סעיף 43 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971 קובע כדלקמן:
“43. תעודה נושנה
הוגשה תעודה שהיא, כנחזה או כמוכח, בת עשרים שנה לפחות והוצאה מתוך משמורת הנראית כשרה בעיני בית-המשפט באותו מקרה, רשאי הוא להעמידה על חזקתה שהחתימה עליה וכל חלק בה הנחזים שנעשו בכתב ידו של פלוני נעשו בכתב ידו, ולגבי עשייתה או אימותה של התעודה – שנעשתה או שאומתה כהלכה בידי האדם הנחזה כמי שעשאה או אימתה.”
הגיונו של סעיף 43 לפקודת הראיות נובע מכך ששילוב הנסיבות של גיל המסמך והמקום שבו הוא נשמר, מקימים חזקה לגבי האותנטיות שלו, המאפשרת להגישו לבית-המשפט כראיה קבילה {ע”א 4637/07 זוהיר מחמוד מוסטפא מרעי נ’ עבד אלראזק מוחמד מוסטפא מרעי על-ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ת”א (נצ’) 4123-07 מוסא פודי נ’ חאלד חטיב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
מטרת סעיף 43 לפקודת הראיות היא לאפשר הגשת מסמך “נושן” כראיה, על-אף שעושה המסמך והעדים המאמתים כבר אינם בחיים.
לבית-המשפט שיקול-דעת רחב ביותר אם לראות מסמך כעונה על דרישות הקבילות הקבועות בסעיף הנ”ל {ת”א (יר’) 9271-07 יורשי המנוחים סאלח וצביה חפצדי ז”ל נ’ מרים בראשי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
היותו או אי-היותו של המסמך מסמך “נושנה” הוא עניין רלוונטי, אולי, לשאלת האותנטיות של המסמך ולשאלת המשקל הראייתי של המסמך, אך אין בה כדי להשפיע על שאלת הקבילות של המסמך {ת”א (נצ’) 6267/07 הקסטודיה די טרה סנטה נ’ יוסף (באסם) ג’אודת דאהר סמיר – ב”כ עו”ד יונתאן כותאב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
קיימים שלושה מישורים שונים לבחינת קבילותו של מסמך כראיה {ראה לעניין זה גם ע”פ 347/88 דמיאניוק נ’ מדינת ישראל, פ”ד מז(4), 221 (1993); ע”א 2576/03 אהובה וינברג נ’ האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ת”א (נצ’) 6267/07 הקסטודיה די טרה סנטה נ’ יוסף (באסם) ג’אודת דאהר סמיר – ב”כ עו”ד יונתאן כותאב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}:
האחד, מישור הקבילות החפצית {פורמאלית} של המסמך.
השני, מישור האותנטיות של המסמך.
השלישי, מישור הקבילות המהותית של תוכנו.
מלשון סעיף 43 לפקודת הראיות עולה כי שניים בלבד הם התנאים להכרה במסמך כ”תעודה נושנה” {ראה לעניין זה גם ע”א 2576/03 וינברג נ’ האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ת”א (מרכז) 7017-06-09 ציונה כהן נ’ מינהל מקרקעי ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ת”א (יר’) 7147/04 הקדש ציפורה והרב מאיר מייזל נ’ גאזי זלום, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}:
האחד, כי המסמך הוא בן עשרים שנה לפחות.
השני, כי המסמך הוצא ממשמורת הנראית כשרה בעיני בית-המשפט
סעיף 43 לפקודת הראיות פורש בפסיקת בתי-המשפט בצורה מצמצמת, והתיבות “משמורת הנראית כשרה” הובנו כך שכאשר המסמך נמצא בחזקתו של “הזייפן הנטען” לא יחול הסעיף הנ”ל.
במילים אחרות, כאשר הטוענים לזכות מכוח המסמך, הם אשר החזיקו בו לאורך השנים – לא מתקיים התנאי של “משמורת כשרה” {ע”פ 347/88 דמיאניוק נ’ מדינת ישראל, פ”ד מז(4), 221 (1993); ע”א 4636/07 מרעי נ’ מרעי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ת”א (יר’) 13731-07 דברלי אינק חב’ זרה רשומה בדלוואר נ’ סועאד חרישה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
די בעובדה כי התובע, למשל, לא טען כלל טענות עובדתיות באשר לשאלה המהותית, מהי המשמורת בה נמצאה התעודה, כדי להתעלם מתוכנו של המסמך {ת”א (חי’) 1005/06 ד”ר ח’אלד ג’אד מוסטפה דיאב נ’ זהרה שפיק כנעאן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
ברגיל, מוכחת האותנטיות של מסמכים בדרך של הגשתם על-ידי עד מאמת, בדרך-כלל עורך המסמך או מי שהיה עד לעריכתו.
כאשר לא ניתן להגיש את המסמך באמצעות עד מאמת, יש שמתקיימים חריגים המאפשרים הוכחת האותנטיות של המסמך בדרך אחרת ולענייננו, החריג הרלוונטי הוא זה המופיע בסעיף 43 לפקודת הראיות בדבר “תעודה נושנה”.
בית-המשפט קבע כי מסמכים משנת 1963 שנמצאו בלשכת רישום המקרקעין ובארכיון של בנק ישראל – עומדים בתנאים הקבועים בסעיף 43 לפקודת הראיות {ת”א (ת”א) 1152-06 נאות יוסף נשר בע”מ נ’ ד”ר דוד ליבל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.
הואיל וייפויי-הכוח נעשו לפני יותר מ- 50 שנה והם נשמרו בארכיון המדינה, שהוא ללא כל ספק מהווה מקום משמורת כשר, הרי מתקיימים בהם כל התנאים המפורטים בסעיף 43 לפקודת הראיות, בהיות ייפויי-כוח אלה תעודות נושנות {דברי בית-המשפט ב- ת”א (נצ’) 1007/04 קרן קיימת לישראל על-ידי מינהל מקרקעי ישראל נ’ הזימה סעיד הזימה קזל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.
החזקת התעודה בביתם של המבקשים, שיש להם אינטרס ברור בכתוב בה, איננה יכולה למלא את התנאי של סעיף 43 לפקודת הראיות בדבר משמורת כשרה, ועל המבקשים היה להוכיח היותו של המסמך מתאים למקורו, בדרכים אחרות, על-ידי ראיות נסיבתיות {דברי בית-המשפט ב- ה”פ (חי’) 281/04 עזבון המנוח אלג’מאל סלימאן עלי אחמד נ’ עזבון המנוח סאלח חוסיין מוסטפה מרזוק, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.
ב- ת”א (חי’) 388-08 {קרן קימת לישראל נ’ עזבון המנוח ג’מיל חוסיין צאלח ח’טיב ז”ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} קבע בית-המשפט כי הואיל וייפויי-כוח אלה נערכו לפני למעלה מ- 44 שנים והם נשמרו בגנזך המדינה, שהוא ללא ספק מקום משמורת ראוי, מתקיימים גם התנאים המפורטים בסעיף 43 לפקודת הראיות, לפיהם המדובר בתעודות נושנות.
מכאן, ולאור הוראת סעיף 43 לפקודת הראיות, קיימת חזקה, כי החתימות המופיעות על גבי ייפויי-הכוח הן חתימותיהם של האנשים שחתמו עליהם ואף אימות החתימה עליהם, שנעשה על-ידי הנוטריון הציבורי, נעשה כדין.
ב- ה”פ (יר’) 24211-03-13 {החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע”מ נ’ נחלת יהודה בע”מ, תק-מח 2015(2), 24313 (2015)} נקבע:
“בבחינת למעלה מן הצורך אציין, כי מסמכים אלה מוחזקים כמסמכים אותנטיים גם מכוח היותם “תעודה נושנה” כהגדרתה בס’ 43 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל”א-1971, הקובע שני תנאים להכרה במסמך כ”תעודה נושנה”: האחד, כי המסמך הוא בן עשרים שנה לפחות; והשני, כי המסמך הוצא ממשמורת הנראית כשרה בעיני בית-המשפט. ההלכה היא כי משמורת כשרה היא משמורת שבה צפוי למצוא מסמכים מסוגו של המסמך שאותו מבקשים להגיש כראיה ואשר היא מטבעה תוביל את בית-המשפט להאמין כי מסמך הנמצא במשמורת כגון זו הוא מסמך אמיתי… בענייננו, מדובר במסמכים הנחזים להיות מסמכים בני למעלה מ- 70 שנה, כך שמתמלא התנאי הראשון. אין מחלוקת כי המסמכים נלקחו מן הארכיון הציוני המרכזי (וראו גם אישור מתאים המוטבע על המסמכים). מדובר במשמורת שבה צפוי למצוא מסמכים אותנטיים מסוג זה ולפיכך מתקיים אף התנאי השני. לפיכך, יש לקבוע כי קמה חזקה באשר לקבילות ולאותנטיות של מסמכים אלו.
33. בסיכומיה טענה המשיבה כי כל “רשימה” אשר צורפה לכתבי בית דין מטעם המבקשת היא חסרת תוקף באין “החלטת חברה” התומכת בה, ולכן רשימות אלה חסרות תוקף ראייתי (סעיף 17 לסיכומיה). טענה זו, שנטענה באופן לקוני וסתום, אינה ברורה. רוב הרשימות כפי שיפורטו להלן הן רשימות שנערכו על-ידי חנקין, כמוכר הנכס, ולא על-ידי המשיבה או חברה אחרת, ומכל מקום, לא הובהר מדוע נדרשת החלטת חברה לגבי עריכת כל רשומה עסקית, דפי חשבון, תכתובות וכיוצא באלה.”
ב- ת”א (נצ’) 26246-08-11 {אלדד ג’ינו נ’ אביתר מתניה, תק-מח 2015(1), 29868 (2015)} נקבע:
“לטענת התובע בסיכומיו, בהצגת התצהירים הנ”ל, הוא מילא אחר כלל הראיה הטובה ביותר והציג את המקור של המסמך. עוד נטען בסיכומים כי יש לקבל את התצהירים כולם כ”תעודה נושנה” בהתאם לסעיף 43 לפקודת הראיות (נוסח חדש) ועל-כן קיימת חזקה לאמיתותם וכי הוכח כי התצהירים אותנטיים הן לאור גילם (כ- 30 שנה), לאור מהותם ונוכח העובדה שהוחזקו במשמרת נאותה (החל ממועד חתימתם אצל אביו של התובע ולאחר מותו, הועברו למשמרות אצל עמוס ג’ינו, בנו, והיו מצויים אצלו עד עתה).
לטענת ג’ינו, נסיבות קיומם וחתימתם של התצהירים פורטו בתצהיר עמוס ובתצהיר ג’ינו (ת/5 ו- ת/3), הם לא נחקרו על כך ועל-כן יש לקבל את גרסתם. התצהירים התומכים ניתנו לאחר שאחד המצהירים, חיים אישורביץ שהיה מנהל קק”ל בצפון, ייעץ למנוח לתעד את זכויותיו, בין היתר בחלקה וזאת באמצעות תצהירים של זקני המושבה וכך אכן עשה.
אל מול טענות אלה טען מתניה כי תצהירים אלה אינם קבילים ואין לקבלם כראיה במשפט נוכח העובדה שהמצהירים לא הובאו לעדות.
סבורני כי יש לדחות את טענות ג’ינו בדבר קבילות התצהירים.
בכלל הוא כי לא ניתן לקבל את התצהירים הללו כראיה לאמיתות תכנם, משום שהמצהירים לא הובאו לעדות בפניי ולא נחקרו על תצהיריהם ועל-כן תצהירים אינם קבילים.
הלכה היא שאין לקבל כראיה תצהירו של אדם אשר לא נחקר בגינו חקירה נגדית (ראה סעיפים 15 (א) ו- 17 לפקודת הראיות נוסח חדש, התשל”א-1971) שלא בהסכמת הצדדים. ללא התייצבות לחקירה נותר התצהיר ככל שהוא מובא להוכחת אמיתות תוכנו בגדר עדות שמועה בלבד שדינה להיפסל…
כמו-כן יש לדחות את טענת ג’ינו בדבר היותם של התצהירים תעודה נושנה שכן כלל זה יכול לסייע להכשיר את קבילות התצהירים רק באשר לעצם קיומם אולם, לא כראיה לאמיתות תוכנם ועל-כן גם לו הייתי מקבל תצהירים אלה כראיה אין בכך להועיל לג’ינו באשר להוכחת תוכנם, משמע להוכחת העובדה שבני משפחת ג’ינו עיבדו את המקרקעין שנים רבות ברצף.
בספרו על הראיות (מהדורה מעודכנת 2009, חלק שני בעמוד 993) עומד קדמי על כוחה הראייתי של תעודה נושנה:
“תעודה כאמור מתקבלת כראיה לכאורה ל”אמיתותה” (להבדיל מ”אמיתות תוכנה”) וזאת מכוח החזקות שקבועות במחצית המסיימת של ההוראה בסעיף 43 הנ”ל. לפיה, חזקה שחתימתה ורישום בכתב יד על גבי התעודה אכן נעשו על-ידי האדם שהם נחזים (על פני התעודה) שנעשו על ידו. וחזקה שהתעודה נעשתה או אומתה כהלכה בידי האדם שנחזה (על-פי התעודה) כמי שעשאה או אימתה.”
מכאן שאת תוכנה של התעודה יש להוכיח על-פי כללי הראיות הרגילים בכפוף לכלל האוסר עדות שמיעה וזאת התובע לא עשה שכן לא הובאו המצהירים לעדות ועל-כן אין לקבל את התצהירים כראיה.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
