רשומה מוסדית – הגדרות – סעיף 35 לפקודת הראיות

סעיף 35 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:

“35. הגדרות (תיקון: התשנ”ה)
בפרק זה –
“הליך משפטי” – הליך אזרחי או פלילי בפני בית-משפט, שניתן להביא בו ראיות;
“מוסד” – המדינה, רשות מקומית, עסק או כל מי שמספק שירות לציבור;
“עסק” – לרבות משלח יד;
“פלט” – כהגדרתו בחוק המחשבים, תשנ”ה-1995;
“רשומה מוסדית” – מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על-ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד;
“תאגיד בנקאי” – כמשמעותו בחוק הבנקאות (רישוי), תשמ”א-1980, ולרבות בנק ישראל.”

סעיף 35 לפקודת הראיות קובע כי “רשומה מוסדית” היא “מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על-ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד”.

“רשומה מוסדית”, תתקבל ככזו, בשני תנאים עיקריים {תא”מ (שלום ת”א) 22212-01-10 רשות השידור נ’ הנרי כהן, תק-של 2012(1), 39677, 39678 (2012); ת”ק (תביעות קטנות ת”א) 6431-06-11 אלעד ששון נ’ כרטיסי אשראי לישראל בע”מ, תק-של 2012(1), 24730, 24731 (2012); תא”מ (שלום טב’) 20335-06-10 רשות השידור – המשרד הראשי נ’ פראס עאסלה, תק-של 2012(1), 20657, 20660 (2012); ת”א (שלום ת”א) 213117-02 ישראל ויזנפלד נ’ הדר חברה לביטוח בע”מ, תק-של 2011(4), 41263, 41274 (2011); ק”ג (אזורי נצ’) 1009-10 מבטחים מוסד לבטוח סוציאלי של העובדים – מועצה מקומית כפר כנא, תק-עב 2011(4), 3663, 3669 (2011); ת”פ (שלום ק”ג) 225-09 מדינת ישראל נ’ אופיר אליאס (עציר), תק-של 2010(2), 159895, 159896 (2010)}:

האחד, שהוכח כי “המוסד” נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו.

השני, שהוכח כי הדרך בה אוסף הוא את נתוניו ועורך את רישומיו, יש בה כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה.

בהיעדר הסכמה, מצוות המחוקק היא כי על-מנת לקבל רשומה מוסדית כראיה, יש לערוך בירור קונקרטי בשאלה האם התמלאו התנאים לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הראיות.

האם הוכח התנאי של אמצעי הגנה סבירים? האם ידוע לנו מהי דרך הפקת הרשומה? האם ידוע לנו שהעסק נוהג במהלך ניהולו הרגיל לערוך רישום, כאמור בסעיף 36(א)(1)? בנוסף, האם דרך איסוף הנתונים ועריכת הרשומה – יש בהם כדי להעיד על אמינותה לפי סעיף 36(א)(3)? אין חזקה בדין כי תנאים אלו התמלאו על-ידי העסק הרלוונטי. העניין ודאי וודאי אינו בידיעתו השיפוטית של בית-המשפט. ייתכן ותנאים אלו התקיימו, אולם באותה מידה ייתכן שלא, והנטל רובץ על מגישת הראיה-המדינה {דבריו של בית-המשפט ב- ע”פ 4229/14 סופיאן סעאידה נ’ מדינת ישראל, תק-על 2015(3), 832 (2015)}.

ב- עמ”י (יר’) 24713-05-16 {יניב עמר נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2016(2), 17496 (2016)} נקבע:

“שאלת תפיסתם של מחשב או דבר המגלם חומר מחשב מוסדרת בסעיף 32(ב) לפסד”פ. הוראה זו מחריגה את סמכותו של שוטר לתפוס חפץ ללא צו שיפוטי לפי סעיף 32(א) לפקודה וקובעת כי “לא ייתפס מחשב או דבר המגלם חומר מחשב, אם הוא נמצא בשימושו של מוסד כהגדרתו בסעיף 35 בפקודת הראיות, נוסח חדש (התשל”א 1971)…”. אותה הוראת חוק מוסיפה, כי צו שניתן שלא במעמד המחזיק במחשב או בדבר המגלם חומר מחשב, יינתן לתקופה שאינה עולה על 48 שעות.

7. סעיף 35 לפקודת הראיות האמור, מגדיר “מוסד” כ”המדינה, רשות מקומית, עסק או כל מי שמספק שירות לציבור” ו”עסק” מוגדר “לרבות משלח יד”.

8. הצדדים, בטיעוניהם לפניי, התעלמו מסיבה בלתי-מובנת, מפסיקה ענפה ומושרשת שפירשה את הוראת סעיף 32(ב) הנ”ל ובעניין זה לא קיימו את חובתם לעזור לבית-המשפט לעשות משפט. בהקשר זה מופנה הקורא ל- ב”ש (יר’) 4642/05 דויטש נ’ מדינת ישראל, פ”מ תשס”ד(1), 440 (2005); ע”פ (ב”ש) 20223/04 מדינת ישראל נ’ שמיר (פורסם בנבו, 09.01.11); ה”ת (פ”ת) 44075-11-11 דניס נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 01.04.12); ב”ש (ראשל”צ) 8001/06 מדינת ישראל נ’ רבינוביץ’ (פורסם בנבו, 23.11.06); ב”ש (ת”א) 1313/03 מדינת ישראל נ’ ביטון (פורסם בנבו, 26.05.03); ה”ת (יר’) 24482-10-15 אקספרס המרות א.א נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 08.11.15); ה”ת (קריות) 45863-12-10 ביטון נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.02.11).

9. בהחלטות אלו נבחנה הסוגיה בפירוט. בתמצית, ניתן לומר שהגישה העולה מאותן החלטות היא כי על-מנת שחומר מחשב ייחשב לכזה שהוא בשימושו של “מוסד”, על המחשב להיות חיוני לתפעולו של העסק. זאת, משום שנקודת המוצא של הגנה על תפיסת מחשבים, היא הגנה על תפעולם של עסקים. בנוסף, הכוונה היא לאותם מחשבים המנהלים את רישומי הפעילות השוטפת של העסק וברור שלא הייתה כוונה להגן באותה הוראה מיוחדת על מחשב שאינו משמש לניהול מסוג זה. בעניין זה אף נקבע, כי כל מחשב אחר המצוי בבית העסק, בין אם הוא נועד לתת שירותי אינטרנט לקהל הלקוחות ובין אם הוא מוחזק כמלאי עסקי של העסק, לא יזכה לחסות תחת “המטריה” של סעיף 32(ב) לפסד”פ.

10. יצויין, כי הצעת החוק שבעקבותיה תוקן סעיף 32(ב) היא משנת 1994 (ה”ח 2278 מיום 13.06.94). נאמר בה, כי “מוצע להקנות הגנה מיוחדת מפני תפיסה לגבי מחשב או חומר מחשב, אשר משרת עסק או רשות ציבורית, זאת כדי למנוע שיבושים בפעילות העסק או הגוף הציבורי; התפיסה של מחשב או חומר מחשב כאמור תיעשה רק בפיקוח שיפוטי ולתקופה מוגבלת”. בעת שנחקק התיקון לחוק, השימוש במחשבים ניידים, בוודאי בישראל, היה תופעה נדירה ביותר והטלפונים החכמים, “הסמארטפונים”, המשמשים גם כמחשב, טרם הומצאו. כרגיל במקומותינו, הטכנולוגיה מקדימה במידה רבה את התפתחות המשפט וזה האחרון, גם בתחום דיני התפיסה והחיפוש של מחשבים, מפגר אחריה.”

מינהל מקרקעי ישראל הוכר כ”מוסד” כהגדרתו בפקודת הראיות. לפיכך, המסמכים הנערכים במהלך פעילותו הרגילה נחשבים כרשומה מוסדית {ת”א (יר’) 4546-09 מינהל מקרקעי ישראל נ’ תעוז מושב עובדים של הפועל המזרחי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

תאגיד אזורי למים שהוקמה מכוח חוק תאגיד מים וביוב, התשס”א-2001, בהיותה עסק המספק שירות ציבורי, הינה בבחינת “מוסד” כהגדרתו בפקודת הראיות, ומסמכים היוצאים הימנה ונערכים על ידה במהלך פעילותה הרגילה, הינם בבחינת “רשומה מוסדית” {ת”ק (פ”ת) 37646-07-12 עופר רוחם נ’ מיתב – תאגיד אזורי למים וביוב בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

דו”חות ביקורי המעגל עומדים בתנאים הבסיסיים הקבועים בסעיף 36 לפקודה, קרי, עמידר הינו “מוסד” כהגדרתו בסעיף 35 לפקודת הראיות; ביקורי המעגל נערכים, מידי שנה בשנה, במהלך הניהול הרגיל והשוטף של הדיור הציבורי וקיים נוהג אצל עמידר לערוך דו”חות כאמור. לפיכך, דו”חות ביקורי המעגל של עמידר הינם בגדר “רשומה מוסדית”, והינם קבילים להוכחת אמיתות תוכנם {ת”א (שלום ת”א) 28583/04 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע”מ נ’ רוזה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); עת”מ (מחוזי ת”א) 1687/07 מזרחי נ’ עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ת”א (ת”א) 21141-10-09 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות שכונות בתל-אביב יפו נ’ יהודה ערוסי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013); ת”א 50936/04 עמידר החברה לשיכון עולים בע”מ נ’ קורשקוב לודמילה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); תא”ח (רח’) 27265-05-10 עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע”מ נ’ יצחק עמר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013); ת”א (רח’) 1052-09 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בע”מ נ’ יצחק חדד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

ב- תא”מ (ת”א) 7408-10-11 {החברה הסקוטית למסחר ושיווק בע”מ נ’ מ.י.א.ק.א. הפקות בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)} קבע בית-המשפט כי די באמור בכתב הערבות, בצירוף המסמכים שצירפה התובעת לתביעתה כדי להוכיח את אספקת הסחורה ואת גובה החוב, התובעת הוכיחה את תביעתה ביחס לאספקת הסחורה באמצעות תצהירו של המנכ”ל אליו צורפו החשבוניות, חשבוניות אלו מהוות “רשומה מוסדית” כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הראיות והן לא נסתרו בכל צורה שהיא, מנכ”ל התובעת לא נחקר בקשר אליהן ולפיכך סכום החוב ואספקת הסחורה הוכחו על-ידי התובעת במידה מספקת.

ב- ת”א (ראשל”צ) 1567-08 {עמידר חב’ לאומית בישראל בע”מ נ’ איסק פילונסקי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} קבע בית-המשפט כי על-מנת שמסמך ייכנס לגדר רשומה מוסדית מכוח סעיף 35 לפקודת הראיות יש צורך להוכיח שהוא נערך על-ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד.

במקרה הנדון, בדחותו את הבקשה, קבע בית-המשפט כי לא הונחה התשתית הראייתית להוכחת הטענה כי טופס “בדיקת איכלוס וגביה” נערך על-ידי התובעת במהלך פעילותה הרגילה.
ב- ע”פ 7704/13 {יעקב מרגולין נ’ מדינת ישראל, תק-על 2015(4), 10360 (2015)} נקבע:

“טענה שניה של הסנגור נוגעת, כאמור, לכלל הרפורטים, שרובם הוגשו על-ידי עורכיהם. לטענת הסנגור, הללו לא ראו במו עיניהם את המתועד ברפורטים. אין זה ברור על מה מבוססים הדברים. מעיון בחקירותיהם של עדי התביעה, עולה בבירור כי האירועים המתועדים ברפורטים שכתבו נצפו על ידם. כך התייחסו לרפורטים גם הסנגורים בעת החקירות הנגדיות, מבלי לפקפק בכך. יש איפוא לדחות טענה זו. אעיר כי בית-המשפט המחוזי קיבל את הרפורטים כרשומה מוסדית. לא השתכנעתי שנפלה בכך טעות. עסקינן ב”מוסד” כהגדרתו בסעיף 35 לפקודת הראיות, המספק שירות לציבור. אף עולה כי רפורט מהווה “רשומה מוסדית” – “מסמך… אשר נערך על-ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד”. בנוסף, מהחומר עולה כי שני התנאים לקבילות רשומה מוסדית מעין זו התמלאו. הוצג בסיס לכך שבית החולים נוהג לערוך, במהלך ניהולו הרגיל, רישום כזה בסמוך להתרחשותו. הצוות הרפואי התבסס על הרפורטים כדבר שבשגרה לצורכי טיפול והערכה.”

ב- רע”א 3411/15 {פלוני נ’ מוסך יונייטד סי בע”מ, תק-על 2015(3), 9013(30/08/2015)} נקבע לעניין מסמכים רפואיים כי:

“3. כאמור, בית-המשפט המחוזי החליט שלא לאפשר למבקש להגיש שני מסמכים בחתימת ד”ר פרחאת כמאל, מומחה בפסיכיאטריה. המבקש טוען, כי מדובר ב”רשומה מוסדית” שנערכה במהלך פעילותו הרגילה של הרופא וראוי היה להתיר את הגשת המסמכים כראיות מטעמו. גם בסוגיה זו דין הבקשה להידחות.

המבקש לא צירף לכתב התביעה חוות-דעת רפואית לעניין מצבו, וביקש להסתמך בעניין זה על קביעת הועדות הרפואיות שעל יד המוסד לביטוח לאומי. בתגובה לכך מסרו המשיבות כי הן יעמידו את המבקש לבדיקה על-ידי מומחים מטעמן. בהמשך גם מונה מומחה מטעם בית-המשפט. בית-המשפט ראה בהסדר, שלפיו המבקש לא תמך תביעתו בחוות-דעת רפואית והמשיבות הגישו חוות-דעת מטעמן, משום “הסכמה דיונית”, וקבע, כי הגשת שני המסמכים בחתימת ד”ר פרחאת כמאל, אינה עולה בקנה אחד עם ההסכמה האמורה. עוד נקבע, שאין מדובר ב”רשומה מוסדית”, שכן שני המסמכים ערוכים כחוות-דעת לכל דבר, ואין מדובר במסמך רפואי שנערך במהלך פעילות רפואית טיפולית רגילה ושוטפת.
כאמור, אין מקום ליתן למבקש רשות ערעור בסוגיה זו. ראשית, כפי שהסביר בית-משפט קמא, לא ניתן לראות במסמכים הנדונים “רשומה מוסדית” כמשמעות מונח זה בסעיף 35 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971. מסמכים אלה לא נערכו על-ידי הרופא “במהלך פעילותו הרגילה” ואינם אלא חוות-דעת. גם מטרת הגשתם כראיה אינה להוות עדות על הטיפולים שניתנו למבקש, אלא עדות על מצבו הרפואי.

שנית, וזה בעיני העיקר, אין לאפשר למבקש להסתמך על המסמכים האמורים כראיות מטעמו כיוון שכלל לא צרף חוות-דעת רפואית לכתב טענותיו. על-פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, בעל דין המעונין להוכיח ענין שברפואה חייב לצרף לכתב טענותיו חוות-דעת של רופא. המבקש לא עשה כן והמשיבות הסכימו, כך נראה, שיוכל לטעון לנכות בשיעור שנקבע לו על-ידי המוסד לביטוח לאומי. הגשת המסמכים הנדונים כראיה לצורך הוכחת נזקו (“ענין שברפואה”), לא יכולה להיעשות מבלי שקדם לכך תיקון כתב התביעה בדרך של צירוף חוות-דעת רפואית. ברצונו להסתמך על המסמכים האמורים, המבקש לא רק מפר את ההסדר הדיוני המתואר לעיל (שהלך כברת דרך משמעותית לקראתו, נוכח העובדה שלא צרף חוות-דעת רפואית לכתב התביעה ואלמלא ההסכמות לא היתה לתובענתו תוחלת), אלא גם מבקש לנהוג בניגוד גמור לסדרי הדין בענין הוכחת עניינים שברפואה. זאת אין לאפשר.”

ב- רע”פ 2116/13 {נביל בסימי נ’ מדינת ישראל, תק-על 2013(1), 10780 (2016)} נקבע:

“המבקש טען כי הוא לא היה מודע לכך שרישיונו הופקד, שכן לגרסתו לא הוא עשה זאת בעצמו, וכי שני מסמכים שהופקו ממחשב משרד הרישוי ובהם צוין כי רישונו נפסל והופקד אינם בעלי ערך ראייתי משום שלא הוצגה תעודת עובד ציבור של פקיד משרד הרישוי שהנפיקם. עוד טען כי התדפיס בדבר הפסילה אינו מהווה “רשומה מוסדית” המשמשת ראיה לאמיתות תוכנה שכן החלטה בדבר פסילה אינה בגדר “מהלך פעילות הרגיל של המוסד” כפי שנדרש בסעיף 35 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 (להלן: “פקודת הראיות”). בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי “אין מחלוקת אמיתית בדבר הפסילה על-ידי משרד הרישוי… ומודעותו של המערער לכך”. זאת, שכן הוא הודה בחקירתו הנגדית כי רישיונו נפסל והופקד. תימוכין לכך מצא בית-המשפט במכתב שכתב בא-כוחו למשרד הרישוי אשר בו צויין כי המבקש מעוניין להתחיל בתקופת הפסילה. כן נקבע כי הרישום של משרד הרישוי שהוצג כראיה לפסילת הרישיון ולהפקדתו נכנס תחת כנפי סעיף 35 לפקודת הראיות והוא בגדר “רשומה מוסדית”. זאת, שכן מדובר בפעולה שיגרתית לחלוטין במשרד הרישוי ופרשנותו של המבקש אינה הגיונית. כן צויין כי המבקש יכול היה לזמן למתן עדות את פקיד הרישוי שהנפיק את הרישומים, מכוח חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ”ב-1982, והוא לא עשה זאת מטעמיו שלו. אשר לגזר הדין, בית-המשפט קבע כי הוא סביר בהתחשב בעברו הפלילי של המבקש ובהתחשב בחומרתה של עבירת הנהיגה בזמן פסילה מנהלית, שאינה שונה מפסילה שיפוטית.”

מקור המאמר – abc-israel.it