תקיפת הליכי מימוש המשכנתא

יש להבחין בין שני שלבים בהליך המשפטי הכרוך במימוש מקרקעין. כל שלב והעקרונות המשפטיים היפים לגביו בלבד. מדובר בשני שלבי דיון השונים האחד מרעהו תכלית שינוי.

השלב האחד, הינו השלב בו ההליך מתנהל במסגרת ההוצאה לפועל. למדנו בדיוננו לעיל, שער ג’, כי התנהלותו של ההליך בשלב זה הניב מערכת דינים והלכות המיוחדות להליך זה בלבד. כך גם קובעה סמכותו המיוחדת של רשם ההוצאה לפועל בבואו להכריע הכרעות שונות הקשורות להליך המימוש בהוצאה לפועל.

השלב השני, שהוא הקריטי – מבחינת הצדדים – הינו השלב שבו אמתחת הטענות אותן יכול הממשכן לעורר במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, מתרוקנת, או אז, עומדת לו הזכות לפתוח בהליך נוסף, בפני בית-המשפט. אף כאן, רשימת הדינים והעקרונות המשפטיים הינה שונה תכלית השינוי מזו שעומדת לרשותם של הצדדים, בשלב הקודם, קרי, במסגרת ההוצאה לפועל.

ב”תפר” שבין שני השלבים, עומדת לממשכן הזכות לייצר שלב ביניים חשוב, וזאת על-ידי הגשת בקשה לסעד זמני המעכב את הליכי מימוש המקרקעין. שלב זה הינו חשוב ביותר לשני הצדדים. הכרעה לטובת מי מהצדדים משמעותה הישג אסטרטגי שעשוי אף להוביל צד כזה או אחר לזכיה, בין בבלימת הליך המימוש לחלוטין או ביטולו, או, בין בכך שזכיית בעל המשכנתה, קרי, הבנק, תביא ממילא לאיון יכולת המאבק של הממשכן כנגד המימוש ותוצאות התביעה האזרחית יהיו חסרי משמעות.

אין לנו אלא לחזור במסגרת מבוא זה, בקליפת אגוז, על סמכותו של רשם ההוצאה לפועל במסגרת הדיון בהתנגדויות במסגרת ההוצאה לפועל פרי יצירתו של הממשכן.
תקנה 3 לתקנות ההוצאה לפועל מקנה את סמכויות רשם ההוצאה לפועל לשופט ולרשם של בית-המשפט השלום. תקנה 4 לתקנות ההוצאה לפועל, התש”ם-1979 קובעת כי:

“4. שופט ראשי
(א) שופט ראשי של בית-משפט שלום אחראי לסדרי המינהל בלשכה שליד בית-משפט השלום שלגביו הוא מכהן כשופט ראשי לפי סעיף 23(ב) לחוק בתי-המשפט, התשי”ז-1957.
(ב) שופט ראשי של בית-משפט שלום כאמור, יקבע בלשכה שהוא אחראי לה את השופטים או הרשמים שישתמשו מזמן לזמן בסמכויות של רשם ההוצאה לפועל.”

תפקידו של רשם ההוצאה לפועל הוא להוציא לפועל את האמור בפסקי-דין. אין הוא מוסמך להחסיר או להוסיף לפסק-הדין, או לקרוא לתוכו את מה שלא נאמר בו. כאשר סבור רשם ההוצאה לפועל כי פסק-הדין אינו ברור, וטעון הבהרה, מוקנית לו סמכות מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967, “לפנות בכתב לבית-המשפט שנתנו כדי לקבל הבהרה”. זאת ותו לא. אין רשם ההוצאה לפועל רשאי לסטות ממילותיו הברורות של פסק-הדין, אפילו סבור הוא כי פסק-הדין שגוי מעיקרו (רע”א 6856/93 חוטר נ’ מוקד, פ”ד מח(5), 785, 789). הדרך הנכונה לתקוף את פסק-הדין היא בהליך של ערעור על פסק-הדין עצמו, ולא במסגרת הליכי ההוצאה לפועל {ע”א (חי’) 2019/02 חדד מנחם נ’ רמון גדי, תק-מח 2002(2), 11635, 11636 (2002)}.

תפקידו של רשם ההוצאה לפועל, שופט או רשם, הינו תפקיד מינהלי-ביצועי, בדרך-כלל אין כוחו שיפוטי. סמכויותיו הן מינהליות-ביצועיות. עליו לבצע את פסק-הדין, כפי שניתן, ואין הוא רשאי לבחון את מידת הצדק במעשה השיפוטי {ע”א 347/71 סנסור נ’ הקונסוליה הכללית של יוון, פ”ד כו(2), 333; ע”א 267/78 בלפור נ’ בלפור, פ”ד לג(1), 275}.

סמכות שיפוטית מוקנית לרשם ההוצאה לפועל, בארבעה עניינים בלבד, בהם הוא דן כבית-משפט {“טענת פרעתי” כמפורט בסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל; אחריות נאמן לתשלום החוב הפסוק כמפורט בסעיף 25 לחוק ההוצאה לפועל; חיוב צד שלישי בתשלום חוב פסוק כמפורט בסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל; חיוב כונס בפיצוי נזקים כמפורט בסעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל}.

ככל שנעמיק, חקור ובדוק את השאלה מהי מהות תפקידו של רשם ההוצאה לפועל, נשוב ונענה כי תפקידו הינו ביצועי ולא שיפוטי. רשם ההוצאה לפועל מבצע פסקי-דין והחלטות של בתי-המשפט המוסמכים. זאת אנו למדים בברור מכך שתפקידיו השיפוטיים כבית-משפט, הוגדרו באותם ארבעת העניינים בלבד. מכלל הן ברור שאתה שומע לאו.

סמכותו של רשם ההוצאה לפועל להורות על ביטול מכירת נכס שאישר קודם לכך, בשל שמצא פגם מהותי בהליך, כדוגמת שומת מקרקעין נמוכה מערך הנכס, כונס נכסים אשר לא איפשר לחייב להשתתף בתחרות, או אי-המצאת דו”ח שמאות לחייב {ראה רע”א 667/01 עזבון אל רחמן דרביה ז”ל נ’ היפר מלט בע”מ, פ”ד נ(2), 5}.

פגמים כדוגמת אלו מהווים עילה לביטול אישור מכירת נכס על-ידי רשם ההוצאה לפועל (ראה גם רע”א 2404/01 דוד וקנין ואח’ נ’ רון בראון ואח’, פ”ד נו(1), 913, שם נקבע כי פגמים מהותיים בהליך המכירה הם עילה לביטול אישור המכירה שניתן על-פי תקנה 68(ב)}.

אלא שכל אלה אין בהם כדי ללמדינו על סמכותו השיפוטית, או פעולתו כבית-משפט. אלא, מכירה שאושרה רשאי הוא לבטל בשל פגמים מהותיים שנמצאו בהליך האישור. סמכותו לאשר כסמכותו לבטל.

אולם מכאן אין כדי ללמד שרשם ההוצאה לפועל יכול, בהליך אישור מכירה, או בדחות בקשה לביטולה, לקבוע ולפסוק בשאלת זכויות בעלי הדין וצדדים שלישיים, בפרט כאשר הטענות מתייחסות לזכויות במקרקעין שבעניינים אלה מוסמך רק בית-המשפט לדון ולפסוק.

רשם ההוצאה לפועל אינו רשאי לקבוע זכויות ולהכריע בשאלה האם צד ג’ הטוען לזכויות בנכס הממושכן, אכן הינו בעל זכויות בו שמא לאו. תפקידו מתמצה בבחינה מינהלית גרידא, של שטר המשכון – מהי הגדרת הנכס הממושכן והאם הנכס הממושכן נמכר בהליך עליו הורה כדין.

דרך נוספת לבחינת שאלת הסמכות הינה בחינת הפרוצידורה החלה בעת שרשם ההוצאה לפועל מאשר מכירה, או מתבקש לבטלה, והשפעת פרוצדורה זו על השאלה האם נוצר השתק עילה או פלוגתא. ב- ת”א 4246/99 {אלדורדו שירותי תיירות ונופש כפר סבא בע”מ נ’ אלכסנדר רוהרליך, תק-של 2000(3), 19945 (2000)} נסוב הדיון סביב השאלה האם פסק-דין של בית-משפט לתביעות קטנות יכול שייצור מעשה בית-דין במובן של השתק פלוגתא לצורך התדיינות אחרת, בבית-המשפט השלום או המחוזי. שם לא היתה מחלוקת כי בית-המשפט לתביעות קטנות הכריע בפלוגתא, תוך קביעת ממצא פוזיטיבי וכי הכרעה זו היתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן. למעשה תנאי השתק הפלוגתא המהותים נתקיימו. המחלוקת נסבה סביב השאלה האם היה לתובעת יומה בבית-המשפט לתביעות קטנות בהקשר לאותה פלוגתא, כפי שהיה צריך להיות לה אם היתה המחלוקת נידונה בפני בית-המשפט הרגיל.

כאמור, שטר משכנתה כמוהו כפסק-דין שרשם ההוצאה לפועל ממונה אך על ביצועו, מכוח סעיף 81 לחוק ההוצאה לפועל. אין זה בסמכותו של רשם ההוצאה לפועל לקבוע זכויות או חובות שאינם כלולים בשטר המשכנתה, וסעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל אינו מקנה לו סמכות כזו.

סעיף 54 הנ”ל מסמיך את רשם ההוצאה לפועל לבצע פעולות שונות בשם החייב לצורך מכירת הדירה, אך זאת, אך ורק לשם ביצוע שטר המשכנתה, ולא מעבר לכך. אם ישנן טענות של צד להתחייבות של הצד האחר כלפיו שאינה כלולה בשטר המשכנתה, כגון ההתחייבות למכור את הדירה בפטור ממס שבח מקרקעין, עליו לפנות בתביעה רגילה לבית-משפט ולהוכיח בה את זכויותיו {רע”א 4114/98 בנק הפועלים בע”מ נ’ משה לויאן ואח’, תק-על 98(3), 1525 (1998)}.

בשלב השני, נבחן את ההליך המשפטי בבית-המשפט, על טענות ההגנה האופייניות להליך זה, ואשר אינן בתחום סמכותו של רשם ההוצאה לפועל, על הסעד הזמני והדיון בו לעיכוב הליך המימוש לכל גווניו וכן על המשך התהליך במסגרת הערעורית ועיכוב ביצועו של פסק-הדין בתביעת הממשכן.

תביעת הממשכן לובשת בדרך-כלל את הצורה של תביעה לסעד הצהרתי לביטולם של הליכי המימוש, לביטולו של שטר המשכנתה או מסמכי ההלוואה או שטר המשכון, בעילות מעילות שונות שתפורטנה אחת לאחת.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


סיום תפקידו של כונס הנכסים

1. הדין
סעיף 60 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967 קובע כי:

“60. סיום תפקידו של כונס נכסים
(א) כונס נכסים רשאי, על-ידי הודעה בכתב לרשם ההוצאה לפועל, להתפטר מתפקידו; ההתפטרות אינה תופסת אלא אם בא עליה אישור רשם ההוצאה לפועל ומן היום שנקבע לכך באישור.
(ב) רשם ההוצאה לפועל רשאי לפטר כונס נכסים אם לא מילא תפקידו כראוי או אם ראה סיבה אחרת לכך.
(ג) רשם ההוצאה לפועל רשאי לשחרר את כונס הנכסים מתפקידו אם ראה שאין עוד צורך או תועלת בכינוס נכסי החייב.
(ד) הודעה על סיום תפקידו של כונס הנכסים תינתן לכונס הנכסים הרשמי.”

2. כללי
כאמור, נדרשת החלטתו של רשם ההוצאה לפועל על-מנת להורות על ביטול מינוי הכונס, על-פי חוק זה, ללא תלות במקור הביטול (פיטורים או התפטרות).

הודעה על סיום תפקיד הכונס תימסר לנמנים בתקנה 90 לתקנות ההוצאה לפועל, התש”ם-1979:

“(א) רצה כונס נכסים להתפטר מתפקידו, יגיש הודעה בכתב על כך לרשם ההוצאה לפועל, יפרט בה את נימוקיו ויצרף אליה דין וחשבון על פעולותיו עד ליום ההודעה; רשם ההוצאה לפועל ידון בעניין בדרך שתיראה לו.
(ב) סבר רשם ההוצאה לפועל כי יש סיבה לשחרר את כונס הנכסים מתפקידו, יתן לו הזדמנות להשמיע דברו בפניו בטרם החליט בעניין, אולם רשאי הוא להשעותו זמנית אף לפני ששמע טענותיו; החליט רשם ההוצאה לפועל לפטר את כונס הנכסים, רשאי הוא באותה החלטה למנות כונס נכסים אחר.”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


שכרו של כונס הנכסים

1. הדין
סעיף 59 לחוק ההוצאה, התשכ”ז-1967 לפועל קובע את אופן קביעת תשלום שכרו של כונס הנכסים:

“(א) רשם ההוצאה לפועל רשאי לקבוע שכרו של כונס נכסים ודרכי תשלומו; שכרו והוצאותיו של כונס הנכסים יהיו חלק מן ההוצאות האמורות בסעיף 9.
(ב) היה כונס הנכסים עובד המדינה, ישולם שכרו לאוצר המדינה זולת אם הורשה עובד המדינה כדין לקבל את השכר האמור בעד טרחתו.”

תקנה 85 לתקנות ההוצאה לפועל, התש”ם-1979 קובעת כי:

“כונס הנכסים רשאי לנכות מהכספים שקיבל במילוי תפקידו את שכרו והוצאותיו שנקבעו לפי סעיף 59 לחוק, אם לא הורה רשם ההוצאה לפועל הוראה אחרת.”

2. כללי
על-פי הלכות קיימות של בתי-המשפט מקובל לקצוב לכונס הנכסים שכר-טרחה בין 6% ל- 10% מגובה החוב או מערך הרכוש, כאשר בית-המשפט יתחשב בכל מקרה בתקופת פעילותו של הכונס ובמאמץ שהושקע על ידו {ע”א 373/70 מרגוליס נ’ בנק א”י בריטניה, פ”ד כה(1), 273}.

על-פי אלו קריטריונים יחושב שכר הכונס הממונה על-ידי רשם ההוצאה לפועל?
ב- ע”א 373/70 {מרגוליס נ’ בנק א”י בריטניה, פ”ד כה(1), 273} אישר רשם ההוצאה לפועל את בקשת הכונסת לשלם לה את סכום ההוצאות שהוציאה לצורך המימוש וכן חייב את החייבת לשלם לכונסת “שכר-טרחת כונס נוסף ומיוחד, בסך של 6% מערך סכום המכירה”.

בית-המשפט המחוזי, דחה את בקשת רשות הערעור שהגישו הקונה והחייבת והם ביקשו להרשות להם לערער על ההחלטה האחרונה.

לטענת המבקשים מעלה הבקשה שאלות משפטיות עקרוניות לעניין שכר-טרחתו של כונס נכסים בהוצאה לפועל וכי התשובות להן “אינן חד-משמעיות ונתונות לפרשנות בתי-המשפט ושומה על בית-משפט עליון להכריע בהן”.

עם-זאת, קבע כב’ השופט י’ טירקל כי:

“עולה מן האסמכתאות שהביאו המבקשים עצמם כי פסיקת שכר-הטרחה של כונסת נכסים בהליכי הוצאה לפועל מסורה לשיקול-דעתו של רשם ההוצאה לפועל ושל בית-המשפט, לפי כללים ברורים שנקבעו בפסיקה. (ראו סעיף 10(א) וסעיף 59(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967; וכן ראו, בין היתר, ע”א 13/62 ח.ל.פ.א. יבוא וסוכנויות בע”מ נ’ בית-חרושת למוצרי גומי סטנדרד בע”מ, פ”ד טז
(2), 996, 999; ע”א 403/70 מרגוליס נ’ בנק ארץ ישראל בריטניה, פ”ד כה(1), 273, 275; ע”א 453/81 קלוזנר נ’ עמל הנגב בע”מ, פ”ד לו(4), 225, 229; ע”א 621/83 בנק לאומי נ’ פינצ’וק, פ”ד מא(2), 660, 663; ד’ בר-אופיר, הוצאה לפועל – הליכים והלכות (מהדורה 5, 2003), 507-506).”

ועל-כן נדחתה הבקשה להרשות לערער.

ב- ע”א 373/70 {ראובן מרגוליס נ’ בנק א”י בריטניה בע”מ, פ”ד כח(1), 273}. נדונה התערבות בית-המשפט בקביעת שכרו של כונס הנכסים על-פי חוק ההוצאה לפועל, משום שהופרז בשכרו.

במקרה הנדון מונה משיב 2 ככונס נכסים בקשר לתיק הוצאה לפועל שבין המערער ומשיבה 1. לאחר שלושה חודשים, הגיעו הצדדים להסדר ופעולתו הופסקה.

במהלך תפקידו השיג משיב 2 הערכת שווי המניות שבמחלוקת, פרסם מודעות בעיתונים על מכירתן ובא במגע עם קונים פוטנציאליים, אך, כאמור, לפני שהספיק לעשות הסכם עם מציע כלשהו, הופסקה פעולתו מאחר והעניין סודר בין הצדדים לבין עצמם.

בית-המשפט פסק לכונס שכר פעולתו בסך 2,500 ל”י. על כך ערער המערער וטען, כי הסכום אינו עומד בשום יחס לסכום שהיה במחלוקת, ולהיקף פעולתו בתקופה הקצרה שבה כיהן בתפקיד.

כב’ השופט צ’ ברנזון קיבל את הערעור וקבע:

“הכל מסכימים שאין דרכו של בית-משפט זה, כבית-משפט לערעורים, להתערב בעניין כזה המסור, בדרך-כלל, לשיקול-דעתו של בית-המשפט שמינה את האיש ויודע את אשר עשה. אולם הטענה היא, כי במקרה זה הפריז בית-המשפט בקביעת שכר-טרחתו של המשיב השני מעל לכל מידה. נאמר לנו, כי מקובל על בתי-המשפט לקצוב לכונס נכסים שכר-טרחה הנע בין 6% ל- 10% מגודל החוב, בהתחשב עם היקף הפעולות ואורך הזמן שבו מתחיל כונס הנכסים ומסיים את המשימה שהוטלה עליו. במקרה שלפנינו היתה תקופת כהונתו של המשיב השני קצרה יחסית, הפעולות לא היו מרובות או מסובכות במיוחד, והוא אף לא הספיק לסיים את המלאכה לרגל סידור העניין על-ידי הצדדים בעצמם… לא מצאנו, כל טעם לקביעת שכר במקרה זה העולה על המינימום. בהתאם לכך, אנו סבורים כי יש להעמיד את שכרו של המשיב השני על-סך 1,800 ל”י, שהוא קצת מעל 6% מהסכום שבמחלוקת.”

ב- בר”ע 3015/02 {עורך-דין שלמה ובר כונס נכסים נ’ ליאוניד אדמסקי ואח’, פדאור 03(7), 77 (2003)} נפסק מפי כב’ השופט דוד בר-אופיר, סגן-נשיא:

“היבטים עובדתיים
1. בנק משכן פתח בהליכים למימוש משכון נגד המשיבים ליאוניד אדמסקי ואולגה טורקנוב. המשכון הוטל על זכויות המשיבים בדירת מגורים שנמצאת ברחוב רמב”ם בבת ים, והבקשה למימוש המשכון הוגשה ביום 07.02.01. עם הגשת הבקשה נקבע שכר-טרחת עורך-דין (ולא שכר-טרחת כונס) בסך של 18,651 ש”ח. ביום 18.04.01 מונה עורך-דין שלמה ובר בתור כונס נכסים על זכויות המשיבים לשם מכירת הדירה בהליכי הוצאה לפועל. במהלך חודש מאי 2001 הגיש כונס הנכסים בקשות לפינוי המשיבים מהדירה, וביום 21.05.01 ניתן צו פינוי על-ידי רשם ההוצאה לפועל. ימים אחדים לאחר מכן, ביום 27.05.01, נפסק שכר-טרחת עורך-דין שני בסך 19,492 ש”ח.

2. הליכי המכירה נמשכו כסדרם, ובסופו של הליך אושרה הצעת רכישה בסך 145 אלף דולר. ביום 17.03.02 גבה הכונס את שכר-הטרחה הראשון והשני 3. שנפסקו לטובתו כשכר-טרחת עורך-דין שהגיש את בקשת הביצוע, ולא כשכר-טרחת כונס הנכסים.
ביום 08.04.02 החליט רשם ההוצאה לפועל כי שכר-טרחת הכונס ייפסק עם העברת הנכס על-שם הקונים. וכאן אנו מגיעים אל הבר”ע שהיא נושא ענייננו: ביום 18.11.02 ניתנה החלטה על-ידי כב’ הרשמת דלית ורד בה בטלה למעשה את שכר-טרחת עורך-דין שנקבע לעורך-דין ובר בהיותו בא-כוחו של בנק משכן, וקבעה שכר-טרחת כונס ושכר-טרחת עורך-דין לפי תקנות ההוצאה לפועל (שכר-טרחת עורכי-דין וכונסי נכסים), התשס”ב-2002 (ק”ת התשס”ב עמ’ 158).

התקנות פורסמו ביום 21.07.02 וביום זה נכנסו לתוקפן (סעיף 17 לפקודת הפרשנות (נוסח חדש)).
3. עורך-דין ובר מלין על ביטול שכר-טרחת עורך-דין (הראשון והשני) שנקבעו בתיק ההוצאה לפועל, וטענתו היא שזכותו לקבל גם שכר-טרחה כעורך-דין וגם שכר-טרחה בתור כונס נכסים.

שכר-טרחת כונסי נכסים – עקרונות כלליים
4. הבסיס הסטטוטורי לקביעת שכר-טרחתם של כונסי נכסים, שמונו לצורך מימוש הליכים של ההוצאה לפועל, נמצא בסעיף 59(א) לחוק ההוצאה לפועל. לפי ההלכה הפסוקה מקובל לקבוע שכר בשיעור 6% עד 10% מגובה החוב. השכר נקבע מתוך התחשבות בהיקף הפעילות, המאמץ המושקע ואורך הזמן שבו כונס הנכסים מתחיל ומסיים את עבודתו (ע”א 373/70, 403/70 מרגוליס נ’ בנק א”י בריטניה, פ”ד כה(1), 275(1) מול א’). בהלכה מאוחרת יותר קובע בית-המשפט העליון (מפי כב’ השופט ג’ בך) כי לעניין שכרו של כונס נכסים, שמתמנה לפי חוק ההוצאה לפועל, קיימות הלכות של בתי-המשפט לפיהן ייקבע שכרו בגובה של 10%-6% מערך הרכוש, ובית-המשפט יתחשב, בכל מקרה, בתקופת פעילותו של הכונס ובמאמץ שהושקע על-ידיו (ע”א 621/83 בנק לאומי לישראל נ’ פינצ’וק, פ”ד מא(2), 660, 663א’). בהלכה הראשונה נקבע שכר-הטרחה על-פי גובה החוב, בעוד שעל-פי ההלכה המאוחרת יותר נקבע השכר לפי ערך הרכוש. ראוי להדגיש כי בית-המשפט העליון סומך את ההלכה המאוחרת על ההלכה המוקדמת, ואף מביא את האזכור שלה בדבריו. ההלכה המוקדמת (ע”א 403/70 + 373/70) מבססת את שכר-הטרחה על שיעורו של החוב הפסוק, ונראה כי, בסופו-של-דבר, אמור שכר-הטרחה להיקבע לפי השיעור המשוקלל בין גובה החוב לבין ערך הרכוש שמומש.

5. השופט א’ ריבלין (בכהנו בבית-המשפט המחוזי בבאר שבע) קבע כי – בהיעדר הכרעה הלכתית בשאלה אם ראוי לפסוק את שיעור שכרו של כונס הנכסים יחסית לערך הרכוש או יחסית לגובה החוב – נוהגים ראשי ההוצאה לפועל לשקלל את השכר על-פי אמות-מידה ענייניות המתבקשות מן הנתונים המיוחדים בכל מקרה. רשם ההוצאה לפועל מביא בחשבון את היחס בין ערכו של הנכס לבין גובה החוב; את הפעולות שבוצעו בתיק, ואת השכר שכבר נפסק בפתיחתו, במיוחד מקום שבו כונס הנכסים הוא גם בא-כוחו של הזוכה (בר”ע (ב”ש) 5111/96 בוחניק נ’ כונסי הנכסים עורכי-דין ברקאי וטל, דינים מחוזי כו(5), 622). במקרה מתאים וראוי נכון יהיה להפחית או להגדיל את שכר-הטרחה שנקבע לכונסי הנכסים – מתוך התחשבות בסכום שכבר נקבע להם בתור באי-כוחו של הזוכה – עבור ביצוע ההליכים (השופט ס’ ג’ובראן בר”ע (חי’) 1313/97 גולדשטיין לירן נ’ ברמלי, דינים מחוזי כו(10), 250 ובלשון אחרת: השיעורים שנקבעו בהלכה הפסוקה באים בגדרן של אמות-מידה כלליות, והן מתמלאות בתוכן ענייני לפי המערכת העובדתית המיוחדת לכל מקרה. אין מקום לקביעה טכנית פורמלית של שכר-הטרחה של כונסי הנכסים, בייחוד כאשר כבר נקבע שכר-טרחת עורך-דין (ולא שכר-טרחת כונס נכסים) עבור פתיחת התיק לשם מימוש שטר משכנתה או שטר משכון. על רשם ההוצאה לפועל, בבואו לקבוע שכר-טרחה לכונס נכסים, להביא בחשבון שיקוליו את שכר-הטרחה שכבר נקבע, לפי ההוראות שבסעיף (10א’) לחוק ההוצאה לפועל; ועליו לבצע את התיאומים המתאימים עם השכר שהוא קובע לכונסי הנכסים לפי סעיף 59(א).

6. חוק הגנה על נוטלי הלוואות לדיור (תיקוני חקיקה), התשס”ב-2002 (סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל) – שכר-טרחת עורך-דין וכונס נכסים

תכלית החקיקה
7. ביום 21.03.02 פורסם ברשומות “חוק הגנה על נוטלי הלוואות לדיור (תיקוני חקיקה), התשס”ב-2002 (ס”ח התשס”ב עמ’ 214). תכליתו של החוק האמור נועדה להקל על יחידים שנטלו הלוואות מובטחות במשכנתה או במשכון כדי לרכוש דירת מגורים. באמצעות החוק החדש נוספו לחוק ההוצאה לפועל ההוראות שבסעיף 81ב1, שעניינן ביצוע משכנתה או משכון על דירת מגורים המשמשת למגורים של “יחיד” (קרי: לווה שאיננו תאגיד). הוראות אלה קובעות הסדרים שיקלו על אלפי משפחות אשר שעבדו את עצמן להלוואות כדי לרכוש דירת מגורים, ונקלעו לקשיים עקב המצב הכלכלי הקשה במדינה. ההקלות אינן מתייחסות רק לדרכי הפירעון של ההלוואות עצמן, אלא גם לשיעורי שכר-הטרחה של עורך-דין ושל כונס נכסים.

8. לפי סעיף 81ב1(ד) לחוק ההוצאה לפועל הוסמך שר המשפטים לקבוע הוראות לעניין שכר-טרחה של עורכי-דין ושל כונסי נכסים שמונו לצורך ביצוע משכנתה. זוהי הסמכה מיוחדת שנועדה רק לקביעת שכר-טרחה בעניין הליכים המתנהלים בתחומיו של סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל. באשר לשכר-טרחה של כונס נכסים – שר המשפטים הוסמך לקבוע את דרכי החישוב והתשלום, וכן את שיעור השכר מתוך התמורה שתתקבל בעד מכירת דירת המגורים. תחילתו של סעיף 81ב1(ד) תחול מיום כניסתן לתוקף של תקנות שהוסמך שר המשפטים להתקין. השר הפעיל את סמכותו והתקין את תקנות ההוצאה לפועל (שכר-טרחת עורכי-דין וכונסי נכסים), התשס”ב-2002 (ק”ת התשס”ב עמ’ 158). התקנות פורסמו ביום 21.07.02, וזה גם יום כניסתו לתוקף של סעיף 81ב1(ד). סעיף זה יצר תבנית משפטית חדשה שנועדה להכיל תוכן חדש של כללי שכר-טרחה לעורכי-דין ולכונסי נכסים. כללים אלה חלים על מימוש משכנתאות ומשכונים המוטלים על דירות מגורים בלבד, ועל חייבים שהם “יחידים” ולא תאגידים.

9. תכלית החקיקה של סעיף 81ב1(ד), נועדה ליצור “סדר חדש” בתחום שכר-הטרחה של עורכי-דין וכונסי נכסים בנושא האמור של מימוש משכנתאות ומשכונים. שכר-הטרחה, לפי הדין החדש, מדורג בשלבים שנועדו בעיקרם להקל עם החייבים – בכל הנוגע לשכר-טרחת עורך-דין – ולהפחית מהערכים שנקבעו לפי הדין הקודם. ערכים אלה גרמו להכבדה ניכרת בגביה, והעלו את שיעור החוב במידה לא מבוטלת.

מצב דברים זה קרא לתיקון אשר קיבל את ביטויו המשפטי בתקנות הנ”ל. תכלית החקיקה תנחה אותנו גם לעניין יישומו של הדין החדש בענייננו.

הוראת המעבר (תקנה 9)
9. הוראת המעבר החלה על ענייננו, מעוגנת בתקנה 9 לתקנות הנ”ל:

‘תקנות אלה יחולו לגבי שכר-טרחת כונס נכסים, גם על בקשות לביצוע משכנתה שהוגשו לפני תחילתן. ובלבד שטרם הוכרז על קונה לרכישת הדירה ושטרם נפסק שכר-טרחה על-ידי רשם ההוצאה לפועל.’

מחוקק-המשנה היה מיטיב לעשות אילו היה מנסח תקנה זו בצורה יותר בהירה, ומורה לנו במפורש מה דינו של שכר-טרחת עורך-דין שכבר נפסק לפני תחילתן של התקנות האמורות, וכיצד הוא משתלב עם הדין החדש. אולם לדעתי ניתן להבין עלי לקבוע איפוא, מתוך ההוראה של תקנה זו ויתר ההוראות שבפנינו, מהו הדין החל בעניין זה. הכלל הבסיסי הוא ש”תקנות אלה” (קרי: התקנות החדשות) חלות גם על בקשות לביצוע משכנתה שהוגשו לפני תחילתן כמו בענייננו, ובלבד שיתקיימו שני התנאים הבאים במצטבר: (א) טרם הוכרז על קונה לרכישת הדירה; (ב) טרם נפסק שכר-טרחה על-ידי רשם ההוצאה לפועל.

כלומר: רק אם לא הוכרז קונה לרכישת הדירה, ולא נפסק שכר-טרחה על-ידי רשם ההוצאה לפועל, רק אז נוצר בסיס לתחולת התקנות החדשות על תיק תלוי ועומד שנפתח לפני תחילתן.

10. בענייננו כבר הוכרז על קונה לפני שנכנסו התקנות החדשות לתוקפן, ולעומת זה לא נפסק שכר-טרחת כונס נכסים על-ידי רשם ההוצאה לפועל. מהו הדין במצב דברים כזה? נראה לי שלנוכח קיומו של התנאי השני בלבד (שלא נפסק עדיין שכר-טרחת כונס) ואי-קיומו של התנאי הראשון (שהרי כבר הוכרז על קונה לרכישת הדירה) – אין תחולה לתקנות החדשות במה שנוגע לפסיקת שכר-טרחת כונס.

תוצאת הדברים היא ששכר-טרחת הכונס ייקבע בענייננו לפי הדין הקודם לפיו שיעור השכר שנע בין 6% לבין 10% מגובה החוב הפסוק (לפי שיטה אחת) או אותו שיעור שיחושב מתוך הפידיון שהתקבל מהמכירה. אני בוחר בשיעור של 6% מהפידיון שהתקבל ממכירת הנכס, בהיותו מתיישב עם הגישה שהוטבעה בתקנה 5 לתקנות החדשות.
11. יושם לב כי תקנה 9 מתייחסת לשכר-טרחה של כונס נכסים, ולא לשכר-טרחתו של עורך-דין שנקבע עם פתיחת התיק. הסיבה לכך היא, ככל הנראה, ששכר-הטרחה של עורך-הדין כבר נקבע, מייד עם הגשת הבקשה לביצוע, לפי כללי לשכת עורכי-הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש”ס-2000; י”פ התש”ס עמ’ 2558) כפי שעמדו בעינם בעת הגשת הבקשה. השינוי שחל בשיעורי שכר-הטרחה, לאחר הגשת הבקשה, איננו משפיע על שכר-הטרחה הראשון בלבד, שכבר נקבע עבור הגשת הבקשה לביצוע המשכנתה או המשכון. שכר-טרחה זה מוסיף לעמוד בעינו באותם תיקים שבאים בגדרה של הוראת המעבר.

12. נראה לי, שבנסיבותיו של עניין זה ודומיו, יעמוד בעינו שכר-הטרחה הראשון בלבד אשר נקבע, עם פתיחת התיק, לפי התעריף המינימלי המומלץ. שכר-הטרחה השני יבוטל מכיוון שלא יהיה זה נכון וצודק אם הכונס יקבל גם שכר-טרחה שני כבא-כוחו של הזוכה, ובנוסף לכך יקבל גם שכר-טרחה בתור כונס נכסים. מהלך כזה איננו עולה בקנה אחד עם המגמה החקיקתית שנועדה להקל על החייבים גם בפירעון חובם, במהלך מימוש משכנתה, וגם בשיעורי שכר-הטרחה המוטלים במהלך זה. פעילותו של המערער בתור בא-כוח הזוכה נבלעת בתוך פעילותו בתור כונס נכסים, והתוצאה המשפטית היא ששכר-טרחת הכונס יבליע את שכר-הטרחה השני שאמור להיקבע לפי כללי לשכת עורכי-הדין.

13. בא-כוחם הנכבד של המשיבים, עורך-דין דורי צ’שלר, היה ער לכך ששכר-הטרחה הראשוני, עבור הגשת בקשת המימוש לביצוע, עולה על שיעור שכר-טרחת עורך-דין הקבוע בתקנות החדשות. לעומת-זאת: שכר-הטרחה לכונס, לפי הדין הקודם, נמוך מהשכר שנקבע לכונס לפי התקנות החדשות (עמ’ 4 לסיכומים שבכתב). כך נוצרה נקודת איזון מסויימת, לעניין שכר-הטרחה, בתיקים שבאים בגדרה של תקנה 9 לתקנות החדשות. בנסיבות אלה אני מתקן ומשנה את החלטת רשם ההוצאה לפועל על יסוד תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי:

‘בית-המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב העניין; בית-המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד.’

ההלכה הפסוקה מורה לנו כי:

‘כוחו של בית-משפט של ערעור אינו מוגבל לדיון בערעורו של המערער נגד אותו משיב אשר נגדו מבקש המערער סעד, אלא משהוגש ערעור, נפתחת לכל אורכה ורוחבה אותה חזית שהיתה קיימת בדרגה הראשונה, ובגבולותיה מוסמך בית-המשפט לפסוק גם לטובת בעל דין שלא ערער ונגד בעל דין שנגדו לא ערערו…’ (בש”א 4599/01 עזבון המנוח חאג’ מוסה נ’ אדוארד ברקן, דינים עליון סעיף 35)

14. עיקר הדברים: אני נותן רשות לערער על החלטת רשם ההוצאה לפועל שניתנה, ככל הנראה, ביום 18.11.02. הבקשה נידונה כערעור עצמו. קביעתי היא כי שכר-הטרחה הראשון, שנקבע כשכר-טרחת עורך-דין, עומד אמנם בעינו אולם הוא יעוגל לסך 15,000 ש”ח.

שכר-הטרחה השני בטל בזה. שכר-טרחת כונס הנכסים יעמוד על שיעור של 6% ממחיר התמורה בסך 145 אלף דולר, (קרי: 8,700 דולר כערכו בשקלים ביום שבו משך הכונס את הסכום האמור מתוך הפידיון). הכל בצירוף מע”מ. אני מורה לכונס להחזיר למוציא לפועל כל סכום אשר נמשך על-ידיו והוא חורג מהסכומים שקבעתי כאן. הסכום שנגבה ביתר יוחזר למוציא לפועל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום שהכונס משך את הסכום לזכותו ועד להחזרתו בפועל. כונס הנכסים ישלם למשיבים במאוחד שכר-טרחת עורך-דין בסך 6,000 ש”ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לפירעון.”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


אחריותו של כונס הנכסים

סעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967 קובע כי:

“58. אחריותו של כונס נכסים
(א) כונס נכסים אשר ללא הצדק סביר לא מילא חובה מחובותיו לפי פרק זה, רשאי רשם ההוצאה לפועל לחייבו בפיצוי הנזק שגרם בכך, ורשאי הוא להורות על חילוט הערובה שנתן כונס הנכסים, כולה או מקצתה, לשם סילוק המגיע ממנו.
(ב) בדיון לפי סעיף זה ינהג רשם ההוצאה לפועל כאילו היה בית-משפט הדן בבקשה בדרך המרצה, ולעניין ערעור והוצאה לפועל, דין החלטתו כפסק-דין של בית-משפט שלום.”

כידוע, רשם ההוצאה לפועל מבצע תפקיד בעיקרו מינהלי וסמכויותיו הן מינהליות ברובן ושיפוטיות במיעוטן. סמכויותיו השיפוטיות נתונות לו בחוק ההוצאה לפועל והן באות לידיו ביטוי בעיקר בסעיפים 19, 25, 48 ו- 58 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ”ז-1967.

סעיף 58 לחוק מסמיך את רשם ההוצאה לפועל במסגרת התיק הרלוונטי לחייב כונס נכסים בנזק שגרם. אולם, קיומה של סמכות עניינית לרשם ההוצאה לפועל לבחינתו של עניין, איננה גורעת מסמכותו המקבילה של בית-המשפט.

ב- בר”ע (חי’) 1173/04 {בנק מרכנתיל דיסקונט בע”מ נ’ סומק אדמונד, פורסם באתר האינטרנט נבו} קבע בית-המשפט:

“סעיף 58(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967 המסמיך את רשם ההוצאה לפועל לפסוק פיצוי שנגרם בגין אי-מילוי החובות המוטלות על כונס הנכסים, אינה שוללת את סמכותם של בתי-המשפט הכלליים לדון בכלל החובות המוטלות על כונס הנכסים, חובות שהן מכוח הדין הכללי, כגון החובה שלא לנהוג ברשלנות, חובות שהן מעבר לחובות המנויות בסעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל.מאחר שמדובר בחובות שמקורן בדין הכללי, והסמכות נתונה לבתי-המשפט הכלליים, הכל לפי סכום התביעה, ממילא אין תחולה לעניין זה לסעיף 58 של חוק ההוצאה לפועל, והסמכות נקבעת על-פי סכום התביעה (ראה ת”א (חי’) 844/90 בריטש אלברט ואח’ נ’ נתן שלזינגר, דינים מחוזי כו(3), 56…”
{ראה גם ת”א (פ”ת) 22190-05-15 רינת גורט נ’ בנק איגוד תל-אביב, תק-של 2015(3), 63482 (2015)}

חובותיו של כונס הנכסים נקבעות על-ידי רשם ההוצאה לפועל, בהתאם לחוק ההוצאה לפועל ותקנותיו וסעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967, מקנה לרשם ההוצאה לפועל סמכות לחייב כונס נכסים, אשר ללא הצדק סביר לא מילא חובה מחובותיו, לחייבו בפיצוי על הנזק שגרם {ת”א (חי’) 24970-09-12 בנק ערבי ישראלי בע”מ נ’ פדל נאיף לטיף ואח’, תק-מח 2013(1), 8465 (2013)}.

כונס הנכסים הוא זרועו הארוכה של בית-המשפט או רשם ההוצאה לפועל ומעת מינויו לתפקיד זה, כפוף כונס הנכסים להוראות שהוא מקבל מהגורם שמינה אותו.

סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967, עניינו מינוי כונס נכסים, מורה, בין היתר כי “רשם ההוצאה לפועל רשאי להורות כי כונס הנכסים ייתן ערובה, להנחת דעתו, לשם הבטחת אחריותו למינוי תפקידו”.

מטרת הערובה, להבטיח שכונס הנכסים יבצע תפקידו בזהירות הראויה ובמקצועיות. הנחת המוצא היא, שרשם ההוצאה לפועל, ממנה כונס נכסים, שישמש כזרועו הארוכה, יבחר עורך-דין מנוסה, שניתן לבטוח בו ולסמוך על יכולתו המקצועית ויושרו האישי.

בשילוב הוראות 53 ו- 58 לחוק ההוצאה לפועל, עולה שהפקדת ערובה דרושה למקרה בו רשם ההוצאה לפועל ימצא לחייב את כונס הנכסים לשלם פיצוי עבור נזק שנגרם על ידו.

ערובה כלשון סעיף 53 לחוק ההוצאה לפועל, אינה רק ערובה כספית, היא יכולה להיות ערובה הולמת אחרת, כגון ביטוח אחריות מקצועית מיוחד לכונס נכסים או בביטוח אחריות מקצועי הולם {רע”צ (קריות) 29082-02-14 אוסי תכנון הקמת מבנים ופיתוח בע”מ נ’ א.צ.ג. – השקעות ואחזקות (1989) בע”מ, תק-של 2014(3), 40797 (2014)}.

במסגרת אחריותו של כונס הנכסים, עליו לבצע את תפקידו בנאמנות.

כך למשל קבע כב’ השופט י’ טירקל ב- רע”א 5609/03 {אד מרי השקעות בע”מ ואח’ נ’ בנק דיסקונט למשכנתאות ואח’, פ”ד נח(3), 97} כי גם אם בפני כונס הנכסים שתי חוות-דעת שמאיות, על-אף שהראשונה בזמן מביניהם גבוהה יותר, הרי, שעליו להשתמש בחוות-הדעת המעודכנת.

המטרה בקבלת שמאות מעודכנת היא להאיר את עיני בית-המשפט וכן את עיני כונס הנכסים, כדי שיוכלו לחתור להשגת המחיר המתאים והראוי ביותר בנסיבות המקרה {דברי כב’ השופט ד’ לוין ב- רע”א 2077/92, 2183 אדלסון נ’ רייף, פ”ד מז(3), 485, 500}.

יש לציין כי בין התרופות לאי-מילוי תפקידו של הכונס באופן הראוי, קיימת גם האפשרות של רשם ההוצאה לפועל לבטל את החלטתו לעניין מכירת הנכס, על-אף שהחלטתו היתה סופית.
כך למשל נקבע ב- רע”א 5080/97 {אברהם כהן נ’ עורך-דין דוד רום בתפקידו ככונס, פ”ד נב(2), 332} כי לרשם ההוצאה לפועל הסמכות לבטל החלטתו הסופית לרשם המקרקעין לרשום את הנכס על-שם הקונה.

במקרה הנדון ניתן פסק-דין כנגד המבקש, המחייבו לשלם סכום כסף. המבקש לא שילם את החוב הפסוק, ונפתח כנגדו תיק בהוצאה לפועל. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל התקיימו הליכי מכירת נכס מקרקעין של המבקש באמצעות כונס נכסים, הוא המשיב 1. בסופו-של-דבר נחתם הסכם מכר בין כונס הנכסים לבין הקונה, משיב 2, ששילם את מלוא תמורת המכירה. רשם ההוצאה לפועל הורה לרשם המקרקעין לרשום את זכויות המבקש במקרקעין על-שם הקונה.

רק כ- 9 שנים לאחר מכן הועבר הנכס על-שם הקונה.

בטרם נעשתה העברה זו פנה המבקש ללשכת ההוצאה לפועל וביקש לבטל את אישור המכירה, תוך שטען, בין היתר, כי בניגוד לנדרש על-פי הוראות חוק ההוצאה לפועל והתקנות שהוצאו לפיו, הוא לא קיבל הודעות על המכירה לשלביה. כן טען המבקש כי היו העברות כספים ישירות מהמשיבים מס’ 3, הזוג מורגנשטרן, למשיב מס’ 1, העברות המעלות חשד לקנוניה בין המשיבים, במסגרתה קיבל הכונס מהמשיבים מס’ 3 סכומי כסף ללא ידיעתו של רשם ההוצאה לפועל, סכומים אשר לא שימשו לכיסוי חובו של החייב. המבקש תמך את בקשתו מרשם ההוצאה לפועל בתצהיר.

הכונס מסר אף הוא תצהיר לרשם ההוצאה לפועל, לפיו המבקש ידע על העיקול ועל המכירה, שכן הוא הופיע בשעתו במשרדו ואיים עליו כי אם תבוצע המכירה – יהרגנו.

הכונס טען שהוא לא היה חייב למסור הודעות למבקש, כיוון שמונה על-פי פרק ו’ לחוק ההוצאה לפועל רשם ההוצאה לפועל דחה טענה זו וקבע כי לא ניתנו למבקש הודעות כנדרש, אך למרות זאת דחה רשם ההוצאה לפועל את בקשת ביטול המכירה, בנימוק כי מתן האישור הסופי של רשם ההוצאה לפועל מונע את ביטולה.
בית-המשפט אישר החלטה זו, ובעקבות פסק-דינו העבירו המשיבים מס’ 3 את הנכס על שמם. על כך הוגשה בקשת רשות הערעור הנדונה. כב’ השופט ש’ לוין קיבל את הערעור וקבע:

“שתי הערכאות שקדמו לנו יצאו מתוך הנחה שמתן אישור סופי לרשם המקרקעין על-פי הוראת תקנה 69 לתקנות ההוצאה לפועל, התש”ם-1979 מהווה נקודת אל-חזור שלאחריה רשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך לבטל את חוזה המכר. תיזה זו אינה מקובלת עלינו. קנוניה בין הקונה לבין הכונס, או ידיעה של הקונה על הפגמים המהותיים שנפלו בעסקת המכר עובר לקבלת האישור לרשם המקרקעין, כל אחת מהן בנפרד וודאי ששתיהן יחדו, מהוות עילה לרשם ההוצאה לפועל לבטל את אישור המכירה שנתן. בכך אנו מצטרפים לדעתה של השופטת בן-עתו, שפסקה בעניין אחד, שניתנת עקרונית, לרשם ההוצאה לפועל סמכות לבטל את החלטתו (ראה ע”א ת”א 390/72 נזים נ’ רובין, פ”מ התשל”ד(א), 163, פסקאות 8-7). יש לבחון איפוא במקרה שבפנינו אם נתקיים אחד מאותם מקרים חריגים בהם ניתן להפעיל סמכות זו בקשר להחלטה על מתן אישור סופי לרשם המקרקעין. אמנם, לאחר אישור סופי של רשם ההוצאה לפועל על מכירה לקונה, אין רשם ההוצאה לפועל רשאי עוד לבטל את הכרזתו על הקונה ולפתוח את הליך המכירה מחדש, בשל העובדה שנמצא מציע אחר המרבה במחיר הנכס (וראה ע”א 555/71 אמסטרדמר נ’ מוסקוביץ ואח’, פ”ד כו(1), 793, וכן ע”א 569/71 סודאי נ’ עודה, פ”ד כו(2), 281, אך הלכה זו אינה מתייחסת למצב בו קיימת עילת ביטול בשל פגם מהותי בהליך המכירה (וראה רע”א 583/88 פירוקומרץ ואח’ נ’ שטנדר ואח’, פ”ד מב(4), 281, וממילא אין היא מתייחסת לנסיבות הדומות לאלו שנטענות בפנינו…

רשם ההוצאה לפועל לא קיים דיון שבעקבותיו לובנו הטענות העובדתיות הסותרות שהעלו הצדדים בתצהיריהם. לאור המסקנה אליה הגענו, אין מנוס מהחזרת הדיון בעניין אל רשם ההוצאה לפועל, על-מנת שיכריע במחלוקות העובדתיות הללו. במסגרת החלטתו, יתן רשם ההוצאה לפועל את דעתו גם לנסיבות שבעטיין התעורר המבקש להגיש את בקשת הביטול זמן רב לאחר מתן האישור, ובמידה ויחליט לבטל את המכירה, יתן דעתו גם להשפעת הביטול על יתרת חובו של המבקש.”

חוק ההוצאה לפועל איננו מעניק לזוכה שפעל בשמו עדיפות על פני זוכים אחרים {ע”א 584/81 הכונס הרשמי נ’ קרני ואח’, פ”ד לו(3), 747}. כונס הנכסים חב חובת נאמנות זהה כלפי כלל הנושים האמורים ליהנות מפירות הכינוס ועליו לפעול לקידום האינטרסים של כלל הזוכים. משכך מנותק הקשר בין חובתו לזוכה, שבשמו הגיש את הבקשה לביצוע פסק-הדין, או מימוש המשכנתה או המשכון, לבין חובתו ככונס נכסים שהתמנה על-ידי רשם ההוצאה לפועל, שחובתו זהה כלפי כל הנושים. זאת ועוד. כונס נכסים שמעל בתפקידו מוטלת עליו אחריות אישית לכל נזק שגרם מתוך זדון או רשלנות, ומאפשר לרשם ההוצאה לפועל לדרוש ממנו הפקדת ערבות להבטחת אחריותו ואף לרדת לנכסיו האישיים {בר”ע (ת”א-יפו) 2130/02 מיסטר מאני ישראל בע”מ נ’ מטלון ואח’, תק-מח 2003(3), 4965 (2003)}.

משהתמנה כונס נכסים, חדל הוא מלהיות שלוח של מי אשר מינהו והופך הוא ל”פקידו של בית-המשפט” {ע”א 1034/92 רמת זיכרון בע”מ (בכינוס) נ’ ד”ר וולף, דינים עליון כ”ח 350}. ככזה, על כונס הנכסים לפעול מתוך אינטרס שאיננו מזוהה עם אינטרס הלקוח, ועליו להפעיל שיקול-דעת עצמאי, ללא הכוונה מהלקוח ומבלי שתחול עליו החובה לציית להוראות הלקוח.

לכן, משעה שמונה עורך-הדין ככונס נכסים, מסורות פעולותיו לפיקוח אחד ויחיד: של הרשות אשר מינתה אותו, ואין הוא סר למרות אחרת ואין הוא כפוף לפיקוחו של אחר.

לכן, משמונה כונס, אין זה נכון להטיל על הלקוח חובת פיקוח על מעשי הכונס ויש אף להזהיר הכונס לבל יפעל על-פי הוראות הלקוח. לכן הכונס הינו עושה דברו של הגוף הממנה ואין הוא נחשב עוד כשלוחו של הלקוח.

אין זה נכון בשלב זה לחייב את הלקוח במעשי הכונס, שכן אין ללקוח עוד שליטה על פעולותיו, אין הוא רשאי לפקח עליהן ואין הגיון בחיובו בסיכונים העשויים לקום מפעילות הכונס. אינטרסים של צדדים שנפגעים מפעולות הכונס מוגנים בערובה אותה מפקיד הכונס ואין הצדקה לאפשר לצדדים אלה לתבוע פיצוי דווקא מכיסו של מי אשר פעל למינוי הכונס.

בנוסף לאחריותו זו של כונס הנכסים, מצויות בתקנות ההוצאה לפועל חובות נוספות שעל הכונס למלא ביניהם {ראה למשל: על כונס הנכסים להגיש דין וחשבון על פעולותיו ועם סיום תפקידו; כונס הנכסים ינהל פנקסים לרישום כל החשבונות הנוגעים לנכס שנתמנה לו; כונס נכסים שקיבל כספים לזכות הנכס שנתמנה לו, יעבירם לחשבון נפרד}.

דו”חות הכונס יאומתו בתצהיר. החובה לצרף תצהיר מאמת לדו”חות של כונס הנכסים נקבעה אף היא בדין עצמו (תקנה 86(ב) לתקנות).

המסקנה המתבקשת מהוראות דין אלה היא, כי דו”חות שמגיש כונס הנכסים לראש הוצאה לפועל יאומתו בתצהיר, בין אם הם הוגשו במועד שנקבע לכך על-ידי רשם ההוצאה לפועל ובין אם הוגשו במועד שנבחר על-ידי כונס הנכסים עצמו. מכל מקום, הדין אינו מכיר באפשרות של הגשת דו”ח כונס נכסים מבלי שייתמך בתצהיר מאמת, וממילא הוא גם אינו מתיר הגשת דו”ח ללא תצהיר מאמת.

הטעם לכך הוא ברור. מפאת רגישותו של תפקיד כונס הנכסים, שניתן לו הכוח לעשות בנכסי החייב (“וידו בכל אלה כיד החייב”), מצא מתקין התקנות להורות כי דו”חותיו של כונס הנכסים יגובו בתצהיר מאמת.

תקנה 86(א) לתקנות קובעת במפורש כי כונס נכסים חייב להגיש דו”ח על פעולותיו עם סיום תפקידו, ואין בהליך שחרור כזה או אחר בכדי לגרוע מחובה זו.”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.