, כאשר המצהיר והמומחה נתונים כמובן לחקירה נגדית לפי שיקול-דעתו של בית-המשפט או לפי בקשת היריב”… עוד מציין י’ קדמי בספרו (שם, בעמ’ 849), כי “היעדר התנגדות להגשתה של “רשומה מוסדית” נחשב כ”הסכמה” לכך שנתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 36 לקבילותה; ומשמתגלה לבעל דין כי לא נתמלאו כל התנאים לאחר שנתן הסכמתו לקבילותו של פלט, נטען מצידו כי יש ליחס לפלט שנתקבל “משקל ראייתי נמוך.”
{ראה גם ת”א (ת”א) 43961-04-14 יעקב דונל נ’ יחזקאל מועלם, תק-מח 2016(2), 22242 (2016)}
כאשר עסקינן בפלט מחשב. בנוסף לשני התנאים כאמור לעיל {הוכח כי “המוסד” נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו; הוכח כי הדרך בה אוסף הוא את נתוניו ועורך את רישומיו, יש בה כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה}, נדרשת הוכחת עמידתו של המסמך בתנאי נוסף המעוגן בסעיף 36(א)(3) לפקודת הראיות, המונה אף הוא שני תנאים {ראה למשל ת”א (שלום נצ’) 2780-04-09 מ. מ. יסוד המעלה נ’ גלעד עמר, תק-של 2011(4), 30146, 30155 (2011)}:
האחד, דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה.
השני, המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב.
הוכחת העמידה בתנאים האמורים לעיל יש לעשות באמצעי ההוכחה הרגילים, כלומר, תצהיר או תעודת מומחה {ת”ק (תביעות קטנות ת”א) 434-05-11 רבקה כהן נ’ הוט מערכות תקשורת בע”מ, תק-של 2011(4), 25545, 25547 (2011)}.
רוצה לומר כי נטל הוכחת תנאי הקבילות הבסיסיים של רשומה מוסדית מוטל על הצד המעוניין להגישה. התנאים שדורש החוק טעונים הוכחה. את קיום שני התנאים הראשונים ניתן להוכיח באמצעות מי שיכול להעיד באזהרה על אמיתות הדברים ולהיחקר על דבריו בבית-המשפט. “התנאי השלישי” על-פי סעיף 36(א)(3) לפקודת הראיות לעניין פלט צריך להיות מוכח על-ידי מומחה לדבר. מומחה למחשב, אשר גם יכול להעיד על היישום בפועל {ראה גם רע”פ 3981/11 נעם שרביט נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
יודגש כי שני התנאים הראשונים מתייחסים ל”מוסד” ולא לפלט ספציפי.
על-מנת שרשומת ההרשמה במחשב תיחשב כרשומה מוסדית, שהיא ראיה לאמיתות תוכנה, על התובע להוכיח, כי המוסד נוהג לערוך רישום של האירוע בסמוך להתרחשותו, כי דרך איסוף הנתונים והרישום מעידים על אמיתות התוכן, כי דרך הפקת הפלט מעידה על אמינותו וכי המוסד נוקט באורח סדיר באמצעי הגנה מפני חדירה לחומר המחשב ושיבוש עבודתו. תנאים אלה מחייבים הוכחה מפי מומחה {ת”א 85608/01 אוניברסיטת תל-אביב נ’ שטויר יהודה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003); תא”מ (ת”א) 20187-03-10 בני גבאי נ’ הפניקס חברה לביטוח בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
נשאלת השאלה, מהו הרציונאל העומד בבסיס קביעת קבילותה של “רשומה בנקאית”, למשל, כראיה?
אין לצפות ממי שעברו תחת ידיו אלפי מסמכים ויותר, שיוכל להעיד מן הזיכרון על תוכנו של כל אחד מהם.
הרציונל העומד מאחורי היות “רשומה מוסדית” חריג לכלל האוסר עדות שמיעה, נובע מהנחה שקיים נוהל רישום אירועים מסודר על-ידי אותו מוסד {ת”א (ת”א-יפו) 67321/04 עיריית תל-אביב-יפו נ’ אפרתי אבישי, תק-של 2005(2), 5670 (2005)}.
לא כל מחשב המצוי בחצריו של “מוסד” כהגדרתו הרחבה בסעיף 35 לפקודת הראיות יזכה להגנת סעיף 32 לפקודת הראיות.
נקודת המוצא של ההגנה על תפיסת מחשבים, היא הגנה על תיפעולם של עסקים. ברור שהכוונה לאותם מחשבים המנהלים את רישומי הפעילות השוטפת של העסק. ברור מכך, שלא הייתה כוונה להגן בהוראה מיוחדת לגבי חיפוש ותפיסה, על מחשב שאינו משמש לניהולו השוטף של העסק.
לאור הנ”ל, על מחשבים המהווים מלאי עסקי של עסק לממכר מחשבים – לא יחולו הגנות הפקודה {בש”פ 9639/11 שאול דניס נ’ מדינת ישראל, תק-על 2012(1), 4605, 4607 (2012)}.
מסמך המצורף לבלון הגז, שהוא יציר היצרן, המשמש לבדיקת אימות הכיול במכשיר הינשוף, הינו “רשומה מוסדית” {ראה לעניין זה גם תת”ע (תעבורה פ”ת) 5341-08 מ.י. לשכת תביעות תעבורה שפלה נ’ גבי דאהרי, תק-של 2012(1), 42155, 42160 (2012); תת”ע (תעבורה פ”ת) 4655-05-09 מדינת ישראל נ’ אביגד אביתר, תק-של 2012(1), 3253, 3255 (2012)}.
תדפיס רשם החברות הינו “רשומה מוסדית” {ת”פ (אזורי ת”א) 435-06 מדינת ישראל-משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה – ל.ה.ט.מ. לקידום הכשרה טכנולוגיה בע”מ, תק-עב 2012(1), 2670, 2673 (2012)}.
דו”חות הנהלת החשבונות שנעשו במהלך הפעילות הרגילה של המועצה מהווים “רשומה מוסדית” {ת”א (מחוזי חי’) 1206-07 עמוס זמיר נ’ מועצה מקומית ערערה, תק-מח 2012(1), 1176, 1204 (2012)}.
כן, נשאלת השאלה מה הדין באשר לפלטי מחשב שהופקו על-ידי רשות החניה של רשות מקומית בהם נרשמים לכאורה כל דברי הדואר הרשומים שנמסרו על ידה למשלוח המועד מסויים?
בעניין זה ניתנו שתי החלטות סותרות {ראה גם עפ”א (מחוזי ת”א) 13375-10-11 טובי טוני פרחי נ’ מדינת ישראל – עיריית חולון, תק-מח 2011(4), 13727, 13730 (2011); ב”ש (חולון) 48/12 שלמה תחבורה (2007) בע”מ נ’ עיריית חולון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
ב- עפ”א (מחוזי ת”א) 8329/05 {גל נ’ עיריית תל אביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}, הכיר כב’ השופט ד”ר ע’ מודריק בפלט מחשב מסוג זה כרשומה מוסדית על-פי סעיפים 36-35 לפקודת הראיות וכראיה קבילה למסירת הודעות תשלום קנס למשלוח בדואר רשום.
לעומת-זאת, ב- עפ”א (מחוזי ת”א) 80059/07 {גנאל ואח’ נ’ עיריית ת”א, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}, קבע כב’ השופט ד’ רוזן, כי אין להכיר בפלטי מחשב אלה כ”רשומה מוסדית” כהגדרתה בפקודת הראיות וזאת, בהתאם לסייג הקבוע בסעיף 36(ג) לפקודת הראיות, לפיו רשומה שנערכת על-ידי רשות מרשויות חקירה או תביעה ומוגשת בהליך פלילי על-ידי רשות כאמור, אינה נופלת לגדר “רשומה מוסדית” הקבילה כראיה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי.
כאשר התקבלה ראיה כ”רשומה מוסדית”, הראיה תהא קבילה ותינתן לבעל הדין שכנגד האפשרות להזים את הראיה הנ”ל {סעיף 36(ד) לפקודת הראיות; תת”ע (תעבורה פ”ת) 5341-08 מ.י. לשכת תביעות תעבורה שפלה נ’ גבי דאהרי, תק-של 2012(1), 42155, 42160 (2012)}.
ב- ת”א (יר’) 2032/00 {אברהם כהן ואח’ נ’ יהודה יונה, תק-מח 2001(2), 14175, 14177 (2001)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן עניין לנו במסמכים אשר נערכו לפני מספר שנים. מטבע הדברים הפקידים בתאגיד הבנקאי מתחלפים, אך תיק הבנק נותר על מכונו, ולפיכך אין לחסום את הגשתן של רשומות בנקאיות {ראה גם ת”א (חי’) 14815/94 בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ אלגוטק בע”מ, תק-של 2003(1), 17 (2003)}.
ב- ת”א (ת”א-יפו) 1268/97 {וטרלה בע”מ נ’ גלורי משי בע”מ, תק-מח 2000(2), 21893 (2000)} נבחנה הטענה לפיה כרטסת הנהלת חשבונות אינה בבחינת “רשומה מוסדית”.
בדחותו את הטענה קבע בית-המשפט כי העד גדעון סלפטר נחקר ארוכות והעיד לגבי אופן עריכת הנהלת החשבונות, הנגישות שיש לשני אנשים בלבד לקוד בהנהלת החשבונות, ואמצעי האבטחה הננקטים בחברה לאבטחת המידע. לפיכך, אין ספק כי הכרטסת קבילה כראיה לפי סעיף 36 לפקודת הראיות.
ב- ת”א (יר’) 1157/95 {חמיס צ’אבדין ואח’ נ’ מדינת ישראל, תק-מח 99(1), 3392 (1999)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן מדובר ב”רשומה מוסדית”, ומבחינה זו ענייננו באישור שנתן רופא בית חולים למשטרה והעתקו הוגשו לבית-המשפט – הרי עניין לנו ברישומים הנעשים כדרך של שגרה בבית החולים והרישום נעשה ביום האירוע.
ב- ק”ג (אזורי נצ’) 3215-09 {מנורה מבטחים פנסיה בע”מ נ’ מועצה מקומית טורעאן, תק-עב 2011(3), 6163, 6167 (2011)} קבע בית-הדין כי פקודת הראיות דורשת כי המוסד נוהג במהלך ניהולו הרגיל לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה, ובענייננו רישום התקבול מאת הנתבעת בסמוך להתרחשותו ולעניין זה העידה עדת התובעת ועדותה מהימנה עלינו, וכן עולה מהרישום כי דרך עריכת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמיתות תוכנה.
ב- תא”מ (שלום רמ’) 4591-06 {רשות הפיתוח נ’ וויסאם טהאן, תק-של 2011(3), 28005, 28009 (2011)} קבע בית-המשפט כי הנתבע בעצמו מסכים בתצהיר שצורף לבקשה לרשות להגן כי התובעת מנהלת תיק נכס בהתאם לנהלים וכללים שקבעה.
מעיון בתיק הנכס נוכחים לדעת שכל פעולה נעשתה אודות הנכס מלווה במסמך כדבר שבשיגרה. על-כן, סבר בית-המשפט שתיק הנכס מהווה “רשומה מוסדית” בעלת ערך ראייתי רב {ראה גם עת”מ (מינהליים חי’) 1398/03 חסקל חיים נ’ מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2005(1), 262 (2005)}.
ב- תא”מ (שלום ת”א) 22212-01-10 {רשות השידור נ’ הנרי כהן, תק-של 2012(1), 39677, 39678 (2012)} קבע בית-המשפט כי במצב זה של תדפיס המוגש בלא הרישום עליו הוא מתבסס, של רישום אשר נעשה באיחור בן ארבע שנים וכאשר הדיווח מתבסס על טענת יבואן שלא הוא זה שבכלל ביצע את המכירה הנטענת, אין כל דרך לקבל את הדיווח ככזה המתיישב עם הוראת סעיף 36 בפקודת הראיות. רישומי התובעת ביחס לנתבע אינם אמינים ואינם ראיה לאמיתות תוכנם.
ב- ת”א (שלום ק”ש) 10852-09-08 {גיגי מרכז ארצי לאינסטלציה בע”מ נ’ מועצה מקומית חצור הגלילית, תק-של 2011(2), 61899, 61901 (2011)} קבע בית-המשפט כי לאור האמור ומשהנתבעת כפרה ברישום המופיע בכרטסת התובעת ומשלא הוכחו שני התנאים הנוספים הקבועים בסעיף 36(א)(3) לפקודת הראיות: כי דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה וכי העסק נוקט באורח סדיר אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר המחשב – לא הוכח כי המדובר ברשימה מוסדית הקבילה כראיה על אמיתותה.
אין פסול בהגשת “רשומה מוסדית” כראיה, אולם יש לעשות כן על-פי הדין, ובעיקר, יש לאפשר לצד שכנגד להזים את תוכן הרשומה, ומכל מקום, אין אפשרות להגישה במסגרת הסיכומים בדרך של הצבת עובדה בפני הצד שכנגד ובפני בית-המשפט {דברי בית-המשפט ב- ת”א (ת”א) 2027-09 מדינת ישראל נ’ רחל פרנקו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
הצגת מסמכים ותדפיסי חוב על-ידי הבנק, די בהם כדי להפוך את נטלי ההוכחה ולהעבירם אל כתפי הנתבע {ע”א (יר’) 3145/09 אלי שני נ’ בנק מזרחי טפחות בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}. במקרה דנן הנתבע לא העלה טענה לגבי קבילות המסמכים ולא הייתה לו התנגדות להגשתם. עולה, איפוא, כי בהיעדר ראיה לסתור יש בתדפיסי הבנק שהגיש התובע, כדי להרים את נטל הראיה הנדרש להוכחת התביעה. בהתאם לתצהירה של יעל ותדפיסי החשבון שצורפו אליו יתרת חובו של הנתבע בחשבון היא בסך של 48,802.30 ₪ {דברי בית-המשפט ב- תא”ק (ת”א) 46481-11-10 בנק לאומי לישראל בע”מ נ’ אלירן שלום, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
ב- ת”א (ת”א) 43961-04-14 {יעקב דונל נ’ יחזקאל מועלם, תק-מח 2016(2), 22242 (2016)} בדחותו בקשה להכיר בפלטי שיחות פלאפון כראיה מטעמו קבע בית-המשפט:
“החלטה זו עניינה בבקשת המבקש להכיר בפלטי שיחות הפלאפון שלו כראיה מטעמו וזאת בהתאם לסעיפים 36-35 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 (להלן: “פקודת הראיות”).
1. לטענת המבקש בהחלטת בית-המשפט מיום 15.11.15 התיר בית-המשפט למבקש להגיש מסמכים מטעמו, אשר כללו בין היתר תדפיסי שיחות מטלפון הנייד שלו לשנים 2012-2011. לטענת המבקש רק בדיון ההוכחות מיום 29.11.15 העלה המשיב התנגדות להגשת פלט השיחות מהנימוק כי יש להגישו כראוי. לטענתו בדיון ההוכחות ציין המבקש כי יגיש זאת פלטי השיחות במסגרת סיכומיו, הודעה אשר ניתנה לה הסכמתו של בית-המשפט.
2. לטענת המבקש במקרה הנדון מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 36 לפקודת הראיות במלואם ועל-כן יש לקבל פלטי השיחות כראיה. לטענת המבקש המדובר בפלט שיחות יוצאות ממכשיר הסלולארי אשר היה ברשותו עת היה מנוי של חברת “סלקום” אשר עורכת רישום של השיחות היוצאות כאשר דרך איסוף הנתונים יש בהם כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה. עוד נטען כי גם דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על תוכנה, וכי ישנו מועד מדוייק של יום ושעה של כל שיחה שיצאה ממכשירו של המבקש לטלפונים אליהם חייג. לטענת המבקש חזקה על חברת סלקום אשר יש לה למעלה מ- 2 מיליון לקוחות כי היא נוקטת באורח סדיר אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ושיבוש בעבודות המחשב. לטענת המבקש הוא אינו מצרף תצהיר לבקשה שכן אין המדובר בטיעונים עובדתיים.
3. המשיב הגיש תגובתו וטען כי יש לדחות הבקשה, שכן היא לא נתמכה בתצהיר כדין. עוד טוען המשיב כי האסמכתא המשפטית היחידה אליה המפנה המבקש בבקשתו היא פסק-דינו של בית-המשפט השלום העוסק במעמדה הראייתי של חשבונית ולא של פלט שיחות.
4. עוד טוען המשיב כי במקרה הנדון אין הסכמה בין הצדדים באשר לתוכן המסמך או נפקותו ולפיכך אין עומדות למבקש כל קיצורי דרך וכי בחירתו שלא להגיש המסמך במועד שקוצבות התקנות היא הנותנת כי יש לדחות הבקשה בשלב הגשת הסיכומים, וזאת לאחר שחלפה חצי שנה מהמועד בו הוגשו המסמכים.
5. עוד טען המשיב כי בית-המשפט בפרוטוקול הדיון לא התיר צירוף הראיה ואף ציין כי ככל שהמבקש עותר לצירוף הראיה עליו להגיש זאת כמו שצריך עם מסמך מטעם סלקום או תצהיר שהם אכן בדקו וכי זה מכשיר הסלולארי של המבקש, וכי במקרה זה לא הגיש המבקש תצהיר או חוות-דעת מחברת סלקום, וכי המסמכים אותם הוא מבקש להגיש עתה, הם אותם המסמכים שביקש להגיש בעבר, ונדחה.
6. המבקש הגיש תשובתו וטען כי המשיב מנצל לרעה את העובדה כי המבקש אינו מתגורר בארץ ומעלה טענות לעניין אי-תמיכת בקשותיו בתצהיר.
7. לטענת המבקש התנגדות המשיב להגשת פלטי השיחות נובעת מאי רצונו לחשוף את שקריו, שכן המשיב ועדיו טענו, כי שוחחו עם המבקש 3 פעמים, בעוד יתברר לבית-המשפט כי המשיב ועדיו שוחחו עם המבקש עשרות פעמים עוד בהיותו בארץ, וטענתם, כי לא ממשו את האופציה, שכן לא מצאו את המבקש, תקרוס כמגדל קלפים.
8. עוד טוען המבקש כי בית-המשפט בהחלטתו מיום 15.11.15 התיר לו להגיש את פלטי השיחות כדי שכל המסמכים הרלוונטיים יונחו בפניו. ועל-כן אין מקום לטענת המשיב כי המדובר בהחלטה ארעית.
9. באשר לפסק-הדין שצורף על-ידו ציין המבקש כי אין ממש בטענת המשיב, כי יש להבדיל בין חשבונית לבין פלט שיחות, בייחוד שעה שבמקרה זה פלט השיחות נעשה על-ידי גוף גדול כמו סלקום. לעניין הגשת המקור ציין המבקש כי המדובר בעותק נאמן למקור.
10. לטענת המבקש אין חובה לצרף תצהיר מטעם חברת סלקום, כאמור בסעיפים 36, 41 לפקודת הראיות, שכן מיד לאחר שיובא תצהיר כזה יחל המשיב לטעון כי דיוני ההוכחות הסתיימו וכי הוא הגיש את סיכומיו ועל-כן לא ניתן לחקור בחקירה נגדית את מי שהגיש תצהיר, ובכך למנוע הגשת פלטי השיחות.
11. עוד טען המבקש כי אף כי הוא סבור כי אין צורך בתצהיר מטעם סלקום, פנה לחברת סלקום ואלו הודיעו לו כי יש צורך בצו בית-משפט המחייב אותם לאשר כי המדובר בפלטי שיחות אותנטיות, דבר אשר היה גורר לתגובות על גבי תגובות מטעם הצדדים.
12. באשר למועד הגשת הבקשה טוען המבקש כי המום נפל בהתנהגות המשיב עת החזיק את פלטי השיחות בידיו, והעלה טענות ביחס לאופן הגשתן רק במועד ההוכחות.
13. יום לאחר שהוגשה תשובת המבקש הגיש המבקש תצהיר מטעמו התומך בנטען בתשובה.
14. לאחר הגשת התצהיר הגיש המשיב בקשה להוצאת התצהיר אשר הוגש לטענתו שלא כדין. עוד נטען כי אין בתצהיר כדי לסייע למבקש בהגשת ראיה אשר לא נערכה על ידו.
15. המבקש הגיש תגובתו לעניין זה וטען כי התצהיר צורף טרם ניתנה החלטה בבקשה, והעיכוב בהגשתו נוצר בשל שהייתו בחו”ל והצורך באימותו מול הקונסול.
דיון והכרעה
16. סעיף 36 לפקודת הראיות אשר כותרתו “קבילות רשומה מוסדית” קובע כדלקמן…
17. סעיף 35 לפקודת הראיות מגדיר “פלט” – “כהגדרתו בחוק המחשבים, התשנ”ה- 1995”. חוק המחשבים, התשנ”ה-1995 מגדיר “פלט” – “נתונים, סימנים, מושגים או הוראות, המופקים, בכל דרך שהיא, על-ידי מחשב”.
18. באשר לאופן הוכחת הגשת רשומה מוסדית התייחס בית-המשפט המחוזי בעניין תפ”ח (ת”א) 1120/04 מדינת ישראל נ’ רפי בן כליפה אוחנה (15.02.07), וציין את הדברים הבאים:
על התביעה להוכיח את תנאי הקבילות של רשומה מוסדית הקבועים בחוק על-מנת שניתן יהיה להגישה כראיה לאמיתות תוכנה, ורק אם לא מועלית טענה כנגדה ויש הסכמה לכך, ניתן להגישה ככזו, ללא הוכחת תנאי הקבילות. דבר זה עולה בעליל מלשונו של סעיף 36 (“אם נתקיימו כל אלה”)…
19. במקרה הנדון המבקש לא עמד בחובה המוטלת עליו בהתאם לסעיף 36 לפקודת הראיות ולא טרח להגיש כל מסמך לצורך הוכחת היותם של פלטי השיחות רשומה מוסדית. אציין, כי אין די בטענותיו של המבקש, כי חברת סלקום היא חברה גדולה העורכת רישום של השיחות היוצאות, כאשר דרך איסוף הנתונים יש בה כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה, כדי לעמוד בחובה המוטלת עליו והיה עליו להגיש מסמך מחברת סלקום התומך בטענתו הן לעניין היותו של פלט השיחות רשומה מוסדית וכזה העומד בתנאים הקבועים בסעיף 36 לפקודת הראיות.
20. באשר לטענת המבקש כי המשיב לא העלה כל טענה לעניין קבילות פלטי השיחות, אזי דין הטענה להידחות, שכן טענה זו הועלתה עת ביקש המבקש לעשות שימוש בפלטי השיחות במהלך ההוכחות. עוד אוסיף, כי במסגרת החלטתי בפרוטוקול דיון ההוכחות מיום 29.11.15 נקבע כי ככל שהמבקש מעוניין לעשות שימוש בפלטי השיחות עליו להגיש אותם בצורה מסודרת מלווה מסמך מטעם חברת סלקום. לעניין זה השיב ב”כ המבקש כי יוגש תצהיר או מסמך מסלקום (ראו עמוד 61 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.15). על-אף החלטתי עותר המבקש כעת, למעלה מחמישה חודשים לאחר דיון ההוכחות, להגשת אותם פלטי שיחות, אשר את הגשתם דחיתי כבר בפרוטוקול דיון מיום 29.11.15, ללא שהובהר מדוע לא נתמכה הבקשה במסמך מטעם חברת סלקום. לעניין זה אוסיף כי טענת המבקש, כי פנה לחברת סלקום וזו דרשה כתנאי למסמך מטעמה הוצאת צו של בית-משפט, לא נתמכה בכל אסמכתה. עוד אוסיף כי המבקש כלל לא פנה לבית-המשפט בבקשה להוצאת צו לחברת סלקום, ואף מנימוק זה יש לדחות בקשתו.
21. בנסיבות האמורות ובשים לב כי המבקש לא עמד בנטל להוכחת היותם של תדפיסי השיחות רשומה מוסדית, אני מורה על דחיית הבקשה.”
ב- רע”פ 5117/14 {גיא בן דור נ’ מדינת ישראל, תק-על 2014(3), 7266 (2014)} נקבע:
“באשר לטענות בדבר קבילותם של פלטי התקשורת – מדובר בטענות “ערעוריות” מובהקות, הקשורות בטבורן לנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון. עניינן הוא ביישום הדין (דהיינו: של התנאים הקבועים בסעיף 36 לפקודת הראיות (נוסח משולב), התשל”א-1971 (להלן: פקודת הראיות), לצורך קבילותה של “רשומה מוסדית”, והתנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק נתוני תקשורת לעניין הוצאת צו לקבלת פלטי נתוני תקשורת) – על הנתונים שהובאו בפני שתי הערכאות הקודמות שדנו בעניינו של המבקש. מעבר לכך שטענות מהסוג האמור, ככלל, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור לדיון “בגלגול שלישי”, גם לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם המצדיק התערבות בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, אשר התקבלו על יסוד עדויותיהם של העדים שהעידו לעניין התקיימות התנאים הנדרשים לפי סעיף 36 לפקודת הראיות, ולאחר בחינה (כפולה – הן על-ידי הערכאה הדיונית והן על-ידי ערכאת הערעור) של הבקשה למתן הצו לקבלת נתוני התקשורת, והיקף תחולתו של הצו שהוצא על יסודה (תוך קביעת ממצאים עובדתיים, אשר אין מקום להתערב בהם בערעור). לא מיותר להוסיף ולציין כאן כי השאלה הנוגעת להגשתם של מחקרי תקשורת כ”רשומה מוסדית” וקבילותם, נדונה בעבר (עוד טרם חקיקתו של חוק נתוני תקשורת) על-ידי בית-משפט זה – ראו: ע”פ 10049/08 אבו עצא נ’ מדינת ישראל (23.8.2012), שהוזכר גם על-ידי הערכאות הקודמות, בו נפסק, בין היתר (בהקשר של הגשת פלטי איכון טלפון סלולארי), כי לא חייבת להיות זהות בין מי שהוציא בפועל את פלט התקשורת לבין העד שהעיד בבית-המשפט.”
ב- עפ”ת (חי’) 18443-04-16 {פולוס רוחאנא נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2016(2), 17658 (2016)} נקבע:
“ב”כ המערער טען, כאמור לעיל, כי תעודת בלון אינה רשומה מוסדית ולפיכך לא ניתן היה להגישה כראיה קבילה בפני בית-משפט קמא. אין בידי לקבל גם טענה זו של ב”כ המערער. בנקודה זו יצויין כי מהפסיקה אליה הפנה ב”כ המשיבה בדיון בפניי, עולה כי יש להתייחס אל תעודת בלון כרשומה מוסדית ולפיכך יש לאפשר את הגשתה כראיה, כאמור בסעיף 36(א) לפקודת הראיות. כך נקבע בסוגיה זו על-ידי כב’ השופטת הבכירה נוגה אוהד, ב- עפ”ת 38612-02-12 (מחוזי מרכז) ברוך נ’ מדינת ישראל (13.03.14), כהאי לישנא:
“בפסק-הדין קבע השופט, רענן בן יוסף, כי תעודת בלון זו היא רשומה מוסדית, ומכאן שניתן להגישה על-ידי טכנאי מעבדת מכשור ואכיפה במשטרה, על-אף שהטכנאי אינו עורך התעודה ואינו יכול לאשר מידיעתו האישית את אמיתות תוכנה. דברים אלה אושרו ב- רע”פ שרביט, ומכאן כי דינה של תעודת בלון הוא דין רשומה מוסדית. אף אם אקבל את טענת ב”כ המערערים ליה לא כך נקבע ב- רע”פ שרביט, הרי שקביעתו של השופט, רענן בן יוסף, לא נסתרה בפסק-דין שרביט, פסיקתו נותרה על כנה והיא מקובלת עלי. גם אני סבורה כי תעודת הבלון היא רשומה מוסדית.”
28. כוחם של הדברים הנ”ל יפה בענייננו. לפיכך, תעודת הבלון אשר נערכת כאמור באנגליה, כדין הוגשה, מה גם שב”כ המערער אף לא ביקש לחקור עדים לשם הזמת הראיה, כאמור בסעיף 36(ד) לפקודת הראיות. ככל שהמערער ביקש להתנגד להגשת תעודת עובד הציבור בהליך לפני הערכאה הדיונית, היה עליו ליזום בקשה לזימון עדים על ידו, להזמת הראיה.”
ב- ת”א (חי’) 14962-09-11 {נ.ח נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2016(1), 44108 (2016)} נקבע:
“אכן יכול ונפלו פגמים ברישום. אני ערה לטענות התביעה לפיהן בצד חלק מרישומי האחות נעדרת חתימתה וכי בצד רישום הרופאה לא נכתב תאריך, חתימתה חסרה וכי רישום זה אינו בסדר הכרונולוגי של רישומי הרופאה. ואולם, אין באלה כדי לפגום במעמדו של התיעוד הרפואי כ”רשומה מוסדית” (כמשמעה בסעיף 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971), וודאי לא כדי להעביר “נטל השכנוע לנתבעים גם לשאלת הקשר הסיבתי” (סעיף 7 לסיכומי התביעה). עדותיהן של האחיות ושל הרופאה כי כתב היד שלהן הוא וכי התיעוד בוצע בזמן אמת מהימנות ומקובלות עלי. ראו עדות האחות, הגב’ שקיר, בעמ’ 114-112, אשר הוסיפה והסבירה כי היא התלוותה לאם ונכנסה עימה לחדר הרופאה על-מנת להסביר לה הדברים בשפתה. בנוסף, ראו עדותה של הרופאה, ד”ר סבסוביץ, כי הרישום אשר בוצע על ידה לפיו האם קיבלה הסבר אודות ייעוץ גנטי ודיקור מי שפיר וכי היא מסרבת לבצעם, קשור לבדיקתה את האם ביום 10.10.02 ונכתב באותו היום, אך הוא אינו מופיע בצמוד לתאריך זה אלא במקום אחר בדף שכן לצד רישום כל בדיקה אין מקום להערות ממין אלה. ד”ר סבסוביץ העידה כי “ככה מקובל אצלנו” וכי “התרגלתי לכתוב, זה לא פעם ראשונה. אתה יכול לפתוח תיק שנה שעברה, שגם היה בהיריון, אותו דבר, כותבים ככה, אני התרגלתי לכתוב ככה” (עמ’ 251-250). גם תיקון של תאריך או מחיקות שבוצעו בתיעוד הרפואי תוך כדי עריכתו אינם מלמדים על שינויו בכוונת מכוון לצורכי משפט. זהו אך טבעי כי תיעוד המבוצע כולו בכתב יד יכלול מחיקות. הסבר לעניין זה ניתן גם על-ידי האחות הגב’ שקיר בעדותה – “לפעמים תוך כדי כתיבה, אם אני רוצה לכתוב 8, העט זז אז יהיה ככה מין שרטוט אבל לא בכוונה לשנות” (עמ’ 108, שורות 2-1. עוד ראו עדותה בעמ’ 107-106), וכן על-ידי האחות הגב’ בכרי כי העבודה מתנהלת לעיתים תחת לחץ וכי יכול להיות ששגתה ברישום תאריך ותיקנה את הטעות (עמ’ 219-213, וכן 225-224) .
35. אם-כן, בהיות הרשומות הרפואיות ראייה לאמיתות תוכנן, ומשלא עלה בידי התביעה לסתור האמור ברשומות אלה, יהווה התיעוד הרפואי בסיס לבחינת התנהלות הצוות הרפואי אשר טיפל באם במהלך ההיריון, וכן לבחינת השאלה האם הייתה האם מבקשת להפסיק את הריונה, אם לאו.”
ב- ת”פ (ב”ש) 34621-12-14 {מדינת ישראל נ’ יוסף כהן, תק-מח 2016(1), 31086 (2016)} נקבע:
“בענייננו, ניתן להצביע על שלוש ראיות נפרדות המעידות על התנהגות מפלילה של הנאשם, הראשונה בהן בעלת משקל משמעותי, ובכל מקרה, צירופן יחד מהווה ראיית סיוע בעלת משקל ממשי.
רישומי מכשיר המונטיקס שהותקן במונית- המאשימה העידה את מר שמואל ג’רבי, הבעלים והמנכ”ל של חברת מוניטקס בע”מ, שעוסקת בייצור, פיתוח, שיווק, והתקנה של מונים ומערכות לניהול תחנת מוניות מבוססות ג’י.פי.אס ותקשורת סלולארית, וכחלק מעדותו הוגש “דו”ח היסטוריה מרחק” של מונית הנאשם מיום 02.12.14 (ת/20), תוך שהעד הסביר כי המכשיר המותקן במונית, מתוכנת לשדר באופן אוטומטי את מיקום המונית ואת הסטטוס שלה (פנויה/תפוסה/כבויה) בכל פרק זמן מסויים. כעולה מת/20, מדובר בדוח ובו נתונים של המונית לפי תאריך ושעה, הכוללים את מיקום המונית, סטטוס, מהירות ומרחק, וביום האירוע המכשיר במוניתו של הנאשם שידר נתונים באופן סדיר כל כ- 10 דקות, מהשעה 08:01 (עוד כשהיתה בעמידה באותה כתובת בירושלים) ועד השעה 23:31, זאת למעט בפרק זמן של כשעה וחצי בין השעות 13:57 אז הפסיק המכשיר לשדר באשדוד, ועד השעה 15:21 אז הוא החל לשדר שוב בירושלים, כאשר אין חולק כי בזמנים אלו אסף הנאשם את הקטינה והסיעה לאזור יער צרעה.
לדברי העד, פער הזמנים האמור הינו פער גדול, שלדעתו אינו נובע מנתק בתקשורת הסלולארית, שכן מנסיון של 11 שנים, מדובר בנתקים רגעיים של דקות ספורות בלבד, בקטע מסוים בו אין כיסוי, ומעולם לא היה מקרה של הפסקת עבודה למשך שעתיים, כשכל המוניות האחרות המשיכו להעביר שדרים באופן תקין, וכי האפשרות הסבירה יותר בענייננו היא כיבוי המכשיר, שנעשה באופן “ברוטלי” במסגרתו המכשיר פשוט נמחק מהשרת עד להדלקתו שוב, ולא כיבוי מסודר האמור להוציא הודעת כיבוי לשרת עם תאריך ושעה.
עוד העיד העד, כי מאגר הנתונים בו נשמרים הנתונים מהשדרים שמגיעים מהמוניות, נשמר בשרת של החברה, שמאוחסן בחוות שרתים מאובטחת מפני כל נסיון חדירה, ועד היום, מזה 11 שנה שמערכות הניהול קיימות, לא היה כשל בזדון בשרת. עוד ציין, כי המחשבים שבתחנות המוניות השונות מקושרים לשרת, והם יכולים רק להקרין את הנתונים או להפיק דו”חות בעצמם, אם כי במקרה זה, הוא עצמו הנפיק את ת/20. בחקירתו הנגדית טען העד, כי הדוח הזה הוא אחד מתוך מאות פונקציות שהשרת יודע לעשות, כמו מיקום של מונית און ליין, מהירות וכדומה, וציין, כי הוא עצמו משתמש במכשיר ברכב שלו, עורך לו בדיקות, ומוציא פלטים באופן שוטף, כאשר מתווספים דברים חדשים לתוכנה.
הסנגור התנגד להגשת הדו”ח בטענה כי אינו קביל ואינו מהווה רשומה מוסדית, חקר ארוכות את העד על פעילות המכשיר, על אמינותו ועל מיומנותו של העד בתפעול המכשיר, זאת למרות שבסופו של דבר הנאשם בעדותו לא חלק על ממצאי הדוח, ולא חלק על כך שהמכשיר היה כבוי בשעות האמורות, אלא טען כי אין מדובר בהתנהגות מכוונת, אלא שהוא כיבה את מסך המכשיר, כפי שעשה פעמים רבות בעבודתו, וככל הנראה שלחץ לחיצה ממושכת מדי על כפתור הכיבוי כך שהמכשיר עצמו כבה.
לאור התרשמותי מהעד ממקצועיותו הרבה ומהידע שלו על מכשיר המוניטקס, לאור הסבריו בדבר פעילות המכשיר, וכן לאור עדות הנאשם ועדותו של העד מוטי עובדיה לגבי העבודה השוטפת עם המכשיר, מצאתי כי הפלט קביל כראיה מכוח סעיף 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971.
לא מצאתי לנכון להכריע בשאלת קיומו של כפתור כיבוי נוסף למכשיר, כטענת העד ג’רבי, שכן גם הוא הסכים כי ניתן לכבות את המכשיר גם בלחיצה ארוכה על כפתור כיבוי המסך, כשהפער בין הלחיצות עומד על כ- 3 שניות, בדומה לטענות הנאשם ומוטי עובדיה, ולעולה מנ/3.”
ב- ת”פ (ת”א) 54026-09-12 {מדינת ישראל – רשות המיסים נ’ ה, תק-של 2016(3), 4636 (2016)} נקבע:
“פלט מחשב ממחשבי רשות המיסים הינו, על פני הדברים, בגדר “רשומה מוסדית” כמשמעותה בהוראות סעיף 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971; ואף לא נטען לפניי אחרת. ממילא, השאלה שלפניי אינה שאלת קבילותו של פלט המחשב דנא אלא שאלת משקלו, כאשר בהקשר זה יש לשים לב שאין מדובר במקרה בו נדרשת הסתמכות בלעדית על פלט מחשב, שכן הדו”ח התקופתי לחודשים נובמבר-דצמבר 2006 כן הוגש.
אכן, מקובל עליי טיעון ב”כ נאשם 2 שהפלט אינו כולל את מלוא פרטי הדוחות, היבט העשוי ליצור קושי מהותי בהסתמכות עליו, אלא שבנסיבות הספציפיות דנא אין בכך כדי לשנות. כאמור, הדו”ח התקופתי לחודשים נובמבר-דצמבר 2006 הוגש, כמו דוחות קודמים, ומהם ניתן ללמוד על פגמים של ממש בהנהלת החשבונות של החברה, בכך שהדוחות הוגשו ללא ציון שם החותם וחתימה וחותמת של העוסק או בא-כוחו (ראה בפסקה 94 דלעיל). לפיכך, אין בעובדה שמתוך פלט המחשב לא ניתן ללמוד מי חתם על הדו”חות התקופתיים לחודשים ינואר עד מרץ 2007 כדי לשנות.
המסקנה המתבקשת הינה, אם-כן, שההיבט העובדתי של האישום השני הוכח לפניי כנדרש.”
ב- חע”מ (אש’) 14018-12-14 {עיריית אשדוד נ’ נתן עטייה, תק-של 2016(2), 74787 (2016)} נקבע:
“תחילה, אסיר מן הדרך את טענת המאשימה, כי פלט המחשב ובו התמונות מהווה רשומה מוסדית. סעיף 36(ג) לפקודת הראיות קובע, כי הוראות סעיף-קטן (א) לא יחולו על רשומה שנערכה על-ידי רשות מרשויות החקירה או התביעה הפלילית, ובעניין זה נפסק ב- עפ”א (ת”א) 80059/07 גנאל נ’ עיריית תל-אביב (11.11.07), כי מחלקת החניה והאכיפה של העירייה מוחזקת כרשות חקירה ו/או אכיפה פלילית, ועל-כן “רשומה מוסדית” אשר נוצרה על-ידי מחלקה זו איננה קבילה כראיה בהתאם להוראת סעיף 36(ג) לפקודת הראיות.
אציין בהקשר זה, כי ב- רע”פ 5169/11 רובין נ’ מדינת ישראל (26.07.11) הותיר כב’ השופט א’ רובינשטיין שאלה זו ללא הכרעה, משקבע כי הסתמכותו של המבקש בהליך שבפני על פסק-הדין הנ”ל לא יהא בה כדי להועיל לו בנסיבות המקרה.
מכאן, שלאור פסק-הדין בעניין גנאל הנ”ל, יש לומר כי התמונות שהופקו משרתי המחשב של המאשימה, אינן בגדר רשומה מוסדית, ולא ניתן לקבל כראיה את תדפיסי התמונות בדרך זו.
7. יחד-עם-זאת, להשקפתי, תדפיסי התמונות קבילים כראיה, כפי שיבואר להלן.
הקידמה הטכנולוגית מאתגרת את המשפט ולא מהיום, שכן באופן תדיר מקדימה הטכנולוגיה את הליכי החקיקה, אך אין משמעות הדבר כי על המשפט לעצום את עיניו מפני הקידמה. בעניין זה נפסק, ב- ע”פ 4682/01 לוין נ’ מדינת ישראל, פ”ד נח(1), 304 (2003) בעמ’ 361-317, כך:
“מאז ומתמיד נעזרו דיני הראיות בהתפתחות טכנולוגית והתאימו את עצמם אליה. לעיתים נעשתה ההתאמה מכוח הוראת המחוקק, וכך היא לדוגמה חקיקתו של חוק המחשבים בשנת 1995, אשר כלל הוראה לתיקון פקודת הראיות ובכך הסדיר המחוקק את קבילותם של פלטי מחשב אם הם מהווים ‘רשומה מוסדית’. אך לעיתים, משלא מספיק המחוקק לתפוס את הקרון הדוהר, עושה זאת ההלכה הפסוקה, וככלל ניתן לומר כי הפסיקה בישראל הלכה בעקבות המשפט האנגלי, ומאז ומתמיד הכשירה אמצעים מכאניים ומדעיים כאמצעי הוכחה, מקום שאמינותה של הבדיקה המדעית כשלעצמה הוכחה כדבעי. כך למשל, לא היססה הפסיקה לקבל, ולעיתים אף להעניק משקל מכריע, לראיה שהושגה באמצעיים מדעיים, כגון: בדיקתן של טביעות אצבעות, בדיקת דם, הקלטות, צילומים, פרופילים גנטיים, בדיקות לזיהוי סם, טומוגרפיה ממוחשבת (CT) והדמיה באמצעות תהודה מגנטית (MRI), בהתבסס על כך שהעיקרון והאמינות המדעית והטכנית המונחים ביסוד אמצעים אלה אינה מוטלת עוד בספק. מאידך, קיימים אמצעי הוכחה אשר מהימנותם טרם לובנה עד תום וממילא לא הוכרעה, ואז הנטייה היא לדחותם כראיות במשפט, והם נותרים בגדר כלי עזר לביצוע חקירה מקום שזו נדרשת, כך הוא המצב לעניין בדיקת טביעת-קול, בדיקת פוליגרף, היפנוזה ובדיקה נרקואנליטית (“זריקת אמת”). (ראו גם א’ הרנון דיני ראיות חלק ב’ עמודים 325 ואילך; ע”פ 63/70 כהן נ’ מדינת ישראל, פ”ד כה(1), 339; ע”פ 993/93 פלוני נ’ מדינת ישראל, פ”ד מח(1), 485, 494; ע”א 61/84 ביאזי ואח’ נ’ לוי, פ”ד מב(1), 446.”
בית-המשפט העליון הוסיף וקבע בעניין “לוין” הנ”ל, כי בתי-המשפט קיבלו, ולא אחת, ראיות המעובדות ומופקות מאמצעים טכנולוגיים, לאחר שנקבעה אמינותם, ובכלל זה צילומים (ראה בפסקה 8 לפסק-דינו של כב’ השופט א’ לוי).
8. בענייננו, לא העלה הנאשם כל טענה לגבי אמינותה של המצלמה באמצעותה צילם הפקח את התמונות, אלא טענתו היא כי התדפיס המופק איננו מהווה את הראיה הטובה ביותר.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
