סעיף 41 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962 קובע כדלקמן:
“41. קנה-מידה לאפוטרופסות
במילוי תפקידיו חייב האפוטרופוס לנהוג לטובת החסוי כדרך שאדם מסור היה נוהג בנסיבות העניין.”
במסגרת תיקון מס’ 18 לחוק הכשרות המשפטית והפוטרופסות מיום 11.04.16 – סעיף 41 לחוק הנ”ל בוטל. תיקון מס’ 18 הנ”ל ייכנס לתוקפו בתוך שישה חודשים מיום פרסומו.
כפי שקבוע בסעיף 41 לחוק הכשרות, אפוטרופוס, במסגרת מילוי תפקידו, חייב לנהוג לטובת החסוי כדרך שאדם מסור היה נוהג בנסיבות העניין. מסירות זו כוללת שמירת סודו של החסוי {תמ”ש (משפחה יר’) 14816/00 ש’ ס’ נ’ ר’ ז’, תק-מש 2009(1), 276 (2009)}.
היחסים שבין אפוטרופוס לחסוי מיוסדים על אמון. עמד על כך בית-המשפט ב- ע”א 817/79 {קוסוי נ’ בנק י’ ל’ פויכטונגר בע”מ, פ”ד לח(3), 253 (1984)} באומרו כי:
“עיקרון האמון הוא בעל תחולה רחבה. הוא חל בכל מקום שבו נתונים לאחד כוח ושליטה… על-כן הוא חל ביחסי שלוח-שולח, שכן השלוח מפעיל שליטה על כוח ההתקשרות בשם השולח. בדומה חל עיקרון האמון ביחסי אפוטרופוס-פסול-דין, שכן הראשון שולט בפעולותיו ובנכסיו של השני.”
ביטוי לעיקרון כאמור ניתן למצוא, בין היתר, בהוראת סעיף 41 לחוק הכשרות.
כלל חשוב הקשור קשר בל ינתק לעיקרון האמון, הוא הכלל האוסר על בעל תפקיד החב חובת אמון להעמיד עצמו במצב שיש בו ולו חשש לניגוד עניינים בין האינטרסים האישיים שלו ובין האינטרסים של הפרט או הציבור שלטובתם עליו לפעול. העיקרון הקובע את האיסור להימצא בניגוד עיניינים הוא עיקרון יסוד בשיטתנו המשפטית ותחום התפרשותו רחב.
כב’ השופטת עדנה ארבל מביאה ב- ע”א 4377/04 {גל גורן-הולצברג נ’ אביבה מירז, תק-על 2007(3), 848 (2007)}, את דברי כב’ השופט ג’ בך ב- בג”צ 589/86 {שמעון נ’ ראש המועצה המקומית קריית מלאכי, פ”ד מא(2), 627 (1987)} לפיהם:
“אין העיקרון של ניגוד עניינים מתמצה אך בהוראות החוק החרות. זהו עיקרון יסוד, המצוי בהיכלם של עקרונות היסוד של השיטה. ממנו נגזרות הוראות חרותות. על פיו מתפרשות הוראות אלה. ממנו נגזרות הלכות שיפוטיות – “משפט מקובל נוסח ישראל” – באשר לניגוד עניינים בתחומים שהחקיקה אינה מכסה. באמצעותו יתפתח המשפט, ויתן פתרון ראוי לבעיות של ניגוד עניינים שהחיים יעוררו במרוצת השנים. אכן, קיומו של הסדר סטטוטורי למצב של ניגוד עניינים, אין בו כשלעצמו, כדי לשלול את תחולתו של ההסדר ההלכתי באותם תחומים שההסדר הסטטוטורי אינו משתרע עליהם. שתיקת המחוקק לגבי התחום הבלתי-מוסדר, אינה מתפרשת, בדרך-כלל, כהסדר שלילי לגבי אותו תחום, אלא אך כהימנעות מחקיקה המאפשרת תחולתה של ההלכה הפסוקה.”
ב- ת”א (שלום חי’) 11055/06 {יאיר מלצר, עורך-דין מנהל זמני לעזבון המנוח ישראל הוכמן ז”ל נ’ אברהם מרקוביץ, תק-של 2009(1), 22581 (2009)} קבע כב’ השופט יהושע רטנר כי מרקוביץ אשר שימש כאפוטרופוס למעשה של המנוח הפר את חובת האמון כלפיו והציב עצמו בניגוד עניינים מוחלט לזה של המנוח. המנוח כאדם מאמין ערירי ללא ילדים, קודם לתלות שפיתח במרקוביץ, בחר להוריש את כל כספו לצדקה, לאמירת קדיש, ולגמילות חסדים. זאת על-אף שבחירתו גרמה לסכסוך משפחתי בינו לבין אחייניו.
למרות זאת, מרקוביץ בחר להעמיד את האינטרסים האישיים שלו קודם לאינטרס המנוח והעביר כספים אותם יעד המנוח לצדקה, מחשבונו של המנוח לחשבונו שלו. אין ספק כי בפעולותיו אלה לא עמד מרקוביץ בהוראה הקבועה בסעיף 41 לחוק הכשרות ולא פעל בדרך בה אדם מסור היה פועל בנסיבות העניין.
ב- ת”א (שלום ת”א) 181295/02 {משלטי רחמים נ’ סיני דוד, עורך-דין, תק-של 2007(1), 3384 (2007)} טען התובע כי בשל מחדלי הנתבע, נגרם נזק לעזבון המנוחה נזק. כב’ השופטת שושנה אלמגור בחנה, במקרה דנן, האם פעל הנתבע לטובת החסויה כדרך שאפוטרופוס מסור, סביר ונבון היה נוהג בנסיבות העניין, או שמא התרשל בתפקידו.
על-מנת לברר האם התרשל הנתבע, בחנה היא את מרכיביה של עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין {רשלנות, נזק והוכחת קשר סיבתי בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק הנטען}. לאחר בחינה של מרכיביה של עוולת הרשלנות דחתה כב’ השופטת שושנה אלמגור את התביעה.
ב- תמ”ש (משפחה חי’) 34900/01 {ר’ ס’ ש’ נ’ ח’ ק’, תק-מש 2006(4), 644 (2006)} קבעה כב’ השופטת אלה מירז כי הנתבעת פעלה במסירות לטובת החסויה וכי נחה דעתה כי הנתבעת ביצעה את תפקידה במסירות ופעלה בתום-לב ולפיכך גם באם היה מוכח נזק וגם אם לא מקסמה את מלוא הרווחים האפשריים, היה הדבר בתום-לב ולפיכך יש מקום לפטור אותה מכל אחריות.
כב’ השופטת אלה מירז ציינה כי היא לא התרשמה כי המקרה דנן, הוא המקרה, בו יחוייב האפוטרופוס בגין נזקים אותם כאמור לא טרחו התובעים להוכיח ו/או בגין הפרת חובות כמדיניות שיפוטית ראויה.
ב- ת”א (שלום חי’) 7477/95 {עזבון המנוח מנחם נבנצל ז”ל נ’ שלמה אפשטיין, תק-של 2002(3), 2107 (2002)} קבע כב’ השופט ש’ לבנוני כי:
“צילה ועדנה מכחישות עניין זה. לשיטתן הן לא עסקו בסוגיה הנדונה הואיל והשקיעו כל זמנן ומרצן אך לעניין סיעודו הרפואי של המנוח והסוגיה המשפטית האמורה לא טרדה את מנוחתן אותה עת. גירסה זו של צילה ועדנה היא חסרת סבירות באורח קיצוני. על-מנת להשקיע את זמנן ומרצן של השתיים לעניין סיעודו הרפואי של המנוח, לא היו צריכות השתיים לטרוח טרחה רבה בצעדים משפטיים להכרזתו כחסוי ולמינויין כאפוטרופסיות עליו. לעניין טיפולן של צילה ועדנה בחשדות נגד הנתבע, ובטיפול המשפטי המתחייב עקב כך, לא היתה כל מניעה כי האפוטרופסיות ישכרו עורך-דין, ולמצער יבקשו הדרכה והכוונה במשרד האפוטרופוס הכללי. בכך שהאפוטרופסיות לא עשו דבר לעניין זה הן לא רק פעלו בניגוד לאינטרסים שלהן, אלא בעיקר מעלו בחובת האמון שהוענקה להן, למשל, מכוח סעיף 41 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962, המורה אפוטרופוס ‘לנהוג לטובת החסוי כדרך שאדם מסור היה נוהג בנסיבות העניין’.”
ב- ע”א 427/71 {פרג’ שחאתה פרג’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד כז(1), 96 (1972)} קבע כב’ השופט א’ ויתקון כי האפוטרופוס הכללי פעל בעניין הנכס הנדון בתום-לב, והתכוון לטובת הנכס ובעליו ולכן, רשאי בית-המשפט לפטור את המדינה מכל אחריות לנזק שנגרם וזאת אף מבלי להיזקק לצו בית-המשפט שעל פיו פעל האפוטרופוס הכללי, ושהוא ראהו בתום-לב כתקף ומחייב.
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
