סיום תפקיד כונס הנכסים וצו השחרור עפ”י פקודת החברות

פקודת החברות אינה דנה בשחרור כונס הנכסים, אך בפרקטיקה נהוג כי בית-המשפט שמינה את הכונס הוא זה שמשחררו בצו, כאשר במסגרת צו השחרור מוחזרת לידי הכונס הערובה שהפקיד.

על-פי תקנה 13(ב) לתקנות השכר, אם “עיכב הכונס את סיום תפקידו ללא סיבה מספקת, רשאי בית-המשפט, מנימוקים שירשום, להקטין את שכרו”.

צו שחרור יכול שינתן לבקשת הכונס עצמו, אחד מהרשאים לבקש את מינויו, המפורטים בסעיף 200(ב) לפקודת החברות, או מיוזמת בית-המשפט עצמו.

צו השחרור ניתן כאשר:

א. סיום התפקיד – הסתיים תפקידו של כונס הנכסים, לאחר שנכסי החברה מומשו והתמורה הועברה לנושים והוגשו כל הדו”חות כנדרש, לכונס הרשמי ולרשם החברות.
ב. התפטרות – הכונס פירט טעם סביר לרצונו להתפטר מתפקידו.
ג. פיטורים – בפיטורי הכונס מתפקידו.
כאמור, מורה סעיף 199 לפקודת החברות כי עם סיום תפקידו על הכונס להגיש לרשם החברות הודעה על כך וכן להגיש תוך חודש, סיכום פעולתו מיום שמונה.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


הוצאותיו ושכרו של כונס הנכסים במסגרת חוק החברות

“(ב) בית-המשפט רשאי לקבוע את השכר שישולם לכונס או למנהל שנתמנו על-פי סמכות שבמסמך, ורשאי הוא, לפי בקשת המפרק, הכונס או המנהל, לשנות קביעה שקבע כאמור.
(ג) השר רשאי, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, לקבוע כללים בדבר שכרו והוצאותיו של כונס או מנהל של חברה על-פי סעיף-קטן (ב). נפט, והקרקע שבה או שמעליה הם עוברים.”
עניינו של סעיף זה הוא חובות הכונס, כפי שפורטו לעיל, כגון הגשת דוח”ות תקבולים ותשלומים למפרק, וכן זכויות הכונס לקביעת הוצאותיו ושכרו, כפי שיפורט בהרחבה בפרק זה.

2. הוצאות הכינוס
המדובר בהתחייבויות כספיות לצורך אכיפת ומימוש איגרת החוב שהוצאו.

התחייבויות אלו יפרעו לפני כל חוב אחר[1], זאת משום שהוצאות אלו מאפשרות לכונס לממש ולחלק את הנכסים, ולהיפרע מחובות הנושים.

לולא עדיפות להתחייבות החברה בתקופת הכינוס, משקיעים ורוכשים רבים היו נמנעים מלהתקשר עם החברה בכינוס, וכך היתה נמנעת כמעט לחלוטין היכולת להיפרע מחובות החברה.

הוצאות הכינוס חלות באופן רגיל על בעל השיעבוד הצף, שלו האינטרס הרב ביותר במינוי הכונס.

ב- בש”א 896/05[2] קבע כב’ השופט א’ רובינשטיין לעניין הוצאות הכינוס:

“והכונס יידע שעוסק הוא בכספי הזולת ושיש לנהוג בהוצאות בצניעות הראויה (ראו גם תקנות החברות (כללים בדבר כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ”א-1981).”
יצויין כי כאשר קובע בית-המשפט כי התרשל הכונס באחריותו הרשמית, בניגוד לאחריותו האישית, יוכל לקבוע את תשלום הנזק שנעשה, כהוצאות כינוס.

3. שכר הכונס
3.1 כללי
לא אחת נפסק כי “שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית ואין בית-המשפט מוסמך לקבעו על-פי שיקול-דעתו בלבד, מבלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו בפניו… יש להוכיח את אמות-המידה והשיקולים הרלבנטים לקביעת השכר הראוי, בכל מקרה ומקרה לגופו, באמצעות מומחים אשר על סמך ניסיונם המקצועי, מחווים את דעתם על הנוהג הקיים בקשר לכך באותו מגזר ציבורי.”[3] לכן, קביעת שכרו של הכונס היא בשיקול-דעתו של בית-המשפט, ועל-פי תקנות החברות (שכר).

3.2 בקשה לקביעת השכר
ראשיתה של הפרשה הנדונה ב- ע”א 2817/91[4] היא בהסכם שנחתם בין המוכר, משיב 3 לבין הקונה, משיב 1, על פיו התחייב המוכר להעביר לקונה קרקע שבבעלותו תמורת 1,061,130 ל”י.

הקונה שילם חלק ניכר מהסכום, אולם המוכר, מצידו, הפר את ההסכם בכך שלא העביר את הבעלות בקרקע. בתגובה הגיש הקונה תביעה לבית-המשפט המחוזי בירושלים לאכיפת ההסכם ולחיוב המוכר בפיצויים, וכן ביקש למנות כונס נכסים לביצוע העברת הנכס בפנקס המקרקעין.

בבית-המשפט המחוזי טען המוכר, כי נבצר ממנו להעביר את הבעלות והחזקה בחלקה, מאחר שהיא תפוסה על-ידי שוכר, כן טען המוכר, שנודע לו כי העברת הקרקע ליהודי תביא לשפיטתו בירדן, שם הוא צפוי לגזר דין מוות, ואף תעמיד את משפחתו, המתגוררת בירדן, בסכנה.

באשר לתביעת האכיפה קבע השופט, כי ההסכם הינו בר-ביצוע ועל המוכר לקיימו, היינו, עליו לרשום את העברת הבעלות במקרקעין ולמסור את החזקה בהם כשהם פנויים, זאת בכפוף לתשלום יתרת הסכום המגיע למוכר מהקונה.

כמו-כן מינה בית-המשפט עורך-דין ככונס נכסים לביצוע כל הפעולות הנדרשות על-פי פסק-הדין.

ביום 20.3.1980 הופקע הנכס על-ידי מינהל מקרקעי ישראל – משיב 2. עד ליום זה ביצע המערער פעולות שונות הנוגעות לפינוי הנכס, אולם לא דאג לרישום העברת הבעלות בפנקסי המקרקעין.

ביום 30.10.1990 הגיש המערער, כונס הנכסים, לבית-המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות בשאלה מהו סכום הכספים שחייב עדיין הקונה למוכר. לחלופין ביקש המערער להורות למינהל מקרקעי ישראל לשלם לו עצמו את סכום הפיצויים בגין הפקעת הקרקע, ולהורות כיצד יחולקו סכומים אלו בין המוכר והקונה, וזאת לאחר ניכוי שכר-טרחה למערער עצמו, בגובה 10% מערך הנכס כפי שהוא נקוב בהסכם, ובשיערוך.

בהחלטה שניתנה, קבע בית-המשפט, כי הפיצויים בגין ההפקעה מגיעים לקונה, שכן מועד ההפקעה היה לאחר פסק-הדין, שקבע את זכאותו של הקונה להירשם כבעלים של החלקה. כן נקבע, שהכספים יועברו בנאמנות לבאת-כחו של הקונה. מחצית הסכום תועבר לקונה, והמחצית הנותרת תשמש לתשלומים הנדרשים להשלמת ביצוע העסקה, לרבות תשלום שכר-טרחת כונס הנכסים, והיתרה תחולק בין הצדדים, בהתאם להתחשבנות ביניהם.

במקרה של העדר הסכמה יחולקו הכספים הנותרים לפי החלטת בית-המשפט.

מאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה ביניהם, ניתנה החלטה נוספת, בה נקבע, כי יתרת חובו של הקונה עומדת על סכום של 71,036.34 ל”י נכון לדצמבר 79. את הסכום הזה יש לשערך ממועד ההפקעה בלבד, שכן קודם למועד זה יכול היה המוכר למנוע את העיכוב על-ידי העברת הבעלות בקרקע.

באשר לשכר-טרחתו של המערער נקבע, כי מאחר שהמערער לא הספיק לבצע את כל מה שהוטל עליו ככונס נכסים, ומאחר שערך הנכס הרלבנטי היום הוא כפי שהוערך על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, יהיה שכר-הטרחה בגובה 5% מערך זה. כן נקבע שאת שכר-הטרחה ישלם המוכר, שכן בהפרתו את ההסכם הביא לצורך במינוי כונס הנכסים.

המערער תוקף הן את קביעתו של בית-המשפט המחוזי שאין לשערך את גובה חובו של הקונה קודם למועד ההפקעה, והן את הקביעה בנוגע לגובה שכר-טרחתו, והטלת נטל תשלומו על המוכר.

המשיב 3 – המוכר – טוען כי השכר שנפסק לכונס הנכסים הינו מספיק בהתחשב בשירותים שנתן.

המשיב 1 – הקונה, הגיש גם ערעור שכנגד. לטענתו שכר-הטרחה כפי שנקבע על-ידי בית-המשפט, הינו גבוה מדי. זאת בהתחשב בכך, שכונס הנכסים מונה להסדרת רישום העברת הבעלות, ובפועל לא מילא תפקיד זה. לחלופין נטען בערעור שכנגד, שיש לקבוע לשכר-הטרחה ריבית והצמדה זהות לאלו הנהוגות לגבי פיצויי ההפקעה, ולא ריבית כחוק כפי שקבע בית-המשפט המחוזי.

המערער בערעור שכנגד הודיע, כי ערעור זה מוגש מתוך זהירות בלבד, ובמידה ויידחה הערעור העיקרי ונטל תשלום שכר-הטרחה יחול על המשיב 3 – המוכר, יבוטל גם הערעור שכנגד.

כב’ השופט ג’ בך דחה את הערעור, הן מבחינה דיונית (היה צורך ברשות ערעור ולא הערעור) והן לגופו של עניין וקבע, בעניין קביעת שכרו של כונס הנכסים, כי:

“קביעת גובה שכר-הטרחה של כונס נכסים היא עניין שבשיקול-דעתו של בית-המשפט דלמטה, וערכאת הערעור לא תיטה להתערב בה, אלא במקרים חריגים. (ראה ע”א 530/88 פרידמן ואח’ נ’ ארנון ואח’, פ”ד מג(4) 479, 484; ע”א 621/83 בנק לאומי נ’ עורך-דין א’ פינצ’וק, פ”ד מא(2) 660, 666). במקרה דנן שקל בית-המשפט את העובדה שהמערער פעל בעניין זה בין השנים 1978-1980 בלבד, וכן את העובדה שבפועל לא הספיק להעביר את רישום הבעלות בקרקע, ובהתאם לכך קבע את שכרו. אין אני מוצא מקום להתערב בקביעה זו…
לגופו של עניין טוען המערער, כי הנוהג הוא שכונס הנכסים מקבל את שכרו מהכספים המזדמנים הראשונים. כללית דברים אלו נכונים הם, אולם אין לעשות כן בכל מקרה ומקרה. במקרה שבפנינו קבע השופט טל, שנטל תשלום שכר-הטרחה הוא על המוכר. החלטה זו היא סבירה בנסיבות העניין, שכן מחדלו של המוכר הוא שהביא לצורך במינוי כונס נכסים; וזאת על-אף שהמינוי נעשה לבקשת הקונה. יתירה מזאת, בבקשה שהגיש לבית-המשפט המחוזי ביום 18.12.79 (המ’ 1053/79) הודה המערער עצמו בכך, שנטל התשלום צריך להיות על המוכר. תשלום שכר-הטרחה מהכספים המזדמנים הראשונים, היינו מכספי הפיצויים המוחזקים בנאמנות אצל עורכת-הדין רז (באת-כוח הקונה – הוספה שלי ק.פ.ז.), עשוי להביא לכך שבחלק מהתשלום יישא למעשה הקונה, אשר אינו חייב כלל בתשלום זה. זאת במידה ולאחר תשלום שכר-הטרחה הסכום שיוותר מן הפיצויים יהיה נמוך מהסכום לו זכאי הקונה. נראה לי אם כן, שצדק השופט טל בקביעתו שבתשלום שכר-הטרחה יישא המוכר.”
כך גם נקבע[5] כאשר דן בית-המשפט בגובה שכרו של הכונס, הוא אינו מחוייב להזמין לדיון את כל בעלי העניין בנוגע לבקשה, ו”אין זה תנאי בל-יעבור לתקינות החלטת בית-משפט הקובע את שכרם, שכל אחד מבעלי העניין בהליכי הפירוק או כינוס הנכסים יוזמן לדיון ותינתן לו, אישית, הזדמנות לומר דברו”.

אולם, על-אף שאין חובה לשמוע את כל בעלי העניין בקביעת שכרו של הכונס, כאשר מתנהל דיון בנושא, ניתן להעלות לדיון גם את טיב תפקודו של הכונס, בדרך שהותוותה בחוק, ועל-ידי הגשת ראיות על-פי דין לכך. כך נקבע ב- ע”א 647/82[6] על-ידי כב’ השופט מ’ שמגר.

במקרה זה, נדונה בבית-המשפט המחוזי בקשתו של המשיב לקביעת שכר-טרחתו ככונס נכסים.

הכונס מונה לאחר שעסקת קומבינציה, (אשר לפיה העמידה חברת גינדי מקרקעין שבבעלותה לרשות חברת קמל, שמכרה דירות למערערים), התעכבה עקב פטירתו של מנהל החברה.

הכונס, שנתמנה בעקבות זאת, מצא קבלן חליף, וערך עמו הסכם לבניה ואף הגיע להסכם עם בעלת המקרקעין, כדי שלא תבוטל זכות הבניה. בעקבות זאת ולאחר פעולות נוספות, שהצריכו טיפול מטעם המשיב, הושלמה הבניה.

בית-משפט המחוזי קבע כי שכרו של הכונס יהיה כ- 6% משווי הבניה, ועל כך הוגש ערעור.

המערערים, העלו טענות שונות נגד כונס הנכסים ואופן מילוי תפקידו. בית-המשפט המחוזי קבע כי עליהם להביא לשם הוכחת טענותיהם הוכחות כדין, ולא להסתפק במכתב ששלחו לכונס, כפי שעשו.

בעניין זה קיבל כב’ השופט מ’ שמגר את הערעור וקבע, ברוב דעות, כי:

“אם יש להם (=למערערים) טענות בדבר אופן פעולתו של הכונס בכל הנוגע לתחומים, לגביהם הוא מבקש את שכר-הטרחה, הרי טענות כאלה הן רלבאנטיות בשלב בו קובעים את שיעורו של השכר האמור. כפי שכבר צויין לעיל, אין בית-המשפט צריך להידרש במקרה כגון זה אל האשמות הערוכות בצורת מכתב, אלא להוכחות המובאות לפניו כדין. בנסיבותיו של מקרה זה הייתי מאפשר למערערים, כי יבקשו מן הערכאה הראשונה את… הבאתן של ראיות כדין בקשר לפעולתו של הכונס, ובלבד שיש לראיות אלה זיקה לקביעת שכר-הטרחה.”

3.3 שיקול-דעת בית-המשפט בקביעת השכר
בית-המשפט יפסוק לכונס את שכרו, רק כאשר פעל ככונס על-פי צו המינוי, ופעל באישור בית-המשפט. ב- ע”א 312/88[7] המבקש נתמנה ככונס נכסים להוצאה לפועל שביושר של פסק-דין לביצוע בעין של חוזה מכר של מקרקעין. השופטת המלומדת סירבה לפסוק לו שכר העודף על שכר הביניים שנפסק לו ביום 6.2.81, ועל כך הוגש הערעור. כב’ השופט ש’ לוין דחה את הערעור וקבע כי:

“מתברר שבחלק נכבד של פעולותיו לא התיימר המערער לפעול ככונס נכסים אלא פעל בשם הקונים ואף נפסק לקונים בהליכים אלה שכר-טרחה. בנסיבות אלה אין המבקש יכול להישמע שפעל בהליכים אלה ככונס. … לפנים מן הדרוש יש לציין שגם לו פעל המבקש בחלק מהליכים אלה ככונס, אין כל טענה או הוכחה שקבל לכך אישור של בית-המשפט כמצוות תקנה 12, זולת האישור הגורף שבפסק-הדין שלפיו הוא התמנה, שלכאורה אין די בו.”
בית-המשפט יפסוק את שכרו של הכונס, על-פי צו המינוי ועל-פי הסכם הכונס עם החברה לגבי נכסיה התמנה, וימנע מלפסוק שכר לכונס על פעולות שלא קיבלו את אישורו של בית-המשפט.

ב- ע”א 7398/00[8] נדרש בית-המשפט לפסוק שכרם של כונסים, שמונו על-ידי בית-המשפט למימוש הסכם פשרה ומנגד לדון בשאלת קביעת שכר לעורך-דין שמונה על-ידי הכונסים שלא באישור בית-המשפט.

הנכס נשוא הפשרה הינה חלקת קרקע באבו כביר הרשומה מאז שנת 1966 על-שם האפוטרופוס לנכסי נפקדים. האפוטרופוס שחרר את הקרקע והעבירה לועד הנאמנים לנכסי הוואקפ, הוא המשיב. בשנת 1973 התקשר המשיב בהסכם מכר עם חברת יוסי בע”מ, למכירת הקרקע תמורת 2,800,000 ל”י. לאחר הליכים משפטיים שונים הוסכם כי הקרקע תימכר על-ידי ארבעה כונסי נכסים, הם המערערים שמונו על-ידי בית-המשפט במחיר של 4,000,000 ל”י לכל הפחות.

הסדר הפשרה התייחס גם לאפשרות שהכונסים לא יצליחו למכור את הקרקע במחיר המבוקש תוך שנה, ונקבע כי “… באם מאיזו סיבה שהיא, תוך שנה מהיום, לא יצליחו הכונסים לממש הנכס, יהיה על חב’ יוסי… לשלם בחלקים שווים לוועד… את הסך של 3,800,000 ל”י… וזאת על-ידי 12 תשלומים חודשיים רצופים ושוטפים”.

באשר לשכרם של הכונסים נקבע כי “שכרם והוצאותיהם של הכונסים ישולם מתוך התמורה שתתקבל במכירת הנכס יקבע על-ידי בית-המשפט”.

נסיונות הכונסים למכור את הקרקע לצד שלישי כשלו והם הודיעו לבית-המשפט על מכירת הקרקע לחב’ יוסי וחברה נוספת.

בתגובה לבקשת הכונסים לשכר-טרחה סופי, טען ועד הנאמנים כי הכונסים אינם זכאים לשכר-טרחה כיוון שלא מכרו את הנכס לצד שלישי. כמו-כן טען הוועד כי החברות לא עמדו במועדי התשלומים והפרו את ההסכם הפרה יסודית על-כן דינו בטלות.

בדיון בדבר שכר-הטרחה של הכונסים, קבע בית-המשפט כי לפי הסדר הפשרה הכונסים היו זכאים לשכר-טרחה ולהוצאות רק אם יבצעו מכירה לצד ג’. לשיטתו, יישום הסכם המכר המקורי היה בבחינת תוכנית חלופית ולשם כך לא היו דרושים הכונסים.

כב’ הנשיא א’ ברק דחה את הערעור וקבע כי:

“מתקשה אני לקבל את פרשנותו של בית-המשפט המחוזי להוראות בדבר תפקיד הכונסים ושכרם. הקביעה כי הכונסים יהיו זכאים לשכר-טרחה והוצאות רק אם ימכרו את החלקה לצד ג’ אינה משתלבת במבנה הכללי של הסדר הפשרה ואינה תואמת הגיונם של דברים. כאמור, הסדר הפשרה מבוסס על שתי חלופות: האחת – המועדפת – היא מכירת הקרקע לצד ג’ תמורת 4,000,000 ל”י לפחות, והשניה – ביצוע הסכם המכר המקורי תוך העלאת המחיר וחלוקתו לתשלומים… ואמנם, בהסדר הפשרה קיבלו על עצמם הכונסים לנסות ולמכור את הקרקע לצד ג’. עבור נסיונות אלה, גם אם לא יצלחו בסופו של דבר, הם ציפו לשכר והוצאות. יצויין, כי גם ביצועו של הסכם המכר המקורי הצריך טרחה מצד הכונסים, וקשה להניח כי הסכימו לטרוח ללא קבלת תשלום.
30. נראה, כי בעת עריכת הסדר הפשרה קשה היה להעריך את היקף העבודה שתידרש מן הכונסים, ולכן גובה שכרם והוצאותיהם של הכונסים הושאר לשיקול-דעתו של בית-המשפט. ברי, כי בקביעת גובה השכר יש מקום להביא בחשבון את העובדה שמימוש הסכם המכר המקורי כרוך בטרחה קטנה יותר ממכירת הקרקע לצד ג’. עם זאת, יש להביא בחשבון גם את העובדה שבמשך שנה פעלו הכונסים בניסיון למצוא קונים לקרקע וכן את הקשיים בפניהם עמדו הכונסים במימוש ההסכם המקורי. על רקע זה, נראה כי הדרך הראויה לקביעת שכרם היא בהתאם לתקנה 8 לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ותשלום שכרם), התשמ”א-1981, שעניינה שכר מימוש. כלומר, השכר הכולל של ארבעת כונסי הנכסים יקבע באחוזים מתקבולי המימוש, דהיינו מהסכום של 4,000,000 ל”י בערכו המשוערך (הצמדה וריבית כחוק) ממועד אישור הסדר הפשרה (1977) עד למועד התשלום בפועל של שכר הכונסים, ובתוספת מע”מ כחוק בהתאם לערכים דהיום בתקנה 8. בנסיבות העניין, שכר זה יבוא בנוסף לשכר הביניים שנפסק לכונסים בהליכים קודמים, נוכח ההיקף החריג של ההליכים המשפטיים ופרק הזמן הממושך של מילוי תפקיד הכונסים, הכל ברוח תקנה 13 לתקנות החברות. בהוצאות הכונסים ישאו הרוכשים והוועד בחלקים שווים (חלקו של הוועד ישולם מתוך קופת הכינוס).”
באשר לתשלום שכר-הטרחה לעורך-דין טל, שנשכר על-ידי הכונסים על-מנת להתגונן מול תביעת הוועד בעניין חוסר תוקפו של ההסכם דחה בית-המשפט את בקשת הכונסים לשלם את שכרו מקופת הכינוס, וקבע כי ההסתייעות בעורך-דין טל לא נעשתה מתוך כורח אלא מתוך בחירה של הכונסים וללא אישור מראש מבית-המשפט. כב’ השופט א’ ברק קבע כי שכרו לא ישולם מקופת הכינוס, זאת משום שהכונסים, שהתמנו לתפקיד בזכות כישוריהם כעורכי-דין, לא נזקקו בהכרח לשירותי הייצוג של עורך-דין טל, “ומשבחרו לעשות כן, מבלי לקבל רשות של בית-המשפט לשכירת שירותיו של עורך-דין טל, עליהם לשאת בעצמם בתשלום שכר-טרחתו”.

3.4 קביעת השכר על-פי תקנות השכר
ע”א 621/83[9] דן באופן קביעת שכרו של הכונס, ובמחוייבותו של בית-המשפט לפסוק את שכר הכונס על-פי תקנות השכר.

במקרה הנדון, חברת בני דן, קבלני הנדסה ימית ואזרחית בע”מ שיעבדה לבנק הפועלים באגרת חוב ובמשכון ושיעבוד קבוע על ציודיה, את כל נכסיה.

למימוש שיעבוד זה ביקש הבנק למנות כונס נכסים. בהתאם לתנאי איגרת החוב – יחולו הוצאות כונס הנכסים ושכר-טרחה הכונס על החברה.

עוד בקשת בנק הפועלים תלויה ועומדת, בנק לאומי המערער בערעור דנן, הגיש בקשה דומה למימוש שיעבוד ואגרת חוב (בדרגה שניה) נגד החברה. הבקשות אוחדו והמשיב מונה ככונס נכסים.

בית-המשפט החליט, כי תפקידו של כונס הנכסים יהא: “לתפוס את רכוש החברה, לברר את הזכויות של כל הטוענים, לממש את הרכוש ולשלם את החובות תוך מתן זכות קדימה לאלה שזכאים לזכות זו …”. בינתיים ניתן צו לפירוק החברה ואף מונה מפרק, אך זה התפטר סמוך למינויו, אחרי שהתחוור לו, כי אין לחברה עוד כל רכוש, לאחר שכונס הנכסים מימש את רכושה של החברה, שילם לבנק הפועלים מחצית החוב שהחברה חבה לו ולאחר שהבנק ויתר על המחצית השניה לטובת שאר הנושים. לבנק לאומי שולם חלק מהסכום שהחברה חבה לו, וכך גם לנושים אחרים. שאר הכספים נמסרו לכונס הנכסים הרשמי (להלן הכנ”ר).

לאחר מכן הגיש הכונס בקשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב על-מנת שזה יקבע לו את שכרו עבור פועלו ככונס נכסים. המשיב לבקשה זו היה הכנ”ר.

באופן בלתי-רשמי שמשו כמשיבים (לא פורמליים) גם בנק הפועלים ובנק לאומי, וזאת בהסכמת כל הצדדים, שכן ברור היה, כי ככל שיגדל שכרו של כונס הנכסים יפחת הסכום ממנו יכולים נושים אלה לפרוע את המגיע להם עדיין מהחברה.

עמדת הכנ”ר והבנקים היתה, וזוהי עמדתם גם בערעור שבפנינו, כי שכרו של כונס הנכסים ייקבע לפי תקנות החברות (שכר). על-פי תקנות אלה מגיע לכונס נכסים ולמפרק לפי פקודת החברות תשלום של אחוז מסויים מתקבולי מימוש הכספים ומחלוקת הדיוידנד.

לעומתם גורס המשיב, כי יש לקצוב את שכרו ככונס נכסים שמונה לצרכי הוצאה לפועל, היינו לגבית סכום חוב מנכסי החייב.

יצויין, כי קיים הבדל משמעותי בין שתי צורות החישוב. בתקנות החברות נקבע אחוז נמוך למדי בתור שכר-טרחתו של כונס הנכסים (אשר הגיע בתקופה הרלבנטית לענייננו בשנת 1983 לכ%1.5 מהסכום שמומש בלבד). ואילו לגבי כונס נכסים המתמנה לשם הוצאה לפועל קיימות הלכות של בתי-המשפט, לפיהן ייקבע שכרו של הכונס בגובה של 6%-10% מערך הרכוש, כאשר בית-המשפט יתחשב בכל מקרה בתקופת פעילותו של הכונס ובמאמץ שהושקע על ידו.[10]

בית-המשפט המחוזי פסק את שכר-טרחתו על-פי המתכונת המתאימה לכונס נכסים לשם הוצאה לפועל, בערך הנמוך של 6%, זאת משום שבמקרה זה חל גם השיעבוד המיוחד על הציוד ומכאן שכונס הנכסים יכול היה למכור ציוד זה גם על-פי סמכויותיו לפי דיני ההוצאה לפועל וכן משום שהתקנות לא משקפות את השכר הראוי.

על החלטה זו ערער בנק לאומי.

כב’ השופט ג’ בך דחה את הערעור וקבע:

“נראה לי, כי מן הדין היה לקבוע את שכרו של כונס הנכסים על-פי הקביעות הכלולות ב”תקנות החברות”… קיימת נטיה בפסיקה להשוות את השכר המוענק עבור תפקידים דומים במהותם, ועל-כן נהגו בתי-המשפט להיות מודרכים על-ידי “תקנות החברות” אפילו במקרים בהם לא ניתן היה, מבחינה פורמלית, להחיל את אותן התקנות (ראה לדוגמה ע”א 8/71 א.א. קירשנר, עורך-דין נ’ כונס הנכסים הרשמיט ואח’, פ”ד כה(2) 145 ו- ע”א 93/82, 778/81, 274/81, ב”ש 490/85 וולף ואח’ נ’ בנג’מין ואח’, פ”ד מ(1) 365). קל וחומר שיש לנהוג כך, כאשר מצינו, ובית-המשפט בצדק קבע, כי אותן תקנות ישימות על המקרה הנדון.
אשר-על-כן סבורני, כי לא צדקה השופטת קמא, כאשר קבעה את שכר-טרחתו של המשיב על-פי המודד שנתקבל בפסיקה בקשר לשכרו של כונס נכסים לצורך גביית חוב בהוצאה לפועל… עם זאת לא הייתי מציע לשנות את הקביעה הסופית, האופרטיבית, של השופטת קמא, באשר לגובה שכר-הטרחה שנקבע למשיב.
ב”תקנות החברות” נכללת תקנה, היא תקנה 13(א), אשר השופטת קמא היתה מודעת לה ואף הזכירה אותה בהחלטתה, הקובעת לאמור:
’13. (א) בעת פסיקת שכרו של בעל התפקיד, יביא בית-המשפט בחשבון את ההוצאות שהוציא בעל התפקיד במהלך מלוי תפקידו וכן יבחן בכל מקרה, לפי שיקול-דעתו, את מידת המאמץ והטרחה שהשקיע בעל התפקיד ובהתאם לכך רשאי הוא, מנימוקים שיירשמו, להקטין את שכרו או להגדילו.’
ואכן נראה, מהחלטת השופטת, שהיתה נזקקת להוראה זו לו סברה, כי מחובתה לפסוק את שכרו של המשיב במסגרת “תקנות החברות”…
בהסתמך על הכלל הידוע, כי אין בית-משפט זה נוהג להתערב בשכר-הטרחה שנקבע לבעלי תפקידים כגון כונס נכסים ומפרק על-ידי הערכאה הראשונה, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, ובהתחשב בכל הנסיבות של המקרה הנדון כפי שפורטו בהחלטת בית-המשפט המחוזי לרבות הסכום הלא גדול בו המדובר, הייתי מאשר איפא את החלטתה הסופית של השופטת קמא, אם כי, כאמור, לא מטעמה.”
כאמור, שכרו של הכונס יקבע על-פי תקנות החברות (שכר), אשר העקרונות המעוגנים בהם הינם אלה:

“(א) הבחנה בין סוגי התקבולים, שביחס אליהם נקבע השכר, על-פי מידת הטירחה הכרוכה בטיפול בהם – “תקבולי הכנסה” ו”תקבולי מימוש” בתקנות (תקנה 1).
(ב) קביעת טבלאות שעל פיהן יש לחשב את שכרו של הכונס או המפרק בכל סוג תקבול. העיקר בטבלאות אלו הינו, היותן מדורגות כך שעם עליית התקבולים הולך ופוחת בהדרגה השיעור באחוזים (תקנות 7 ו- 8).
(ג) לבית-המשפט סמכות שבשיקול-דעת להקטין או להגדיל את שכרו של הכונס או המפרק ביחס לשכר הנקבע על-פי הטבלאות, בהתאם למידת הטרחה והמאמץ, אך זאת יעשה מ”נימוקים שיירשמו” (תקנה 13).”[11] בתקנות אלו עסקנו בהרחבה בפרק הדן במפרק, ובענייננו, נעלה את הנקודות החשובות להבנת תפקידו של הכונס.

בין התקנות המיוחדות לשכר פעולתו של הכונס נמצאת תקנה 10(א) לתקנות החברות (שכר), הקובעת בזו הלשון:

“על-אף האמור בתקנה 8, שכרו של כונס נכסים, שמימש רכוש בעבור נושה מובטח, יהיה 75% מהסכום הקבוע בתקנה 8.”
הגיונה של התקנה, המפחיתה משכר הכונס נעוץ בשוני שבין התפקידים שמבצעים הכונס והמפרק, בעוד שעל מפרק חברה לנקוט בפעולות רבות של איתור ומימוש נכסים תוך בירור מצבם המשפטי, על כל ההליכים הנלווים להם, על כונס הנכסים מוטל רק לממש נכס מוגדר ולהעביר את תמורתו לנושה המובטח. לעומת המפרק שצריך להיכנס להליכים סבוכים ומורכבים של בירור תביעות החוב של כלל הנושים והכרעה בהן, קיום אסיפות נושים, גיבוש הסדרים וכיוצא באלה, מכונס הנכסים לא נדרשים משאבים נוספים מעין אלה[12].

תקנה זו תוקנה על-מנת לשמור על מטרת החוק, להבחין בין שכרו של כונס נכסים לבין שכרם של בעלי תפקיד אחרים, וזאת בשל מהות התפקיד, ולאו דווקא בשל כינויו.

אופן קביעת שכר-טרחת בעלי תפקיד, במתכונתו הנוכחית, נקבע בתיקון התשס”א[13]. עד לתיקון היה זכאי בעל תפקיד לקבל שכר-טרחה הן בעד פעולות המימוש והן בגין פעולות החלוקה, זאת למעט כונס נכסים אשר היה זכאי לשכר מימוש בלבד.

בתיקון התשס”א ניתנה לבעל התפקיד האפשרות לבחור אם לקבל את שכרו בגין ניהול ומימוש (תקנות 7 ו- 8) או לקבל שכרו על-פי החלוקה בפועל (תקנה 8א). על-מנת לשמור על הרציונל לפיו שכרו של כונס נכסים יהיה נמוך מזה של בעל תפקיד אחר, תוקנה תקנה 10 הנ”ל.

ב- פש”ר (ת”א-יפו) 1001/04[14] טען כונס הנכסים כי את התקנה יש לפרש בצמצום, באופן בו תחול רק על כונס נכסים שמונה לצורך מימוש שיעבוד ספציפי לטובת נושה מובטח, בעוד שבשעה שעסקינן בכונס נכסים המתמנה לצורך מימוש שיעבוד צף, אין כל הבדל מהותי בין פעולותיו של כונס הנכסים לאלו של מפרק, ועל-כן אין כל מקום להבחין בין שכרו של זה לבין שכרו של זה.

במקרה הנדון, המדובר בבקשת כונס הנכסים לחברת פוסטר-מדיה (ישראל) בע”מ, לפסוק לו שכר-טרחה בסך של כ-350,000 ש”ח, בהסכמת הנושה המובטח, אולם שלא בהסכמת הכונס הרשמי שגרס כי יש להפחית 25% משכרו של כונס הנכסים, בהתאם להוראת תקנה 10(א) לתקנות השכר.

לשיטתו של כונס הנכסים הרשמי אין כל אבחנה בין מצב בו נתמנה כונס הנכסים לצורך אכיפת שיעבוד צף לבין מינוי של כונס על נכס ספציפי, ואין כל הבדל, מבחינת כונס הנכסים, בדרך ניהולו של הליך זה אל מול הליך זה. לדידו, לשון התקנה אינה מבחינה בין בעל תפקיד שמונה לצורך מימוש שיעבוד ספציפי, לכזה שמונה ככונס על נכסיה השוטפים של החברה.

בתשובה ענה כונס הנכסים כי הנושה המובטח הסכים לשכר, וכל הנושים קיבלו את שכרם, ומשום כך – אין לכונס הרשמי עילה להתנגד לו.

כב’ השופטת ו’ אלשייך קיבלה את טענת כונס הנכסים וקבעה כי אין להפחית משכרו של הכונס, לדבריה:

“המדובר בתיק כינוס סבוך ומורכב, אשר כורך בחובו עשרות בקשות והליכים שונים, כנגד צדדים שלישיים רבים, עימם היתה החברה מצויה בקשרים עסקיים עובר לקריסתה. מבחינה זו, לא מצאתי כל הבדל מהותי בין פעולותיו של כונס הנכסים לאלו של מפרק באופן שיצדיק הפחתה של 25% משכרו של הכונס, מה עוד שפעולותיו של כונס הנכסים אף הניבו לנושים בדין קדימה דיבידנד בשיעור של 100%…
יובהר כי אין באמור לעיל כדי לקבוע באופן גורף כי כונס נכסים שמונה לצורך מימוש שיעבוד צף, לא תחול עליו תקנה 10(א), אלא שיש לבחון כל מקרה לגופו ולנסיבותיו.
יצויין, כי יש ממש גם בטענת המבקש בדבר הסכמת הנושה המובטח לשכר המבוקש – מקום בו הנושה המובטח מסכים לשכרו של בעל תפקיד, ספק אם יש מקום להתנגדות מצד הכנ”ר, וזאת כל עוד, כמובן, לא נפגעים מכך צדדים אחרים. במקרה זה, כאמור, נפרעו הנושים בדין קדימה מלוא נשייתם, והחובות לנושה המובטח, ממילא, עולים על נכסי החברה. משכך, למעשה, מסכים הנושה המובטח לוותר על חלק מחובו שלו לטובת שכרו של הכונס, וכל עוד הדבר מצוי במתחם הסבירות – ספק אם יש מקום להתערבותו של בית-המשפט או של הכנ”ר.”
מקרה אחר בו נדון מה ניתן לכלול בשכרו של כונס, בהתאם לרציונל תקנות השכר הוא פש”ר (ת”א-יפו) 2070/02[15] בו ביקשה כונסת הנכסים לפסוק לה שכר-טרחה והוצאות בהתאם לתקנות החברות (שכר), ולקבוע, כי החזר ערבויות בנקאיות בגין ביצוע פרוייקטים, היתר להעסקת עובדים זרים וכו’ ייחשב ל”מימוש” אשר יתווסף לשכר המימוש שזכאית לו הכונסת לפי התקנות.

כונסת הנכסים מסתמכת בטענתה, על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה ב- פש”ר 164/98, בש”א 14512/01 (פרשת דן) עליה לא ניתנה רשות ערעור בעליון, ולפיה:

“מקובלת עלי עמדת המפרקת שיש לראות בהחזרי הערבויות הבנקאיות כתקבולי מימוש, וחישוב שכר-הטרחה צריך להעשות בהתאם לתקבולים אלה.”
לטענת המשיב, הוא הכונס הרשמי, את עניינה של פרשת דן יש להבין על רקע נסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה (בעניין חברת דן, מנעה הכונסת מימוש ודאי של הערבויות, והחזר הערבויות הביא לכך כי הנושים הרגילים זכו לדיבידנד, בעוד בנסיבות המקרה דנן אין כל סיכוי לתשלום דיבידנד לנושים הרגילים).

לטענת הכונס הרשמי, קבלת עמדת הכונסת תרוקן את התקנות מתוכן, ותתרום לריקון של קופות החברות חדלות פרעון, לשיטת הכונסת, כל הקטנת חיוב של החברה, או אף התגוננות בפני תביעה, מניעת גניבות וכו’, הינה בגדר “הכנסה רעיונית” המצטרפת לתקבולי המימוש, ואילו טוען הכונס הרשמי, כי עסקינן ב”רווח” נלווה לפעולת בעל התפקיד, אשר הינו חלק מחובתו האינטגרלית.

כונסת הנכסים, טוענת כי הכללת החזרי ערבויות כתקבולי מימוש, מעוגנת בתקנות, באשר בדברי ההסבר לתיקון התקנות משנת 2000 נאמר במפורש כי מטרת התקנות הינה תגמול בעלי התפקיד בעבור ביצוע מטלות מסויימות, בכדי להמריצם לבצען. אין ספק, כי יש לעודד בעלי תפקיד לפעול לשם החזרת ערבויות בנקאיות וצמצום היקף הנשיה.

לטענתה, החזרת ערבויות בנקאיות אינה “מימוש רעיוני” כלל ועיקר, באשר מעמדה המשפטי של הערבות האוטונומית, ערבות זו כמוה ככסף מזומן ביד המוטב, והחזרתה דומה לגביית תקבולי מימוש. בכך היא נבדלת ממניעת תביעות או שמירה על רכוש החברה.

לדבריה, המשימה המוטלת על בעל תפקיד בהחזרת ערבויות בנקאיות אוטונומיות הינה קשה, באשר אוחזי הערבות אינם ממהרים “להיפרד” מן הבטוחה שבידם, ומעלים אינספור טענות לשם מתן בסיס לחילוט הערבות.

כב’ השופטת ו’ אלשייך דחתה את עמדת הכונסת וקבעה, כי מניעת חילוט ערבות בנקאית אינה מקנה לכונס שכר מימוש:

“אין חולק, כי סוגיה זו הינה בעלת השלכה ניכרת על התנהלות תיקי חדלות הפרעון – כולל “תיקי ענק” של חברות ביצועיות שקרסו, הכרוכים לא פעם במגוון גדול ורב של ערבויות בנקאיות אשר הוצאו לפקודת גורמים שונים.
אין ולא תיתכן מחלוקת רצינית, כי חישוב דמי הערבות הבנקאית כחלק מהמימוש, עשויה במקרים רבים להגדיל את “סכום המימוש” במאות רבות של אחוזים.
בנסיבות המקרה הנוכחי, תקבולי המימוש ה”אמיתי” הינם בסך של 286,330, בעוד סך הערבויות הבנקאיות אשר הוחזרו או הוקטנו עומד על סך של 962,000(!), זאת כאשר בתיקים אחרים, עשוי היחס להיות קיצוני עוד יותר.
זאת ועוד; החזר ערבות בנקאית אינו דומה להחזר נכס חברה, אשר הכונס או המפרק נוטלים מצד ג’ ומממשים אותו לטובת הנושים; אין עסקינן בהגדלת מסת הנכסים העומדת לחלוקה. עניין לנו בפעולה, המקטינה את סך הנשיה של הבנק הערב (בין אם הוא נושה מובטח או נושה בלתי-מובטח), ואי-לכך מהותה האמיתית הינו שינוי אופן החלוקה ה”פנימי” של מסת נכסים נתונה בין הנושים השונים. זאת, כאשר במצבים מסויימים, זוכים הנושים או חלקם להגדלת הסכום המשולם להם, באשר מצבת התביעות העומדת מול מסת הנכסים קטנה.
יוצא, כי החזר ערבות בנקאית (כמוה כהגעה להסדר המונע הגשת תביעה או ביצוע פסק-דין כנגד החברה), שינתה את החלוקה הפנימית של התביעות כנגד מסת נכסים נתונה – זאת, להוציא “חריג” אחד, אשר זכרו לא בא בכתבי טענותיה של הכונסת, והוא הגדלה משמעותית של תביעה אחת מול מסת הנכסים, והיא תביעתו של בעל התפקיד עצמו, אשר כמות שכר-הטרחה המשתלמת לו עשויה לגדול באורח ניכר.
לעניין זה אוסיף ואעיר; מאחר ו”צמיחה” זו של שכר-הטרחה אינה תלויה למעשה בכמות המימוש בפועל, היא חסרה את אותה מערכת איזונים ובלמים הכרוכה, דרך משל, בדיני תוספת המאמץ המיוחד, אשר כרוכה מעצם טיבה ודרך חישובה בכמות המימוש בפועל – קרי, בהיקפה של מסת הנכסים המחולקת בפועל לנושי החברה.
נקל לראות, כי תוצאה זו אינה רצויה; היא חותרת תחת אושיות דיני חלוקת הנכסים של גוף חדל-פרעון, אשר מיועדת למקסם ככל הניתן את מסת הנכסים המחולקת בפועל לנושיה החברה, מתוך שאיפה למקסם את אחוז הדיבידנד ולמזער את הנזקים אשר נגרמו מניה וביה על-ידי קריסת החברה או החייב חדלי הפרעון. לעניין זה, קבעה הפסיקה לא אחת, כי מן הראוי להקפיד ולמנוע מצב, בו בעלי התפקיד יגרפו לכיסם חלק גדול מדי ממסת הנכסים, וזאת על חשבון החלוקה לנושים (לעניין זה, ראה בין היתר פש”ר 1896/02 בש”א 21267/02 נגה תעשיות נ’ כונס הנכסים הרשמי, ופש”ר 1739/02, בש”א 20421/02 בעניין שכר-טרחתו של נאמן פוייכטוונגר תעשיות בע”מ. כמו-כן, ראה פש”ר 1149/03, בש”א 16946/03 עורך-דין טישמן נ’ כונס הנכסים הרשמי).
יוער כי בלא לקבוע מסמרות בנידון, ייתכן כי במקרים חריגים ומיוחדים, בהם החזר הערבויות חרג מגדר “שינוי החלוקה הפנימית” גרידא, והביא למצב בו הנושים הרגילים זכו לדיבידנד משמעותי, בעוד אלמלא אותה פעולה לא היו זוכים למאומה, מן הדין לשקול חריגה מהרציונל הכללי; באותם מקרים, ואך ורק באותם מקרים, תיתכן קביעה כי עבור אותם נושים הפכה הקטנת נשיית הבנק שוות ערך למימוש בפועל. כזה היה, במפורש, עניין חברת דן, כפי שנידון ונפסק על-ידי כב’ השופטת גילאור. לא כן הוא המקרה הנוכחי, בו מניה וביה לא יחולק דיבידנד כלשהו לנושים הרגילים, ומלוא נכסי החברה ילקחו בידי הנושה המובטח….
גם את הטענה כי חישוב ערך ערבויות שהוחזרו כתקבולי מימוש הינו חיוני בכדי ליתן “תמריץ” לבעלי תפקיד לפעול (ולעמול קשות) להחזירן ולמנוע את חילוטן של אותן ערבויות, לא קיבלה כב’ השופטת אלשייך, לדבריה את טענת התמריץ ניתן להעלות בכל מקרה שבעל התפקיד ביצע את תפקידו באופן מיטבי והקטין את התביעות כנגד החברה, לא כל פעולה הדורשת מאמץ נתפסת כ”פעולת יתר” אשר מצריכה “תמריץ” מיוחד מעבר לקבוע בתקנות, ואף מעבר למנגנון הקבוע במוסד תוספת המאמץ המיוחד.
זאת ועוד… לא ייתכן, שכל ניהול אינטנסיבי ומאומץ של עניייני חברה חדלת פרעון יחשב לפעולה “שלא מן המניין”. גישה זו חותרת תחת עצם הרציונל שבתקנות (אשר שופרו במיוחד בכדי ליתן את “התמריץ” באורח אינהרנטי במסגרת שכר המימוש או הניהול), ואין מנוס אלא לדחותה.
על אחת כמה וכמה, נכונים דברים אלו לעניינו של כונס, אשר כל פירות המימוש הנעשה על ידו מוזרמים אל הנושה המובטח, ואליו בלבד. במקרה זה, דומה כי קיים תמריץ אינהרנטי של הכונס להשביע את רצון הנושה המובטח ולמלא את תפקידו באופן אשר יקטין את הפסדיו של האחרון ויניעו לבקש את מינויו של אותו בעל תפקיד אף בתיקי כינוס נוספים – זאת, בין היתר, לאור העובדה כי עסקינן ב”שחקן חוזר” בתיקי חדלות פרעון, במידה העולה לאין-ערוך על מעמדו של נושה רגיל המבקש מינוי מפרק, ומידת ההתערבות של בית-המשפט בשיקוליו באשר למיהות בעל התפקיד קטנה יחסית.
לאור כל האמור לעיל, דין עמדת הכונסת להידחות, ושכר-טרחתה, כולל החזר הוצאות, יעמוד על הסך לו הסכים כונס הנכסים הרשמי. כמו-כן, לאור הנסיבות החריגות במיוחד, בהן עלה בידי הכונסת “להציל” ערבויות אוטונומיות אשר חילוטן נתבע בידי המוטבים, וזאת בלא שתנהל את החברה כעסק חי ותמשיך בביצוע הפרוייקטים.., ניתן אישור חריג לתוספת מאמץ מיוחד בסך 45%.”

3.5 קביעת שכר שלא על-פי תקנות השכר
ב- ע”א 530/88[16] נדון אופן קביעת השכר לכונסים שלא על-פי תקנות השכר.

המדובר בערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שקבע כי שכר-טרחתם של עורכי-הדין ארנון ולומברוזו על עבודתם ככונסי נכסים של חברת ש. פרידמן בע”מ יהיה 105,000 דולר לכל אחד.

עורכי-הדין ארנון ולומברוזו מונו לכונסי נכסים של חברת ש. פרידמן בע”מ, על-פי בקשת בעלי המניות של החברה. הם שוחררו מתפקידם בהסכמת כל הנוגעים בדבר, תוך קביעה כי שאלת שכר-טרחתם תידון בנפרד.

בית-המשפט, בהסכמת הצדדים, מינה את עורך-דין יעקב רובין על-מנת שימסור את חוות-דעתו בסוגיית השכר שהחליט, כי את שכר-הטרחה יש לחשב שלא על-פי תקנות החברות (שכר) והציע שתי שיטות חישוב חלופיות – האחת, הערכת מספר שעות העבודה שהשקיעו הכונסים שהן כ-1,000 שעות כל אחד והכפלתו בשכר של 100 דולר לשעה, בסך הכול 100,000 דולר לכל אחד. השניה, הערכת שכר חודשי של כ-1,500 דולר לחודש והכפלתו בשבעים חודשי עבודתם של כונסי הנכסים, ובסך הכול 105,000 דולר לכל אחד.

עמדת הכונס הרשמי היתה כי יש לחשב את השכר על-פי תקנות החברות.

בית-המשפט המחוזי קבע כי מבחינה משפטית במקרה של קביעת שכר ל”כונס בונה” אין להפעיל את תקנות החברות אלא לקבוע את שכרו לפי השכר המקובל בשוק. עובדתית נקבע כי הסכמת המערערים לחוות-הדעת, הינה גם הסכמה לשכר הראוי המקובל במשק, ולכן קבע את שכר הכונסים ל- 105,000 דולר לכל אחד.

המערערים ערערו על קביעת השכר וטענו כי יש לקבוע את שכר הכונסים על-פי תקנות החברה, וכי השכר שנקבע הוא מופרז. מצד הכונסים הוגש ערעור שכנגד על גובה השכר.

כב’ השופט ש’ לוין דחה את הערעור והערעור שכנגד וקבע כי:

“תקנות החברות אינן חלות לפי לשונן אלא על קביעת שכרם של מפרקים וכונסי נכסים שנתמנו לפי פקודת החברות (נוסח חדש), התשמ”ג-1983, אך מקובל עלינו, שהן עשויות לשמש קנה-מידה גם לקביעת שכרם של נושאי תפקיד אחרים; דא עקא, שכל אימת שבאים לקבוע את שכרו של נושא תפקיד פלוני, מן הראוי הוא לבחון, אם קני-המידה שבתקנות החברות מתאימים הם להחלה על נסיבות המקרה. והנה, אם מעיינים בתקנות החברות, אנו מוצאים, ששכרו של נושא התפקיד מורכב משלושה אלה: שכר ניהול (תקנה 7), שכר מימוש (תקנה 8) ושכר חלוקה (תקנה 9). אף לפי תקנות החברות עצמן נקבע סייג למי שלא היה אמור לנהל את הנכסים נושא המינוי או לממשם, שלעניינו נקבע בתקנה 10(ג), כי:
‘נתמנה כונס נכסים או מפרק זמני לפני צו פירוק, לשם תפיסת הרכוש ושמירתו בלבד, לא יחולו הוראות פרק זה, ושכרו ייקבע לפי אומדנו של בית-המשפט בהתחשב במידת עבודתו וטרחתו.’
במקרה שלפנינו מדובר בחברה, שעקב סכסוך בין שתי הכיתות של בעלי מניותיה הגיעה למצב של קיפאון; צו המינוי ניתן בהסכמה לפרקליטים של שתי הכיתות, וניתנו להם סמכויות רחבות ביותר של תפיסת הנכסים, שמירתם, ניהולם, החזקתם ולמעשה של שיקום החברה. בדין קבע השופט המלומד, שקני-המידה הכלולים בתקנות החברות אינם ישימים לגבי כונסים מהסוג האמור, ולפיכך שומה היה עליו לפסוק לכונסים את שכרם לפי קני מידה שונים. בנסיבות אלה, יש לתת לדיבור “שכר ראוי”, בו נקטו בעלי הדין, את משמעותו הרגילה, אם כי בנסיבות אחרות אפשר היה לפרשו כמתייחס לשכר שבתקנות החברות: ע”א 93/82, 778/81, ר”ע 274/81, ב”ש 490/85 וולף ואח’ נ’ בנג’מין ואח’, פ”ד מ(1) 365, 370). פרשנות זו של הדיבור “שכר ראוי” מקבלת חיזוק נוסף נוכח העובדה, שחישוב שכר הכונסים על-פי תקנות החברות אמור להיערך בדרך של פעולה חשבונית פשוטה; אכן, אם פנו בעלי הדין לגורם חיצוני שיקבע להם את שכרם הראוי, אות הוא, שביקשו לחרוג מגדר תקנות החברות …
כבר נקבע בעבר, כי אין בית-המשפט נוטה להתערב בשכר-הטרחה שנקבע לכונסי נכסים, מפרקים ודומיהם על-ידי הערכאה הראשונה, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן (ראה ע”א 621/83 בנק לאומי לישראל נ’ כונס הנכסים של חברת בני דן קבלני הנדסה ימית ואזרחית בע”מ ואח’, פ”ד מא(2) 660, 666 וכן ע”א 778/81, 93/82, ר”ע 274/81, ב”ש 490/85 עורך-דין ד”ר סלומון וולף נ’ בנזמין מרים, פ”ד מ(1) 365, 372). כאשר בית-המשפט התערב בעניינים מסוג זה, היה זה באותם מקרים בהם טעה השופט קמא בעקרונות אותם הפעיל ולא באופן בו יישם את אותם עקרונות (ע”א 438/85, ר”ע 401/85 איתן ארזי ושות’ בניה והשקעות בע”מ נ’ חיימסון ואח’, פ”ד מא(2) 718, 725). המקרה שלפנינו אינו חריג או יוצא דופן, ואף אין בו טעות בעקרונות אותם הפעיל השופט קמא. על-כן אין מקום להתערב בהחלטה, ויש לדחות את הערעור והערעור שכנגד. כך אנו פוסקים.”

3.6 התערבות ערכאת הערעור בקביעת שכר הכונס
כאמור בסיפא דברי כב’ השופט ש’ לוין דלעיל, לאחר שנקבע שכרו של הכונס, מעטות הפעמים בהם תמצא לנכון, ערכאת הערעור, מקום להתערב בקביעת שכרו.

כך למשל, ב- רע”א 3859/03[17] נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי לפיה נדחתה בקשת המבקש לפסוק לו שכרו ככונס בסך אותו ביקש.

במקרה זה חברת “ברלינה בע”מ” היא בעלת הזכויות בקרקע שעליה בניין הדירות בו מצויות דירות המשיבים. החברה נמחקה מרישומה כחברה והפסיקה את פעילותה בשנת 1979, עוד בטרם סיימה את בניית הבית המשותף, הבניה הושלמה על-ידי מוציאים לפועל, אך הבניין לא נרשם כבית משותף. בשנת 2001 מונה המבקש ככונס נכסים לצורך רישום צו הבתים המשותפים, ורישום הדירות על-שם המשיבים בטאבו. בשנת 2003 נרשם צו הבתים המשותפים לבניין.

הכונס ביקש מבית-המשפט לחייב כל משיב לשלם לקופת כינוס הנכסים שכר-טרחה של כונס הנכסים בסך של 4% מהשווי המוצע העכשווי של כל דירה בבניין, אך בית-המשפט מצא לנכון לפסוק לטובתו שכר-טרחה, בגובה של 1,000$ (כולל מע”מ) בלבד לדירה. לאומדן זה של שכרו הראוי של כונס הנכסים, שתפקידו היה רישום בית כבית משותף ורישום כל דירה על שמו של הדייר, הגיע בית-המשפט בהתבסס על הסעיף בכללי לשכת עורכי-הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התשס”ב-2000 שעניינו רישום דירות מגורים שנרכשו מאת קבלן. כנגד החלטה זו כוונה בקשת הערעור.

המבקש סבור כי הסכום אותו פסק לזכותו בית-המשפט קמא כשכר-טרחה אינו משקף את התגמול לו הוא ראוי בתמורה לפעולותיו, אשר לפי התיאור המובא בבקשתו, היו רבות ומורכבות. בנוסף, טוען המבקש כי במקרים דומים בעבר פסק בית-המשפט לטובת הכונס סכום שכר-טרחה גבוה יותר.

כב’ השופט א’ ריבלין דחה את הבקשה וקבע כי:

“תקנה 13(א) לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ”א-1981, מקנה במפורש לבית-המשפט שיקול-דעת לבחון בכל מקרה את מידת המאמץ והטרחה שהשקיע בעל תפקיד, בפוסקו שכר לכונס הנכסים. כבר נפסק בעבר כי הערכאה המתאימה להכריע בשאלות אלו היא הערכאה הדיונית, שהיא שמינתה את הכונס לתפקיד והיא שמכירה את פעולותיו (ראו למשל: ה”פ 235/65 מזרחי נ’ רוזנבוש, פ”ד יט(2) 195). משום כך, בית-משפט זה, בדונו בבקשת רשות ערעור, נוטה שלא להתערב בהכרעות בית-המשפט המחוזי בשאלת השכר הראוי של כונס הנכסים. בית-המשפט ייסטה מכלל זה רק בהתקיים נסיבות חריגות. המבקש בבקשה זו לא הצליח להצביע על קיומן של נסיבות חריגות שכאלה שיצדיקו את שינוי האומדן אותו עשה בית-המשפט קמא, אומדן שהינו סביר ואשר נעשה על-ידי בית-המשפט קמא בהסתמך על שיקולים ראויים.”
אולם גם אם ממעט בית-המשפט להתערב בקביעת השכר, יהיו מקרים חריגים בהם, כן תתערב ערכאת הערעור בקביעת שכרו של הכונס.

כב’ השופט י’ עדיאל הגדיר מקרים אלו ב- ע”א 9355/03[18], שבו תבעו כונסי הנכסים את שכרם לאחר בית-המשפט קבע כי אין צורך במספר כה רב של כונסים מכהנים והם התפטרו מתפקידם ככונסים, לדבריו:

“מקובל עלינו שבית-משפט שלערעור לא יתערב, ככלל, בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית בפסיקת שכר-טרחה של כונס נכסים וממלאי תפקידים דומים (ראה ע”א 530/88 פרידמן נ’ ארנון, פ”ד מג(4) 479, 484; ע”א 438/85 איתן ארזי ושות’ בניה והשקעות בע”מ נ’ חיימסון, פ”ד מא(2) 718, 725). אולם לכלל זה נקבעו חריגים, בהם ראה בית-המשפט להתערב בעניינים מסוג זה, בעיקר באותם מקרים בהם טעתה הערכאה הדיונית בעקרונות אותם הפעילה, ולא באופן בה יישמה את אותם עקרונות (ע”א 530/88 לעיל, שם).
במקרה שלפנינו, אנו סבורים שהשיקול העיקרי ששימש את בית-המשפט המחוזי לדחיית הבקשה, הוא הנימוק שלא היה מקום למינוי מספר כה רב של כונסי נכסים, אינו יכול להביא לשלילת שכרם של המערערים, במקום שבית-המשפט שמינה אותם (בהרכב אחר) סבר שהמינוי מוצדק… שהרי כפי שהמערערים מציינים, הם לא ביקשו לעצמם תפקיד זה. בית-המשפט הוא שמינה אותם ככונסי נכסים. המערערים קיבלו על עצמם את המינוי והשקיעו מזמנם, מרצם וכישוריהם במילוי התפקיד. בנסיבות אלה, לא ראוי שתישלל זכותם של המערערים לקבלת תמורה נאותה עבור טרחתם.
מאידך, אנו סבורים שבקביעת היקף השכר, יש להתחשב בכך שבמקרה זה עבודתם של כונסי הנכסים התחלקה בין מספר רב של ממלאי תפקידים…
בהתחשב במכלול השיקולים דלעיל ובחומר הנוסף שהניחו לפנינו הצדדים, אנו משנים את החלטתו של בית-המשפט המחוזי, וקובעים ששכרו (הנוסף) של כל אחד מהמערערים יעמוד על 60,000 ש”ח בצירוף מע”מ.”
בבקשת הכונס לשכר-טרחה, אין הוא מחוייב על-פי חוק לצרף תצהיר לבקשתו. כך נקבע ב- רע”א 4362/91[19] מפי כב’ השופט ת’ אור:

“גם בטענה, שההחלטות בעניין שכר-הטרחה אינן יכולות לעמוד, הואיל ונתנו ללא שהיה תצהיר מטעם המנהלים בפני בית-המשפט – אין ממש. הפעילות הרבה והמסובכת של המנהלים בתיק יכולה היתה להקבע על-ידי בית-המשפט נוכח התיק שבפניו, ועל יסוד מסמכים רבים שהוגשו לבית-המשפט שיש בהם לשקף את פעולות המנהלים. לאור חומר זה שהיה בפניו, רשאי היה בית-המשפט להגיע למסקנה אליה הגיע.”
ההבדל בין שכר ביניים ושכר סופי ניכר מנכונות התערבותו של בית-המשפט העליון בקביעת השכר.

ב- רע”א 9099/03[20] נדונה בקשתו של כונס הנכסים לשכר-טרחה סופי בסך 12,998,398 ש”ח. בית-המשפט המחוזי העניק לו כשכר ביניים 2 מליון ש”ח, מע”מ והוצאות כפי שפורטו.

כנגד קביעה זו משיגים המבקשים וטוענים כי סכום הביניים עולה לאין שיעור על הסכום הסופי שייפסק אולם כב’ השופט א’ ריבלין דחה את טענתם וקבע כי כיוון שהמדובר בשכר ביניים אין מקום להתערב, ושאלת שכרו תיקבע בסוף ההליך. יחד עם זאת הוער כי לא יפסקו לכונס סכומים נוספים כשכר ביניים.

ב- ע”א 9355/03[21] דן כב’ השופט י’ עדיאל בערעור כונסי נכסים על דחיית בקשתם לתשלום שכר-טרחה (נוסף) בגין פעילותם ככונסי נכסים של האגודות.

בבית-המשפט המחוזי בחיפה הוגשו נגד האגודות שלוש תביעות, שנדחו.

לאחר שנציגי האגודות הודיעו כי אלו החליטו למכור את כל נכסיהן ולחלק את התמורה בין חברי האגודות, החליט בית-המשפט המחוזי, חרף דחייתן של התובענות הנזכרות לעיל, כי ראוי שהמימוש ייעשה על-ידי כונס נכסים במסגרת התובענה הייצוגית, לאור כך מינה בית-המשפט המחוזי ארבעה כונסי נכסים: עורכי-הדין שהגישו את שלוש התביעות ואת בא-כוח האגודות, עורך-דין אביתר גושן.

דעתן של האגודות לא נחה מהמינוי והן הגישו על ההחלטה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון, שהעלה בהחלטתו ספיקות בנחיצות המינוי של ארבעה כונסי נכסים, והחזיר את הדיון בנושא לבית-המשפט המחוזי, על-מנת שישקול את העניין מחדש.

משהוחזר הדיון לבית-המשפט המחוזי, התפטרו בא-כוחם של האגודות, ועורך-דין נוסף מתפקידם ככונסים, ובסמוך לכך, הגישו בקשה לקבוע את שכרם בגין פעילותם ככונסי נכסים עד לשחרורם.

בקשתם נדחתה, בשל הטענה שלא היה צורך במספר כה רב של כונסים, ונקבע שאין מקום להוסיף על מקדמת שכר-הטרחה (15,000 ש”ח) שנקבעה בעבר לכל אחד מכונסי הנכסים.

על כך הוגש ערעור זה ובו טענו המערערים, כי משמונו על-ידי בית-המשפט ככונסי נכסים, מינוי שנעשה ביוזמתו של בית-המשפט בלא שהם ביקשו תפקיד זה לעצמם, הם זכאים לתשלום שכרם עבור העבודה, הזמן והמאמץ שהשקיעו בפעילותם ככונסי נכסים.

כב’ השופט י’ עדיאל קיבל את הערעור וקבע כי יש לשלם לשני הכונסים סך של 60,000 ש”ח בצירוף מע”מ, לדבריו:

“מקובל עלינו שבית-משפט שלערעור לא יתערב, ככלל, בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית בפסיקת שכר-טרחה של כונס נכסים וממלאי תפקידים דומים (ראה ע”א 530/88 פרידמן נ’ ארנון, פ”ד מג(4) 479, 484; ע”א 438/85 איתן ארזי ושות’ בניה והשקעות בע”מ נ’ חיימסון, פ”ד מא(2) 718, 725). אולם לכלל זה נקבעו חריגים, בהם ראה בית-המשפט להתערב בעניינים מסוג זה, בעיקר באותם מקרים בהם טעתה הערכאה הדיונית בעקרונות אותם הפעילה, ולא באופן בה יישמה את אותם עקרונות (ע”א 530/88 לעיל, שם). במקרה שלפנינו, אנו סבורים שהשיקול העיקרי ששימש את בית-המשפט המחוזי לדחיית הבקשה, הוא הנימוק שלא היה מקום למינוי מספר כה רב של כונסי נכסים, אינו יכול להביא לשלילת שכרם של המערערים, במקום שבית-המשפט שמינה אותם (בהרכב אחר) סבר שהמינוי מוצדק. נציין שגם בית-המשפט העליון, בהחלטתו מיום 6.1.03, בה הוא הטיל ספק בנחיצותם של ארבעה כונסי נכסים, לא קבע בעניין זה מסמרות והחזיר את הדיון בעניין לבית-המשפט המחוזי. גם בית-המשפט המחוזי (השופט ג’ גינת), לאחר שהעניין הוחזר לפתחו, לא קבע שהמינוי היה מיותר, ולאחר שחרורם של המערערים מתפקידם, הוא אף ראה למנות כונס נכסים נוסף (שלישי). בכל מקרה, גם אם נניח שלא היה מקום למינוי מספר כזה של כונסי נכסים, איננו סבורים שמסקנה זו, אליה הגיע בית-המשפט בדיעבד ומפי הרכב שונה מההרכב שמינה את המערערים לתפקידם, הצדיקה לשלול את שכרם של המערערים. שהרי כפי שהמערערים מציינים, הם לא ביקשו לעצמם תפקיד זה. בית-המשפט הוא שמינה אותם ככונסי נכסים. המערערים קיבלו על עצמם את המינוי והשקיעו מזמנם, מרצם וכישוריהם במילוי התפקיד. בנסיבות אלה, לא ראוי שתישלל זכותם של המערערים לקבלת תמורה נאותה עבור טרחתם.”

3.7 הנושא בנטל תשלום שכר הכונס

מי מבין הצדדים ישא בנטל תשלום שכרו של הכונס, והאם ניתן להטיל את תשלום שכר הכונס על צד אחד בלבד, בשאלה זו עסק כב’ הנשיא (כתוארו אז) מ’ שמגר ב- ע”א 438/85[22]:

“מקובל הוא שכאשר בית-המשפט ממנה כונס נכסים, שכרו ישולם מתוך הנכסים שלצורך הטיפול בהם מינה אותו בית-המשפט… אולם, לעיקרון האמור, ישנם חריגים ותיתכנה נסיבות שבהן בית-המשפט יטיל את הוצאות הכונס על התובע לבדו או על הנתבע לבדו – בדומה להטלתן של הוצאות המשפט, בהתאם לתוצאות המשפט…
העיקרון המנחה בהפעלת שיקול-הדעת הוא עשיית צדק בין הצדדים בהתאם לנסיבות העניין. בעניין לוי (ת”א (ת”א) 3525/85, המר’ (ת”א) 10135/85 לוי ואח’ נ’ כונס נכסים הרשמי, פ”מ תשמ”ו(ג) 45) ניתן למצוא דוגמה להפעלת השיקול-דעת:
‘… צריכה להישאל השאלה מה היתה מטרת המינוי בנסיבותיו של כל מקרה, האם היה צורך במינוי לאותה מטרה שלשמה החוק מכיר בצורך למינויים של מפרקים זמניים ואם המסקנה היא כי לא היה צורך במינויים למטרות שהחוק קובע, נראה לי שבשכרם צריך לשאת מי שביקש את מינויים, ואין להטיל את שכרם כתוספת עומס וחוב על החברה שמצבה ממילא, רעוע ואין באפשרותה לשלם חובותיה’.”
במקרה הנדון, המערערת הכחישה קיומה של שותפות בינה לבין התובע, המשיב בערעור, דבר שחייב התדיינות משפטית ארוכה שבסופה נקבע כי אכן התקיימה שותפות. בית-המשפט קבע כי אין לצפות מן התובע כי במשך ההתדיינות הארוכה יאפשר למערערת לעשות בשותפות כבתוך שלה, ויימנע מבקשה למינוי כונס זמני. אילו לא טענה המערערת כי לא נתקיימה שותפות היתה נחסכת ההתדיינות הארוכה ובית-המשפט היה ממנה, כפי שעשה בסופו של דבר, מפרק לשותפות ומינויו של הכונס הזמני היה נחסך. לפיכך נקבע כי צדק בית-משפט קמא בהטילו את שכר הכונס הזמני על המערערת לבדה.

אך כאמור, המקובל והכלל הוא ששכר-טרחת הכונס ישולם מכלל הנכסים עליהם מונה הכונס, ועל-כן הטלת השכר רק על צד אחד, תלויה בבירור עובדתי של כל מקרה לגופו.

כך למשל, ב- ע”א 647/82[23] הועלתה טענה בקשר לאי-הכללתה של חברת גינדי, בעלי קרקע שערכו לגביה הסכם קומבינציה, בין החייבים לשאת בחלקם בשכר-הטרחה של הכונס, לאחר שעסקת הקומבינציה התעכבה והיה צורך למנות כונס נכסים על-מנת להשלימה.

בעלת המקרקעין, חברת גינדי, מיאנה להשתתף בצורה כלשהי בתשלום שכר-הטרחה של הכונס, ובית-המשפט המחוזי לא מצא בכך פגם. הוא אמר בקשר לכך:

“סבורתני כי למרות העובדה שהם מקבלים דירות במבנה – אין הם צריכים לשאת בשכר-הטרחה. הדירות – הם התמורה למקרקעין שבבעלותם ולהם היתה הזכות לבטל, הסכם המכר’ עקב הפרתו – והם לא היו מעוניינים מלכתחילה בהקמת המבנה לטובת הרוכשים פרט לכך. שרצו לקחת קבלן מטעמם ולהקים המבנה. אינני רואה סיבה לחייבם בתשלום.”
כב’ השופט מ’ שמגר לא קיבל את החלטת בית-משפט המחוזי וקבע כי:

“עניין אי-שיתופה של חברת גינדי בשכר-טרחתו של הכונס מעורר ספקות: הנימוק, שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי לכך שהחברה יצאה פטורה ללא תשלום כלשהו, הוא, כי החברה האמורה קיבלה דירות כתמורה עבור מקרקעין שלה ותו לא; אין להטיל עליה חיוב נוסף כלשהו, שהרי יכולה היתה לבטל את כל העסקה מעיקרה. כאשר חברת קמל הפכה לנעדרת יכולת לבצע את הבניה.
נימוק זה איננו נראה בעיניי, לכאורה, אם כי אין, כמובן, מקום למסקנות החלטיות, כל עוד לא נשמעו טענות בעניין. גדר הספקות הוא כדלהלן: הדירות נבנו גם עבור חברת גינדי, היינו הוצאתה של עסקת קומבינאציה מן הכוח אל הפועל, אחרי שביצועה הפך תחילה לבלתי-אפשרי, נעשתה לטובת כל אלה, אשר ציפו לקבלת דירות, יהיו אלה רוכשי הדירות במזומנים או יהיו אלה רוכשי הדירות על-ידי מתן תמורה במקרקעין. הדירות, שהוקצו לחברת גינדי, לא היו, כפי שיש להניח, בגדר המרת מקרקעין בדירות שוות ערך ותו לא, שהרי אחרת אין להבין, מדוע נערכת עסקת הקומבינציה. בעל מקרקעין נכנס לתוך עסקה כאמור, מכיוון שגם הוא מפיק תועלת מקבלת דירות עבור המקרקעין שלו, ולא התברר לפני בית-המשפט המחוזי, כי חברת גינדי היתה יוצאת דופן במובן זה. לא נתאפשרה גם בדיקה עובדתית של הטענות האפשריות של החברה האמורה, כי זו זכתה בהשמעת גרסתה על כונס הנכסים שסבר ככל הנראה, מראש, שאין להפוך את החברה האמורה לצד, כאשר הוא מבקש מבית-המשפט כי יקבע את שכר-טרחתו…
כאמור, יש מקום לדיון בנושא לגופו, ואין לראות באמור לעיל אלא משום הצגה של הבעיות העיקריות.”
ע”א 704/82[24] עניינו בשאלה מי החייב לשאת בהוצאותיו של כונס נכסים זמני שנתמנה על-ידי בית-המשפט לגבי חברת גי.אי.גי. השקעות (ישראל) בע”מ שהתחייבה בחוזה רכישה שנכרת עם המערערים לבנות דירות עבור המערערים.

לדעת המערערים, שגה בית-המשפט בכך שהטיל עליהם לשאת בתשלום לכיסוי הוצאותיו של הכונס, ולא על המדינה ונושים נוספים שלא היו צד לדיון.

בית-המשפט המחוזי קבע כי המדינה אינה צד ביחסים שבין קונה למוכר דירה, ואפילו המוכר הוא חברה גדולה, או עסק או אדם שנכשל, או רמאי. וכן, לגבי מי שלא ביקש מינויו של כונס נכסים נקבע כי אין לחייבו בתשלום שכר הכונס.

משכך, חוייבו כל אחד מהמבקשים את מינויו של הכונס לשלם לו את הוצאותיו.

כב’ הנשיא (כתוארו אז) מ’ שמגר קבע כי החלטת המחוזי מקובלת עליו, לדבריו:

“הטלת ההוצאות על כלל הנושים, היינו אף על אלה שלא היו צדדים לדיון המשפטי בבית-משפט קמא כפי שתבעו המערערים, היא משוללת יסוד בדין שהרי אין להעלות על הדעת שפלוני יחוייב בחיוב כספי עקב התדיינות שלא היה צד לה. אגב, בעקיפין מושפעים גם יתר הנושים ממילא מן ההחלטה כי בית-המשפט המחוזי ציין, כמצוטט לעיל, כי הוא מחייב את חברת גי.אי.גי. להחזיר לכל אחד מהמבקשים את הסך ששולם על ידו. אשר-על-כן הייתי דוחה את הערעור.”

3.8 תשלום עבור ביצוע תפקיד נוסף
לעיתים ממלא כונס הנכסים, מעבר לתפקידו, אף תפקיד נוסף.

לרוב המדובר בעורך-דין שהינו בא-כוח אחד הצדדים המתמנה לכונס.

קביעת שכרו של עורך-הדין, במובחן ובנפרד משכרו של הכונס, מבטיחה הימנעות מניגוד עניינים שעלול לצוץ בניהול תיק בשני כובעים, ועל-כן קבע כב’ השופט א’ מצא ב- ע”א 8905/02[25] כי את שכר עורך-הדין צריך לקבוע בלי קשר לעובדה שהוא גם כונס, ובשכר הכונס יתחשבו בשירות המשפטי שנתן.

במקרה הנדון המשיבות 1 ו-2 הן אגודות שיתופיות.

המערערים, הגישו מצידם תביעה נגד שתי האגודות, לפדיון מניותיהם בשוויין הריאלי וביקשו לאשר את תביעתם כתובענה ייצוגית, לפי חוק ניירות ערך, התשכ”ח-1968, המוגשת בשמם ובשם כ-35,000 בעלי מניות נוספים.

בתובענה נטען, כי שווייה הריאלי של מניה הוא כ-4,500 ש”ח לפחות, בעוד שאם יבקשו התובעים לפדות את מניותיהם תזכינה אותם האגודות בשוויין הנומינאלי בלבד (אגורה אחת למניה של האגודה הראשונה ו-500 שקלים ישנים למניה של האגודה השניה).

בסופו של דבר החליטו בעלי המניות שהאגודות תפדינה את מניות חבריהן בשוויין הריאלי, והם ימכרו, כך שהמחלוקת בין הצדדים צומצמה לשאלות הנוגעות לאופן מימוש הנכסים.

בא-כוח המערערים טען, כי הדרך הנאותה למימוש הנכסים היא באישור תובענת המערערים כתובענה ייצוגית והסמכת כונס נכסים, שימונה במסגרתה, לממש את הנכסים.

בית-המשפט המחוזי דחה טענה זו, בקובעו, שמשהודו האגודות בצדקת טענותיהם של בעלי המניות, אין מקום לעשות שימוש באמצעי של תובענה ייצוגית, אלא יש לפעול במסגרת כינוס נכסים, ואכן באי-כוח המערערים מונו לתפקיד זה.

את נושא פסיקת ההוצאות החליט בית-המשפט להניח לסוף ההליך, תוך שציין כי חרף דחיית בקשת המערערים לאשר את תובענתם כתובענה ייצוגית, הרי שהשקעת בא-כוחם תילקח בחשבון בפסיקת שכרו והוא יזכה לשכר עבור כינוס הנכסים.

בערעור הנדון, השיגו המערערים, בין השאר, על החלטת בית-המשפט להניח את קביעת שכר-טרחתו של בא-כוחם לסיומו של ההליך.

כב’ השופט א’ מצא קיבל את הערעור בנוגע לשכר-הטרחה וקבע כי:

“השגת המערערים על החלטת בית-המשפט המחוזי, להניח את נושא פסיקת ההוצאות לסופו של ההליך, בדין יסודה. בצדק אמנם ציין בית-המשפט, כי בקביעת שכר-טרחתו של בא-כוח המערערים יהיה מן הדין להביא בחשבון את השקעתו המיוחדת בייזום ההליך. אלא שהשקעת פרקליט המערערים כוונה להשגת הסעד שלשמו ביקשו המערערים לאשר את תובענתם כתובענה ייצוגית; היינו חיוב האגודות לפדות את מניותיהם של רבבות חבריהן במחיר שוויין הריאלי. משהסכימו האגודות לדרישה זו התייתר אמנם הצורך בתובענה הייצוגית, אך מהסכמת האגודות לסעד שנתבקש בתובענה נקל להיווכח כי במועד הגשתה היתה התובענה מוצדקת ולכאורה ראויה להתאשר כתובענה ייצוגית. בנסיבות אלו ראוי היה לבית-המשפט המחוזי להידרש לאלתר לקביעת שכר-טרחתו של בא-כוח המערערים, במסגרת הבקשה לאישור התובענה כתובענה כייצוגית, ולא היה זה מן המידה להניח את קביעתו לסוף הליכי כינוס הנכסים העתידים להתנהל במסגרת תובענתם האישית של המערערים.
דחיית הקביעה של שכר-הטרחה לסיומם של הליכי כינוס הנכסים תיצור עירוב תחומים בלתי-רצוי בין הליך הבקשה לאישור התובענה כייצוגית לבין כינוס הנכסים, וכן עלולה היא להעמיד את בא-כוח המערערים (אשר מונה כאחד מכונסי הנכסים) במצב בו יתעורר חשש לניגוד אינטרסים בין זכותו לקבלת שכר בגין פעולתו בעבר, בייזום ההליך כעורך-דינם של המערערים, לבין החובות המוטלות עליו ככונס נכסים, גם כלפי האגודות. יתר-על-כן: מן הראוי להקדים ולקבוע את שכרו של בא-כוח המערערים גם מטעם מעשי: כל עוד אין כונסי הנכסים יודעים את הסכום שיש להפריש מקופת האגודות לתשלום שכר-טרחתו של באי-כוח המערערים, לא יהיה בידם לשלם לבעלי המניות את יתרת התמורה שתתקבל ממכירת נכסי האגודות…
לא ראינו מנוס מהחזרת ההליך לבית-המשפט המחוזי. קביעת שכר-טרחתו של בא-כוח המערערים מצריכה בירור עובדתי, שמטרתו להעמיד את בית-המשפט על היקף השקעתו של בא-כוח המערערים בייזום ההליך וגודל תרומתו במימוש ההישג אשר ייתר את הצורך לברר את התובענה כתובענה ייצוגית. בית-משפט זה חסר את הכלים הדיוניים הנדרשים לקיומו של הבירור הנדרש.”

[1] בש”א (ב”ש) 9189/02 שיקרצי בע”מ נ’ פרוגרס, תק-מח 2003(1) 780, 783.
[2] בש”א 896/05 צמרת בוני הארץ בע”מ נ’ א.י.ע יובלים השקעות ואח’, תק-על 2005(1) 2297.
[3] ע”א 136/92 ביניש-עדיאל עורך-דין ואח’ נ’ דניה סיבוס חברה לבנין בע”מ, פ”ד מז(5) 114.
[4] ע”א 2817/91 מימון דוד, עורך-דין נ’ שאולי אומרן ו-2 אח’, פ”ד מז(1) 152.
[5] רע”א 4362/91 ד”ר מיכאל שפטלר נ’ המנהלים מטעם בית-המשפט, פ”ד מו(3) 466.
[6] ע”א 647/82 אריה ולאה ממון ו-5 אח’ נ’ עורך-דין ארתור מוהר, פ”ד לז(4) 235.
[7] ע”א 312/88 יוסף הולנדר נ’ נורית יחיא ו-2 אח’, תק-על 90(2) 516.
[8] ע”א 7398/00 נחמן גולדברג נ’ ועד הנאמנים לנכסי הווקף, תק-על 2003(3) 1010, 1017.
[9] ע”א 621/83 בנק לאומי לישראל בע”מ נ’ עורך-דין א’ פינצ’וק, פ”ד מא(2) 660, 666-667.
[10] ראה למשל ע”א 373/70 מרגוליס נ’ בנק א”י בריטניה, פ”ד כה(1) 273.
[11] ע”א 438/85 איתן ארזי ושות’ בניה נ’ עורך-דין אריה חיימסון, פ”ד מא(2) 718.
[12] ש”ר (ת”א-יפו) 2094/03 עורך-דין מרדכי שלו בתפקידו כמפרק זמני של חברת היפר דנטל בע”מ נ’ כונס הנכסים הרשמי, תק-מח 2004(1) 6308.
[13] ק”ת 6067, עמ’ 131.
[14] פש”ר (ת”א-יפו) 1001/04 פוסטר מדיה (ישראל) בע”מ (בכינוס נכסים) – החברה נ’ שלמה ז’ ורטהיים, עורך-דין – כונס הנכסים, תק-מח 2004(3) 6074.
[15] פש”ר (ת”א-יפו) 2070/02 עורך-דין דורית לוי טילר נ’ כונס הנכסים הרשמי, תק-מח 2003(3) 9142.
[16] ע”א 530/88 זיוה פרידמן ואח’ נ’ יגאל ארנון ו-5 אח’, פ”ד מג(4) 479.
[17] רע”א 3859/03 אילן דמארי נ’ שרון אהרון ו-29 אח’, תק-על 2003(2) 3408.
[18] ע”א 9355/03 עורך-דין צבי הדסי כונס נכסים ואח’ נ’ קואופ צפון אגודה שיתופית לשרותים בע”מ ואח’, תק-על 2004(4) 2627.
[19] רע”א 4362/91 ד”ר מיכאל שפטלר נ’ המנהלים מטעם בית-המשפט, פ”ד מו(3) 466.
[20] רע”א 9099/03 סלע שולדר חברה להשקעות בע”מ ואח’ נ’ עורך-דין ישי בית און – כונס הנכסים ממונה מטעם בית-משפט ואח’, תק-על 2004(2) 781.
[21] ע”א 9355/03 עורך-דין צבי הדסי כונס נכסים ואח’ נ’ קואופ צפון אגודה שיתופית לשרותים בע”מ ואח’, תק-על 2004(4) 2627.
[22] ע”א 438/85 איתן ארזי ושות’ בניה נ’ עורך-דין אריה חיימסון, פ”ד מא(2) 718.
[23] ע”א 647/82 אריה ולאה ממון ו-5 אח’ נ’ עורך-דין ארתור מוהר, פ”ד לז(4) 235.
[24] ע”א 704/82 כהן אסתר ויהודה ו-20 אח’ נ’ דן אחיעזר עורך-דין, תק-על 85(3) 244, 246.
[25] ע”א 8905/02 משה ארגוב ואח’ נ’ קו אופ צפון אגודה שיתופית לשירותים בע”מ ואח’, פ”ד נח(2) 865.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


חובות הכונס – סעיף 196 לפקודת החברות

1. כללי

חובות הכונס, נוגעות בשני תחומים עיקריים, התחום האחד הוא חובות מינהלתיות, והשני, חובות התנהגותיות מתוקף תפקידו כבעל תפקיד הממונה על-ידי בית-המשפט. להלן נדון בחובותיו של הכונס, בתוקף מינויו על נכס או כלל נכסי החברה.

2. חובות מינהלתיות
סעיף 196 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ”ג-1983 קובע כדלקמן:
“196. רישום מינוי של כונס, מפרק או מנהל
(א) כונס, מפרק, מפרק זמני או מנהל של חברה שנתמנה לפי פקודה זו, וכן מנהל של חברה שנתמנה לה אחד מאלה, יודיע תוך שבעה ימים על המינוי, לרשם ולכונס הרשמי; הרשם ירשום הודעה כאמור בפנקס השיעבודים.
(ב) בית-המשפט רשאי להורות על מתן הודעה לאדם נוסף שיקבע.
(ג) מי שלא קיים חובת הודעה לפי סעיף זה, דינו, בלי לגרוע מהעונש הקבוע בסעיף 317 – קנס נמשך.”
סעיף זה קובע את החובה להודיע לרשם החברות ולכונס הרשמי על מינויו.

משמעות מינוי כונס הנכסים לעניין עובדי החברה, דומה במהותה למשמעות צו פירוק, קרי, מינוי הכונס כמוהו כהודעת פיטורים.

לדעתו של א’ וולובסקי[1], ההצדקות לקביעה זו עולות על החיסרון הבולט באי-הודעה מוקדמת לפיטורים.

כך למשל, עובדים שאינם חפצים להמשיך לעבוד בחברה, אינם תלויים במתן מכתב הפיטורים, ולעובד קיימת הזכות המיידית, ללא תקופה של חוסר ודאות, לזכות מיידית בדמי אבטלה.

יש מקרים בהם הכונס, זקוק לסיועם של עובדים שונים על-מנת למלא את תפקידו, בעיקר אם המדובר בכונס מפעיל, הממשיך את קיומה של החברה כעסק חי.

על-מנת להעסיק עובדים, על הכונס לקבל את אישורו של בית-המשפט או הכונס הרשמי, וכאשר הוצאות העסקתם של בעלי המקצוע צפויות לעלות על 100,000 ש”ח על הכונס לצרף לבקשת אישורו את הנושים המובטחים כצד לבקשה.

יש להבחין בין העסקת עובדים חיצונים לחברה – כגון רואי חשבון ועורכי-דין, שמועסקים כעצמאיים ואין בינם לבין הכונס יחסי עבודה לבין העסקת עובדי החברה שבכינוס, שכרם של עובדים אלו ימומן בתקופת הכינוס כהוצאות כינוס, ואילו שאר זכויותיהם, כגון פיצויי הפיטורין, פדיון ימי חופשה וכו’ כבר התגבשו במועד צו הכינוס ולהם לא יהיו זכאים העובדים בתקופת הכינוס[2].

סעיף 197 לפקודה קובע את חובת פרסום המינוי במסמכי החברה לפיו:

“(א) נתמנה כונס או מנהל לנכסי חברה או לחלק מהם יש לציין את דבר המינוי בכל חשבונית, הזמנה או מכתב עסקי היוצאים מאת החברה, הכונס או המנהל, או מטעמם, ויש בהם שמה של החברה.
(ב) הופרה הוראת סעיף זה, דינה של החברה ודין כל כונס או מנהל או כל נושא משרה בה שביודעין ובמזיד אישר או התיר את ההפרה – קנס.”
אף כאן הראציונל ברור, חברה על נכסיה מתמנה כונס נכסים, משנה את מעמדה בעולם העסקי ואת כוח המיקוח שלה.

מטרותיה משתנות מגריפת רווחים לעמידה בכל חובותיה כלפי הנושים.

מדובר במידע מהותי, שצריך להעמידו בפני כל מי שמתקשר עם החברה.

הסעיף קובע סנקציה עונשית על אי-קיום ההוראה, סנקציה המוטלת באופן אישי על הכונס ולא על קופת הפירוק.

סעיף 199 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ”ג-1983 קובע כדלקמן:

“199. דו”חות של כונס ומנהל [135]

(א) כונס או מנהל שנתמנה על פי סמכות שבמסמך חייב להגיש לרשם סיכומי תקבוליו ותשלומיו כדלקמן :

(1) תוך חודש ימים, או תוך מועד מאוחר מזה שהתיר לו הרשם, לאחר תום ששה חדשים להתמנותו ולאחר כל תקופה נוספת של ששה חדשים -סיכום לגבי אותם ששה חדשים ;

(2) תוך חודש ימים לאחר שחדל לפעול – סיכום לגבי התקופה שמסוף תקופת הסיכום הקודם עד לתאריך החדילה וסיכום כולל לגבי כל התקופות שעברו מיום שנתמנה.

(ב) כונס או מנהל שחדל לפעול יגיש לרשם הודעה על כך והרשם ירשום אותה בפנקס השעבודים.

(ג) כונס או מנהל המפר הוראה מהוראות סעיף זה, דינו – קנס נמשך”.

סעיף זה קובע את החובה להגיש לרשם החברות דו”חות והודעה על סיום התפקיד.

על הכונס להגיש לרשם החברות דו”ח תקבולים ותשלומים מדי שישה חודשים מיום המינוי, וכן תוך חודש מסיום התפקיד.

יש לתמוה, כי על-אף שלבית-המשפט סמכות הפיקוח על פעולות הכונס, חובת תהדיווח מופנית כלפי רשם החברות ולא כלפי בית-המשפט.

אולם על-פי סעיף 201(א) לפקודת החברות נראה, כי פיקוח בית-המשפט מתבטא בסמכותו עד להגשת הדו”חות.

הסעיף קובע, אם גם באופן מצומצם לסיטואציה בה הבקשה היא של מפרק, בהנחה שמונה כזה, כי אם “ראה בית-המשפט, על יסוד בקשה של המפרק, כי כונס או מנהל שנתמנה על-פי סמכות שבמסמך לא נענה לדרישת המפרק להגיש לו חשבונות נאותים של תקבוליו ותשלומיו או לשלם לו סכום שהוא חייב לשלמו, רשאי בית-המשפט לצוות על תיקון המעוות תוך הזמן שקבע בצו.”
כאמור, סעיף זה הינו פתרון חלקי.

אין בפקודת החברות או בתקנות הנלוות לה הוראה המחייבת הפקדת ערובה למילוי תפקידו, אולם בפועל, התפתח נוהג כי הכונס מפקיד בתיק בית-המשפט כתב ערובה על-מנת לקבל העתק מאושר מכתב המינוי[3].

כונס הנכסים לפי דיני החברות מפקיד ערובה לפי טופס 46 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, על פיו מתחייב הכונס באחריות אישית, לשלם לפי הוראות בית-המשפט, אם לא יגיש חשבונותיו, לא ישלם סכום המגיע ממנו לפי הוראת בית-המשפט, או שיגרום בזדון או ברשלנות הפסד לנכסים עליהם מונה.

עם המינוי יש לפרסם ברשומות או בעיתון יומי את שם האדם נגדו הוצא צו הכינוס, מקום עסקו או מענו הרשום וכן את שמו ומענו של כונס הנכסים שהתמנה, עם מספר התיק, אלא-אם-כן הורה בית-המשפט שלא לפרסם פרטים אלו מטעם מיוחד[4].

א’ וולובסקי בספרו[5], מציין כי המצב הרצוי הוא שדו”חות בעלי התפקידים, בכללם הכונס יכללו, מעבר לתקבולים ולתשלומים נושאים נוספים ביניהם, בעיות ופתרונן בשיקום החברה, הסיבות לכישלון החברה, ממצאים המעידים על פגיעת החברה בדין או בנוהל עסקים תקין וטוהר המידות וכל נושא אחר שייקבע על-ידי בית-המשפט.

עריכת הדו”חות חיונית לסדר בביצוע התפקיד ומאפשר לכל המעוניין לקבל תמונת מצב על החברה.

בדומה למפרק, גם על הכונס חלה האחריות הפלילית, במידה שלא קיים אחת מחובותיו המוטלות עליו בפקודת החברות[6] או אם נהג במרמה או בהפרת אמונים במהלך תפקידו[7].

3. חובות התנהגותיות
בנוסף לחובות הכונס הפורמליות, הגשת דו”חות ניהול ספרים וכדומה, חלות על המפרק חובות התנהגותיות, מקצתן מפורשות, מקצתן התהוו וקיבלו את תוכנם על-ידי הפסיקה.

תקנה 54 לתקנות הפירוק קובעת כי: “מפרק, כונס נכסים, מי שמונה בידי בית-המשפט בהליך לפי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ”ט-1999 (להלן: חוק החברות), לתפקיד של נאמן לביצוע הסדר נושים או לתפקיד אחר במסגרת אותו הליך ומנהל מיוחד בחברה, לא יקבלו במסגרת מילוי תפקידם בה, בין במישרין ובין בעקיפין, כל שכר, מתנה, תמורה או טובת הנאה כספית אחרת, לבד מן השכר שקבע להם בית-המשפט לפי הפקודה ותקנותיה.”
ברי כי חובה זו היא בסיסית לגבי כל בעל תפקיד המתמנה על-ידי בית-המשפט, ויש בה חיוניות יתירה כאשר המדובר בכונס נכסים המשמש בדרך-כלל כבא-כוחו של הנושה המובטח שביקש את מינויו ועלול להימצא במצבים רבים יותר של ניגוד עניינים.

בין החובות החלות על הכונס, שאינם באות לידי ביטוי בחקיקה המפורשת בפקודת החברות, חלה אחריותו של הכונס על פגיעה נזיקית ו/או חוזית[8] ברכוש עליו מונה.

אחריות זו נובעת גם מחובת הכונס כלפי הנושה, כנאמן כלפי הנושה ובעל הנכס כפי שגורס ש’ כרם בספרו[9].

לא ברור מהי עמדת הפסיקה הקיימת, האם חיוב הכונס עקב פגיעה נזיקית יחול אישית על הכונס, או על אחריות התפקיד הרשמי, קרי, לא ברור מתי כספי הפיצוי ישולמו מקופת הכינוס או מכספי הערובה שהפקיד הכונס[10].

נראה שהדבר תלוי באופי הנזק ובאופן היווצרותו.

כך נקבע ב- בר”ע (חי’) 127/03[11] בה דובר בכונסת נכסים של חברה בע”מ לפי מינוי על-פי סעיף 194 של פקודת החברות (המבקשת בבקשה זו), שנטלה לרשותה במסגרת הכינוס, את נכסי החברה, ובהם מלגזה שהיתה מצויה בחצרי המפעל של החברה.

המשיב טען כי המלגזה היא שלו ופנה אל המבקשת ודרש כי המלגזה תוחזר לו.

הכונסת היתנתה זאת בחתימת תצהיר מצידו בו הוא מאשר שהמלגזה היא שלו וכי הוא מוותר על תביעות בגין נטילת המלגזה. הוא סירב לכך והגיש בקשה למתן הוראות בה ביקש כי המלגזה תוחזר לו וכן פירט את הפסדיו בגין 14 ימי עבודה של המלגזה: 21,000 ש”ח + מע”מ וביקש לחייבה לשלם לו סכום זה.

הבקשה נמחקה בהסכמת במשיב, כיוון שכונסת הנכסים החזירה לו את המלגזה, אך לאחר שלוש וחצי שנים הגיש המשיב כנגד הכונסת תביעה נזיקית בגין הפסד של 18 ימי עבודה, (34,023 ש”ח), הוצאות לתיקון המלגזה (2,520 ש”ח), כלי עבודה שהיו על המלגזה (6,000 ש”ח), הובלת המלגזה ממחסני האחסנה אליו
(1,400 ש”ח), דמי שחרור (630 ש”ח) שכר-טרחת עורך-דין (7,374 ש”ח) אובדן ימי עבודה (10,000 ש”ח) וכן 70,000 ש”ח עבור “אובדן הכנסות עתידיות ואובדן לקוחות קבועים ועוגמת נפש”.

עד להגשת התביעה, סיימה המבקשת את תפקידה ככונסת, ושוחררה במועד האמור מתפקיד זה על-ידי בית-המשפט המחוזי בנצרת.

לטענת הכונסת, כל שעשתה היה במסגרת תפקידה ולא פעלה בזדון או בחוסר תום-לב.

מעבר, טוענת הכונסת כי הסמכות לדון בתביעה היא בבית-המשפט של כינוס, ומכל מקום, לשם דיון בתביעה, נדרש אישורו של בית-המשפט האחראי על הכינוס, היינו, בית-המשפט המחוזי בנצרת, ואישור כזה המשיב לא ביקש. כמו-כן, היא שוחררה בינתיים מתפקידה.

המשיב טען כי התביעה לא התיישנה, וכי ניתן לתבוע כונס נכסים בעילת רשלנות.

כב’ השופטת ש’ ברלינר קבלה את בקשת הכונסת ודחתה את התביעה על-הסף, לדבריה:

“נראה לי, כי ככלל, כונס נכסים המתמנה לתפקידו על-ידי בית-המשפט לפי סעיף 194 של פקודת החברות עשוי לחוב בנזיקין כלפי צד שלישי הניזוק ממעשיו או ממחדליו אותם עשה במהלך ביצוע תפקידו ככונס. ניתן להבחין בין “אחריות רשמית” לבין “אחריות אישית” (אליעזר וולובסקי, כונס נכסים בדיני החברות (התשנ”ב-1992) 190). האחריות הרשמית נוגעת לפעולות הכונס בעצם מעשי הכינוס, כגון גרימת נזק לרכושו של צד שלישי או השגת גבול במיטלטליו. האחריות האישית נסבה על מעילה באמון, תרמית, נטילת כספים לעצמו מקופת הכינוס, וכד’.
בענייננו, כל אשר עשתה המבקשת היה במסגרת ולצרכי הכינוס, בסמכותה ככונסת, ובלא שניתן ליחס לה, בגין זה, אחריות אישית. אם אכן נטלה את רכושו של המשיב למשך 4 ימים שלא כדין, ותוך כדי כך נגרמו למשיב, עקב זה, נזקים, אם באי-הפקת פירות מן המלגזה או בגין נזקים למלגזה עצמה, וכך גם בגין הוצאות בשיחרורה מן האיחסון, הרי לא צריכה היתה המבקשת לשאת בנזקים האלה מכספה הפרטי, אלא הם חלק מהוצאות הכינוס עצמו, עליהם אחראי בית-המשפט של הכינוס שבידו קופת הכינוס.
המשיב היה מודע לכינוס ולזכותו לבקש מבית-המשפט האחראי על הכינוס כי המשיבה תחוייב לשאת בנזקיו ותשלם לו את הפסדיו, מקופת הכינוס. הוא העמיד את דרישותיו על סכום של 21,000 ש”ח ומע”מ; משהסכימה המבקשת להחזרת המלגזה, הוא חזר בו מבקשתו לבית-המשפט של הכינוס כי יחייבה בכך; ולאחר מכן לא פעל פעולה כלשהיא ואיפשר למבקשת להשתחרר מתפקידה תוך אישור דו”חותיה לבית-המשפט, בהעדר כל ידיעה כי עדיין תלויה ועומדת מצידו דרישה כספית כלפיה.
במצב דברים זה נראה לי מוצדק לקבל את הטענה כי בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, בגין שיהוי זה שהיה עימו שינוי מצב לרעה מבחינת המבקשת, ובהעדר הרשאה מצד בית-המשפט של הכינוס, אין לאפשר את קיומה של התביעה, ויש לדחותה על-הסף.”
נראה כי שילוב העובדות, ביניהם הזמן הארוך שחלף ממועד הנזק, שחרור הכונסת מתפקידה, אי-בקשת התובע רשות לתבוע מבית-המשפט הממנה, כל אלו הביאו בסופו של דבר לתוצאה של דחיית התביעה על-הסף.

אולם, אם נתייחס לתמצית קביעתה של כב’ השופטת ש’ ברלינר, המגמה הינה שלא לחייב באופן אישי את הכונס בתשלום נזיקי.

באשר לאחריות החוזית, גורס א’ וולובסקי בספרו[12] כי אחריות אישית בהתקשרות החוזית אינה אחת מציפיותיו של המתקשר בחוזה עם כונס נכסים.

לגישתו, הדבר נובע מהעובדה שהכונס מתמנה על-ידי בית-משפט, ובית-המשפט הוא שמפקח על חתימת החוזים.

לפי גישתו זו, חלה רק ה”אחריות הרשמית” של הכונס בתפקידו זה על פגיעה בנכסי החברה בכינוס בעקבות התקשרות חוזית.

כיוון, שכאמור, אין הכרעה תקדימית בנושא זה, על כונס בתפקידו להתנות מפורשות את אי-אחריותו האישית בהתקשרות חוזית, עם קבלת התפקיד.

4. כלפי מי חייב הכונס בחובת האחריות?
חובת הכונס היא, ראשית כלפי הנושה המובטח שביקש את מינויו. אולם ברי הוא כי באופן רגיל, מתמנה הכונס כאשר החברה קרובה למצב של חדלות פירעון, ועל-כן בנמצא נושים רבים שאינם נושים מובטחים, ועל-כן פרעון חובם תלוי במיצוי מימוש נכסי החברה על-ידי הכונס.

משום כך קבע בית-המשפט כי מרגע מינויו חב כונס הנכסים בדאגה כלפי כל הנושים[13], וכן כלפי צדדים שלישיים איתם התקשר[14].

כך גם קבע כב’ השופט א’ ויתקון ב- ע”א 141/74[15]:

“למן הרגע שנתמנה כונס אין הוא רשאי לדאוג רק לתביעת הנושה שביקש את מינויו. תפקידו דומה לזה של המפרק, והוא מופקד לא רק על כלל נכסי החברה החייבת, אלא גם על האינטרסים של כלל נושי החברה החייבת.”
5. אחריות אישית ואחריות רשמית
כאמור, הנפקא מינה הראשונית לסוג האחריות המוטלת על הכונס בגין מעשיו, היא מקור מימון הפיצוי שנקבע. במקרה של הטלת אחריות אישית התשלום יושת על כיסו האישי של הכונס, ואילו במקרה שבו נקבע כי האחריות היא רשמית – הרי שהתשלום ייפול על קופת הפירוק.

סעיף 374 מטיל, במקרים המפורטים בו, אחריות אישית על הכונס, על פיו:

“התברר תוך פירוקה של חברה שאדם שהשתתף בייזומה או בייסודה או שהיה או הינו נושא משרה בה או כונס נכסים, מפרק או מפרק זמני שלה, השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה, או עיכבם אצלו, או נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא-ומתן הנוגע לחברה, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, לחקור בדבר התנהגותו של האדם ולכפות עליו החזרת הכסף או הנכס או חלק מהם בצירוף ריבית בשיעור שייראה לבית-המשפט, או לכפות עליו תשלום כסף לזכות החברה ככל שייראה לבית-המשפט כפיצוי על מעשיו, ואין נפקא מינה אם העבריין עלול להיתבע עליהם בפלילים.”
כאמור, עוסק סעיף זה בעבירות שנתגלו בפירוק ואינו רלבנטי לכל סיטואציה של מינוי כונס.

כמו-כן מאפשר הסעיף, גם לכונס הנכסים לתבוע את הנמנים בסעיף, על-פי העילות המפורטות בו[16].

בהיעדר צו פירוק, על המבקש להטיל אחריות אישית על הכונס, לבקש את חילוט ערבותו על-ידי בית-המשפט, או לבקש את אישור תביעת הכונס מבית-המשפט המוסמך בכינוס כפי שנקבע ב- פש”ר 40/97[17] כי:

“קיימת אחריות אישית ברורה במסגרת הערבות הניתנת על-ידי כונס הנכסים כהבטחה למילוי תפקידו כשורה, ועל-פי תנאי הערבות.”

6. בפני איזו ערכאה ניתן לתבוע את הכונס?
בפקודת החברות, לא קיימת הוראה מקבילה להוראה המצויה לגבי מפרק או מנהל מיוחד כי בית-המשפט המוסמך לדון בתביעות כנגד כונס הנכסים הוא בית-המשפט שמינה את הכונס, הנוהג שהשתרש הוא כי במידה וברצונו של התובע לתבוע את תביעתו בערכאה שונה, עליו, לבקש את אישורו של בית-משפט של הכינוס.

ב- פש”ר (ת”א) 40/97[18] ישנה התייחסות לגבי תביעת כונס נכסים על פיה, הנושא לא הוסדר בחוק, כב’ השופט י’ לויט מצטט בקביעתו את כב’ השופט י’ זוסמן[19] ש”במקרים מסויימים אף יוכל הניזוק לתבוע את כונס הנכסים בבית-משפט אחר” ומסקנתו היא כי “נראה שאין הכרח לתבוע את כונס הנכסים דווקא בבית-המשפט שמינה אותו”.

באופן זהה פסק בית-המשפט המחוזי ב- ת”א (ת”א-יפו) 60637/03[20]:

במקרה זה הנתבע 2 מונה על-ידי בית-משפט המחוזי ככונס נכסיה של הנתבעת 1, במסגרת בקשה למימוש שיעבוד אג”ח.

בשנת 2002 הסתיים הליך כינוס הנכסים והנתבע 2 סיים את תפקידו ככונס.

לאחר סיום תפקידו הגישה התובעת תביעה בעילת רשלנות אישית כנגד הכונס, והוא ביקש לסלקה על-הסף.

לטענת הכונס, טרם הגשת התביעה היה על התובעת לקבל אישור להגשתה מבית-המשפט שמינה אותו, ואין נפקא מינה אם שוחרר מתפקידו ככונס נכסים אם לאו, לטענתו, רק בידי בית-המשפט של כינוס, שמינה את הכונס ופיקח על פעולותיו, הכלים לבחון את עילות התביעה כנגדו בראי הליך הכינוס, תוך היכולת להכריע באם אכן קיימת עילת תביעה נגד כונס הנכסים אשר מצדיקה הגשת תביעה אישית כנגדו אם לאו.

תביעת כונס הנכסים בלא קבלת אישורו של בית-המשפט הממנה עלולה להביא לתביעות סרק בלתי-מוצדקות כנגדו ואי-יכולתו של כונס הנכסים למלא תפקידו כראוי בלא מורא.

לטענת הכונס, כפי ששחרור מפרק מתפקידו משחררו מאחריות למעשה או מחדל בניהול ענייני החברה, כך שחרור כונס מתפקידו על-ידי בית-המשפט, פוטר אותו מחבות בגין התנהלותו במסגרת הליך הכינוס בתפקידו ככונס.

מנגד, טענה התובעת כי אין צורך באישור בית-המשפט המחוזי שמינה את כונס הנכסים לשם הגשת התביעה דנן. הנתבע 2 אינו משמש ככונס מאז חודש יוני 2002. לפיכך אין כל הצדקה לפנות לבית-המשפט המחוזי לשם קבלת אישור לתביעת הנתבע בגין רשלנות והפרת חובת האמונים.

לטענתה, אין גם בנסיבות העניין להקיש בין הדין על מפרק או נאמן בפשיטת רגל לבין כונס נכסים, או להגביל את זכות הגישה לערכאות מבלי שנקבעה ההגבלה על-ידי המחוקק, בחוק מפורש, או לכל הפחות לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת בו.

כב’ השופט ד”ר ורדי קובי דחה את הבקשה וקבע:

“מדובר בסוגיה משפטית שקיימות לגביה דעות שונות של שופטים שונים בערכאות השונות. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שרוב פסקי-הדין המצדדים בצורך בקבלת רשות בית-המשפט הממנה את בעל התפקיד (ובתי-המשפט לא נוהגים לסלק את התביעה על-הסף אלא לכל היותר להפנות את המבקש לקבל את רשות בית-המשפט הממנה) עוסקים במקרים של פירוק, פשיטת רגל ודנים במעמדם של מנהל מיוחד/מפרק. זאת ועוד, לגבי כונסי נכסים מדובר במקרה שלנו במקרה שבו שוחרר כונס הנכסים מתפקידו ותיק הכינוס נסגר כבר לפני כשנתיים ימים ולא מדובר בתיק פעיל שקיים ועומד בבית-המשפט, כשהשופט שמינה את כונס הנכסים כב’ השופט סגן הנשיא ד”ר קלינג כבר פרש מכס השיפוט, כך שלא ניתן להיעזר גם בהיכרותו את פרטי התיק. כמו-כן, מדובר בתביעה של נושה עצמאי ולא של החייב, כך שלא ניתן להצביע על אותם נימוקים שיפים וטובים אולי כלפי תביעה של החייב.
לא ניתן להתעלם שפסק-הדין היחיד של בית-המשפט העליון הדן בצורה ברורה וחד-משמעית בנידון ר”ע 74/86 אתא טכסטיל בע”מ (בכינוס נכסים) נ’ לוי שטראוס בע”מ, פ”ד מ(2) 301 (להלן: “פסק-דין “אתא טכסטיל”), קובע מפורשות שלהבדיל מהמצב בפירוק שיש קביעה מפורשת בחוק לאי-פתיחת הליך אלא ברשות בית-המשפט אין הוראה דומה לעניין חברה שבכינוס ואין מניעה עקרונית להגשת התובענה נגד החברה וכונסי הנכסים שבכינוס בכל בית-המשפט לו הסמכות העניינית לדון בעניין, תוך קביעה שהדרישה במשפט המקובל לקבל את רשות בית-המשפט שמינה את כונס הנכסים היא רק כלי עזר פרשני בישראל.
ואכן, אין בישראל חקיקה המגבילה את הגשת התביעה כנגד כונס הנכסים בבית-המשפט המוסמך מבחינת סמכות עניינית, כל זמן שלא שונה מצב זה בדרך של חקיקה יש לפרשו לטעמי באופן שלא מצמצם את זכות הגישה של התובע לבית-המשפט ובלא ליצור “מערכת סינון” נוספת שיכולה למנוע את זכות הגישה החוקתית לבית-המשפט במקרה של אי-קבלת רשות על-ידי בית-המשפט שמינה את כונס הנכסים. פגיעה בזכות הגישה ראוי שתעשה באופן ברור ומפורש בחקיקה, וכל זמן שלא נעשתה כך יש לפעול על-פי הכללים הרגילים הקבועים לעניין הסמכות העניינית…
הנה כי כן, הן המצב החקיקתי והן פסיקת בית-המשפט העליון מצביעים על כך שאין מניעה לתבוע כונס נכסים ללא קבלת רשות של בית-המשפט הממנה את הכונס, ובוודאי שהדברים נכונים במקרה שהכינוס הסתיים זה מכבר ומדובר בנושה ולא בחייב, כמו במקרה שבפני…
יש גם קושי עם קבלת רשות של בית-המשפט הממנה את כונס הנכסים שמונה במקרה כזה לא בתיק של פירוק או פשיטת רגל, אלא למימוש אג”ח. כך יכול להיות מצב של מינוי כונס נכסים על-ידי בית-המשפט שלום, ראש ההוצל”פ בהתאם לטיב העניין והסמכות העניינית. האם בכל מקרה שבפני נשלח את התובע לקבל רשות מבית-המשפט השלום / ראש ההוצל”פ שמינה אותו כדי שיוכל לתבוע את כונס הנכסים?, לטעמי לא ואותו רציונאל חל גם על מינוי כונס נכסים על-ידי בית-המשפט המחוזי, בוודאי בנסיבות התיק שבפני.
ישנו גם קושי עם העברת התיק לבית-המשפט המחוזי על-ידי לצורך מתן רשות בית-המשפט המחוזי להגשת התביעה כנגד כונס הנכסים, שכן, לכאורה לא מדובר בהעברה מחוסר סמכות עניינית היוצרת “לא יעבירנו עוד”, ולכאורה מצוי בית-המשפט המחוזי עקב ההעברה במצב נתון שעליו לתת החלטה בנושא הרשות. והנה, אם בית-המשפט המחוזי סבור שאין צורך כלל במתן רשות הרי למעשה יוחזר התיק אחר כבוד לבית-המשפט השלום.
ייתכן והדרך הראויה הינה שהטוען שיש צורך ברשות בית-המשפט שמינה את כונס הנכסים יפנה בבקשה בעניין זה לבית-המשפט שמינה את כונס הנכסים ב”בקשה למתן הוראות”, שהוא זה שיכריע בשלב ראשון, בשאלה אם יש צורך ברשות אם לאו, ובשלב שני יכריע במידת הצורך האם יש ליתן רשות, בלא שהנושא הועבר אליו על-ידי בית-משפט שלום בצירוף החלטה שיש להכריע בכך.
במקרה דנן, הנתבעים לא נהגו כך ומשבחרה התובעת את ה”מגרש” והגישה את התביעה לבית-המשפט השלום, אין מקום לטעמי “לזרוק את הכדור” לבית-המשפט המחוזי, בנסיבות של המקרה בפני שהכינוס הסתיים מכבר, השופט הדן בתיק כבר פרש ומדובר בתובע בנושה ולא בחייב.”

[1] וולובסקי א’, כונס נכסים בדיני החברות (מהדורה שניה, התשס”ד-2004, ירושלים) 289.
[2] ראה: גפני ישראל, כינוס נכסים הלכה ומעשה (מהדורה שלישית, המכון למחקרי משפט וכלכלה בע”מ) 514.
[3] וולובסקי א’, כונס נכסים בדיני החברות (מהדורה שניה, התשס”ד-2004, ירושלים) 72.
[4] תקנה 390 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984. בפקודת החברות אין הוראת פרסום מינוי הכונס, אולם כאמור, חלה תקנה 390 לתקנות סדר הדין האזרחי מכוח תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 על פיה:
“סדר הדין בכל עניין אזרחי המובא לפני בית-משפט, וכן בדיון בבית-הדין המיוחד לפי סעיף 55 לדבר המלך במועצה על א”י, 1947-1922, או בדיון בבקשות לפי אותו סעיף – יהיה לפי תקנות אלה; אולם במידה שבעניין פלוני נוהגים לפי סדר דין אחר – לא ינהגו לפי תקנות אלה”. ראה גם: וולובסקי א’, כונס נכסים בדיני החברות (מהדורה שניה, התשס”ד-2004, ירושלים) 109.
[5] וולובסקי א’, כונס נכסים בדיני החברות (מהדורה שניה, התשס”ד-2004, ירושלים) 284.
[6] סעיף 317 לפקודת החברות.
[7] סעיף 425 לחוק העונשין, התשל”ז-1977.
[8] ראה למשל סעיפים 62, 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), וכן סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973.
[9] כרם שלמה, חוק הנאמנות, התשל”ט-1979 (מהדורה שלישית, 1995) 105.
[10] שאלה נוספת היא האם ניתן לחייב את הכונס באחריות אישית, אף מעבר לסכום הערובה שהפקיד. מחד, סכום הערובה המוטל, הוא תמחור הסיכון על-ידי בית-המשפט, ועל כן לא ראוי להטיל על הכונס סיכון שלא לקח על עצמו, תוצאה זו עלולה למנוע מכונסים לקבל על עצמם את התפקיד ולהרבות תביעות כנגד הכונס, על מנת להפעיל עליו לחץ לקבל החלטה כזו ולא אחרת, מאידך, באם נהג הכונס במרמה וחוסר תום-לב, הרי שסיכון זה לא גולם על-ידי בית-המשפט הממנה את הכונס, ועל הכונס לשאת בתוצאות התנהגותו.
[11] בר”ע (חי’) 127/03 עדינה וייל, עורך-דין, כונסת נכסים נ’ עפיף עבדל מלק ותד, תק-מח 2004(1) 3772.
[12] וולובסקי א’, כונס נכסים בדיני החברות (מהדורה שניה, התשס”ד-2004, ירושלים) 295.
[13] פש”ר 1378/00 פקודת החברות (נוסח חדש), התשמ”ג-1983 נ’ טיטן בנץ בע”מ, פדאור 01(2) 770
[14] פש”ר (ת”א-יפו) 99/95 חברת נדל”ן איילה נ’ הדר טבריה, תק-מח 2003(3) 1179.
[15] ע”א 141/74 הלנה פפרבוים נ’ דן שירזלי ואח’, פ”ד ל(1) 20.
[16] ראה: פש”ר (ת”א-יפו) 225/97 עורך-דין עובדיה בלס בתפקידו ככונס נכסים של חברת מגדלי השמש מ.ה.(1990) בע”מ ואח’ נ’ מרדכי קליין ואח’, תק-מח 2004(1) 6632, בו תבע הכונס את דירקטור החברה בגין עסקת מכר למראית עין, ולפיכך טען שפסולה העסקה שביצע הדירקטור. כב’ השופטת ו’ אלשייך קיבלה את הבקשה וחייבה את הדירקטורים בהשבת סכום ה”מכירה” לקופת הכינוס. וכן: בש”א (חי’) 3369/05 בנק הפועלים בע”מ נ’ שגיא שלום, תק-מח 2005(3) 227. בה תבע הכונס את חשב החברה בגין הברחת נכסים, וכב’ השופטת ב’ גילאור, קיבלה את בקשתו.
[17] פש”ר (ת”א-יפו) 40/97 אילן שביט נ’ רביב עמק חפר, תק-מח 99(2) 65535, 65546.
[18] פש”ר (ת”א) 40/97 שביט נ’ רביב עמק חפר תשתיות ובניה (1982) בע”מ, תק-מח 99(2) 65535.
[19] ע”א 56/68 סוכנות מכוניות לים התיכון בע”מ נ’ מוסכי בריסטול בע”מ ואח’, פ”ד כב(1) 598.
[20] ת”א (ת”א-יפו) 60637/03 יבולי גליל בע”מ נ’ פרי מבח”ר חברה לאריזה וקירור בע”מ ואח’, תק-של 2004(3) 12278.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


בקשה למתן הוראות – סעיף 200 לפקודת החברות

1. כללי
סעיף 200 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ”ג-1983 קובע כדלקמן:

“200. ביקורת בית-המשפט על כונס

(א) כונס שנתמנה לחברה לפי פקודה זו, רשאי בית-המשפט להורות לו בצו כי בעניינים שנקבעו בו עליו לפנות לבית-המשפט לשם קבלת הוראות. (ב) צו לפי סעיף-קטן (א) יכול שיתן בית-המשפט מיזמתו או לפי בקשת הכונס הרשמי, מפרק, מפרק זמני, נושה של החברה או משתתף.
(ג) לשם מתן צו או הוראות לפי סעיף זה, רשאי בית-המשפט להיעזר במי שימצא לנכון, לרבות הכונס הרשמי.”
הליך הבקשה למתן הוראות הוא הליך בו, מחד, יכול הכונס לקבל הדרכה בפעולותיו, ומאידך, יכול בית-המשפט להורות לכונס מה לעשות.

הנושאים בהם נדרשת הדרכת בית-המשפט לרוב הם הליכי מימוש נכסים, קבלת אישור בית-המשפט למכירת נכס, מינוי או פיטורי בעלי תפקידים, בקשת שכר-טרחה ועוד.

הכונס, יפנה לבית-המשפט לקבלת אישורו לפעולה מסויימת, גם אם הורשתה הפעולה בכתב המינוי וזאת על-מנת לכסות את עצמו מבחינת אחריותו האישית לתוצאות הפעולה, שבמהותה ואופיה נדון בהמשך.

טרם חקיקת סעיף זה (לפני תיקון התשמ”ג), הגישה בפסיקה לא היתה חד-משמעית בקשר לקבלת הוראות מבית-המשפט[1], מחד, נקבע כי הליך מתן ההוראות הינו האמצעי היעיל להדרכת הכונס על-ידי בית-משפט המפקח על פעולותיו, ומאידך הובעה הדיעה כי הליך מתן ההוראות, יעיל רק לעניין קבלת הוראות ביצועיות, אך אין ביכלתו להטיל חבות על צד ג’. במקרה של הטלת חבות, בית-המשפט צריך לשמש כדיין בין שני צדדים ולא כמפקח על פעולות הכונס[2].

הגישה שאומצה בפסיקה היא, כי ניתן, במסגרת בקשה למתן הוראות לבקש אף סעד כנגד אחר, בתנאי שיוזמנו כל הצדדים הנוגעים בדבר.

לעומת הפסיקה, סעיף 200 בפקודת החברות, מתנה את הגשת הבקשה למתן הוראות, בצו בית-המשפט לפנות אליו, אך בעניינים שנקבעו בבקשת הוראות.

ניסוח זה, לגישתו של א’ וולובסקי[3] השאיר את הסעיף כאות מתה, ובפועל פונים כונסי הנכסים בעניינים שונים בבקשה למתן הוראות, בלי קשר ל”עניינים שנקבעו” כדרישת הסעיף.

יצויין, כי באמצעות הליך בקשה למתן הוראות, מצאו מענה גם צדדים שלישים להליך הכינוס, וזאת על-פי קביעתו של כב’ השופט חיים כהן ב- ע”א 548/76[4] כי:

“ישנם סמוכין לכך שאם נתמנה כונס נכסים בתובענה פלונית, כי אז צריך צד שלישי, אף שאינו צד לתובענה, לפנות לבית-המשפט בבקשת מתן הוראות לכונס הנכסים להימנע מלפגוע בזכותו, דווקא במסגרת אותה התובענה אשר בה נתמנה הכונס ((Searle v.
Choat (1884) 25 Ch.D. 723 53 L.J.Ch. 506; 50 L.T. 470,) Searle (32 W.R. 397 (C.A.). ולא זו בלבד אלא בית-המשפט עשוי לאסור, בצו-מניעה, הגשת תובענה נגד כונס נכסים שנתמנה על ידיו, שלא במסגרת התובענה אשר בה נתמנה Maidstone Palace of varieties (1909)).”
כך למשל, הוחל העיקרון הזה על דרך הצימצום, ב- ע”א 380/89[5], על-ידי כב’ השופט י’ מלץ:

“ככלל, אין ההליך של בקשה למתן הוראות לפי סעיף 310(ב) לפקודת החברות יכול לשמש תחליף לתביעה של כונס או מפרק נגד צד שלישי.
יתכנו מקרים שבהם יכול בית-משפט, במסגרת הליך כזה, להכריע בפלוגתא בין המפרק לבין צד שלישי, אגב הדיון בבקשתו של המפרק. תנאי הוא שהכרעה באותו סכסוך עם צד שלישי תהיה דרושה כדי להחליט מהן ההוראות שתנתנה למפרק. הוראות למפרק הינן מרכזו וליבו של הליך כזה.
כאשר לא מתבקשות הוראות כלל וההליך מיועד אך ורק לבירור הסכסוך עם צד שלישי – אין בקשה למתן הוראות ההליך המתאים. במקרה כזה על המפרק להתכבד ולהגיש תובענה לאחר נטילת אשור מבית-המשפט או מועדת הביקורת. (סעיף 307(א)(1) לפקודת החברות)…
בהליך הנדון כאן לא מבקש הכונס שום הוראות מבית-המשפט. כל שהוא מבקש שבית-המשפט יכריע בסכסוך בינו ובין משרד הבינוי והשיכון לגבי צורת חישובי ההצמדה, שתקבע את גובה החוב שלהשקפתו חייב המשרד לחברות שבפירוק. זהו סכסוך כספי שאין בינו ובין בקשת הוראות ולא כלום, ואין זה משנה כלל לעניין זה שאין זו תביעה ישירה אלא בקשה לקבל פסק-דין הצהרתי. מהות הסכסוך היא הקובעת, ומהות הסכסוך היא סכסוך כספי פשוט, שהדרך הנכונה לבירורו הוא בבית-משפט רגיל על דרך של תובענה רגילה.”
אולם עם השנים הוגמשה והתרככה גישה זו ונקבע ב- רע”א 3004/97[6] על-ידי כב’ השופט י’ טירקל כי:

“הליך של מתן הוראות לפי סעיף 310 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ”ג-1983 (סעיף 173 בנוסח הקודם) הוא “תחליף מהיר ויעיל” לבירור תובענה בדרך הרגילה ‘ובכל מקרה אשר בו מוצא בית-המשפט לאפשרי ולצודק להשתמש בתחליף מהיר ויעיל זה, תבוא עליו ברכתו של בית-משפט זה’… יש לציין כי בכל הנוגע לבקשת הוראות אין הבדל עקרוני בין הליכי כינוס נכסים לפי דיני החברות, הליכי פשיטת רגל והליכי פירוק (לסיכום ההלכות עיין א’ וולובסקי, כונס נכסים בדיני החברות, התשנ”ב-1992, בעמ’ 300, הערה 57). אולם, כאשר מדובר בסכסוך כספי והמחלוקת העובדתית מצריכה שמיעת עדים, יש הצדקה לבררה על דרך של תובענה רגילה.”
כיוון שכך, החל שימוש נרחב יותר, הן מבחינה כמותית והן מבחינת תוכן הבקשות על-ידי הליך בקשה למתן הוראות.

2. מעמדה של החלטה בבקשה למתן הוראות
2.1 כללי

האם החלטה בבקשה למתן הוראות לכונס נכסים היא “פסק-דין” ולכן ערעור עליה הוא בזכות, או שהמדובר ב”החלטה אחרת”, שאז ערעור עליה ייתכן לאחר מתן רשות לכך בלבד.

כאמור, המבחן המקובל לעניין ההבחנה בין פסק-דין והחלטה אחרת הוא: האם ההחלטה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים. מקום בו בית-המשפט סיים בהחלטתו את הדיון בעניין הכולל העומד בפניו, הרי שמדובר בפסק-דין. בכל מקרה אחר המדובר הוא בהחלטה אשר ערעור עליה הוא ברשות בלבד.[7]

אך על-אף הבחנה ברורה זו, נראה כי לא קיימת בפסיקה דעה אחידה, והתשובה תלויה בטיב ההחלטה ובכללים המגדירים “החלטה סופית” ו”החלטה אחרת”.

2.2 החלטה בבקשה למתן הוראות היא החלטה אחרת
ב- ע”א 2817/91[8] קבע כב’ השופט ג’ בך כי דינה של החלטה בבקשה למתן הוראות היא כהחלטה אחרת, עליה ניתן להגיש ערעור רק לאחר שניתנה לכך הרשות.

במקרה הנדון, ההחלטה נשוא הערעור, עניינה מתן הוראות לגבי ביצוע פסק-דין.

מדובר בהחלטה שניתנה לאחר בירור המחלוקת המרכזית שבין הצדדים, והשאלה היא מה דינה לעניין זכות הערעור?

כב’ השופט ג’ בך קבע כי:

“הכלל המנחה הוא, כי מקום בו ההחלטה נשוא הערעור טפלה לפסק-הדין העיקרי שקדם לה, וכאשר ההכרעה במחלוקת המרכזית שבין הצדדים נעשתה כבר בפסק-הדין המוקדם, או אז אין בהחלטה המאוחרת משום פסק-דין חדש ונוסף באותו התיק, אלא רק “החלטה אחרת”, אשר ערעור עליה ייתכן ברשות בלבד. עמד על כך השופט זוסמן (כתוארו אז) ב- ע”א 273/56 לבני נ’ אושרוביץ, פ”ד יא(1) 647, 649:
‘… “פסק-דין” כמשמעותו בסעיף הנ”ל… פירושו: ההחלטה המסיימת את בירור המשפט, להבדיל מצו-ביניים, הניתן בדרך-כלל תוך כדי בירור, אשר עוד עתיד להמשך. אמרתי ‘בדרך-כלל’, כיוון שפעמים עשוי אף צו-ביניים להינתן אחרי גמר המשפט, והוא כשאין עניינו אלא ביצוע אותן הזכויות עליהן כבר פסק בית-המשפט.’ (ראה גם: ע”א 228/63 עזוז נ’ עזר, פ”ד יז(4) 2541, 2548). …
המסקנה המתבקשת היא, אם כן, שהחלטה אשר אינה במהלך דיון תלוי ועומד, וכל עניינה מתן הוראות לביצוע פסק-דין, החלטה זו בהכרח תהיה טפלה לפסק-הדין אותו היא באה לבצע, ולפיכך, היא “החלטה אחרת” אשר ערעור עליה טעון מתן רשות להגשתו…
בענייננו, ההחלטה אשר הכריעה בזכויות הצדדים לתביעה היא פסק-דינו של השופט עלי נתן. זוהי ההחלטה המרכזית והעיקרית בתביעה. כל החלטה מאוחרת לה שעסקה בהוראות לביצוע אותו פסק-דין, לרבות ההחלטה נשוא ערעור זה, היא החלטת ביניים אשר ערעור עליה ייתכן ברשות בלבד. מסקנה זו כאמור אינה משתנה גם נוכח העובדה שלהחלטות המאוחרות נודעה חשיבות מעשית ניכרת…
כאן הבקשה שהגיש המערער לבית-המשפט המחוזי עסקה במתן הוראות לביצוע פסק-הדין שניתן על-ידי השופט עלי נתן… הרי במקרה שבפנינו מתבקשת המסקנה שההחלטה נשוא הערעור אכן כרוכה וקשורה קשר אמיץ בפסק-הדין העיקרי שניתן על-ידי השופט נתן, ועל-כן ערעור עליה יהיה ברשות בלבד.
המערער מנסה לטעון, כי בהחלטתו של השופט נתן בכל הנוגע לביצוע ההסכם ניתן רק צו אכיפה כללי, ואילו ההחלטה נשוא ערעור זה היא פסק-הדין הסופי המשלים את האכיפה… אין בידי לקבל טיעון זה… לא ייתכן שהחלטה בדבר מתן הוראות לגבי ביצוע פסק-דין תוכל לשנות את פסק-הדין עצמו. ההכרעה במחלוקת שבין הצדדים לתביעה הושלמה בפסק-הדין של השופט נתן. כל החלטה מאוחרת לה עסקה רק בפתרון בעיות שהתעוררו אגב ביצוע פסק-דין זה, והיא כפופה לקביעות המנחות והמחייבות של פסק-הדין גופו…
המסקנה המתבקשת מכל הדברים לעיל היא, שהחלטתו של השופט טל נשוא ערעור זה היא “החלטה אחרת”, אשר הגשת ערעור עליה היתה טעונה מתן רשות מוקדמת. בהעדרה של רשות זו אין בפנינו ערעור.”

2.3 החלטה בבקשה למתן הוראות היא כפסק-דין
לעומת קביעה זו, קבעה כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה כי דינה של החלטה בבקשה למתן הוראות היא כהחלטה סופית, עליה ניתן להגיש ערעור בזכות. כך נקבע ב- רע”א 259/99[9], לדבריה:

“המדובר בהחלטה שניתנה במסגרת בקשה למתן הוראות לכונסת הנכסים. ההחלטה אינה בבחינת הליך ביניים אלא היא מבקשת לקבוע באורח סופי את סיווגה ודרך רישומה של הקולונדה במרשם המקרקעין (נשוא המחלוקת – הוספה שלי – ק.פ.ז.). במובן זה, הפלוגתא בין הצדדים הוכרעה סופית. בהינתן עובדה זו, יש לראות את ההחלטה כפסק-דין שמוקנית לגביו זכות ערעור, ולא כהחלטה המצריכה קבלת רשות לערער: השווה רע”א 3277/95 הולנדר בנאי בע”מ נ’ חברה לנאמנות של בנק לאומי, פ”ד מט(5) 295, 301; בר”ע 77/77 כונס נכסים של דגמים תעשיות בע”מ נ’ תעשיות עץ קשת, פ”ד לב(1) 444.”

3. בקשה למתן הוראות או תביעה רגילה?
3.1 כללי

ב- רע”א 7882/01[10] נקבע כי השאלה אם לדון בבקשה במסגרת הוראות לכונס או במסגרת תביעה נתונה לשיקול-דעתו של בית-המשפט.

לבית-המשפט המחוזי הוגשה בקשה למינוי כונס נכסים מכוח שיעבוד קבוע בהסכמת בעל שיעבוד נוסף על הנכס. במסגרת בקשה זו הוגשה בקשה למתן הוראות לכונס הנכסים לפיהן עליו לאכוף את השיעבוד רק על 120 דירות ולהימנע מלבצע דיספוזיציה ב-24 מעבר ל-120 הדירות.

בית-המשפט המחוזי נמנע מלהיענות לבקשה בקבעו כי אין מקום לברר את זכויות המבקשת במסגרת הליך בקשה למתן הוראות ויש להגיש לשם כך תביעה נפרדת ולצרף את כל הצדדים הנוגעים בדבר. הבקשה נמחקה ועל כך הוגשה בקשת רשות הערעור.

כב’ השופטת ט’ שטרסברג-כהן דחתה את הבקשה וקבעה כי:

“השאלה אם העניין יתברר במסגרת בקשה למתן הוראות אם לאו הוא עניין מובהק של שיקול-דעת בית-המשפט השומע את הבקשה וככלל אין להתערב בשיקול-דעת זה. זאת ועוד, לא נמצאה עילה מספקת להתערב בשיקול-דעת זה בענייננו… כאשר מדובר בסכסוך כספי והמחלוקת עובדתית, מצריכה שמיעת עדים יש הצדקה לבררה על דרך של תובענה רגילה (ראו רע”א 3004/97 עורך-דין לוי דוד ואח’ נ’ עורך-דין דניאל אזוגי ואח’, תק-על 97(3) 623 והאסמכתאות הנזכרות שם) ניתן ליישם כלל זה על ענייננו.”

3.2 מקרים בהם יש לפנת בתביעה רגילה
מתי, איפוא, על הכונס להגיש בקשה למתן הוראות, ומתי עליו לפנות לאפיק התביעה האזרחית, כפי שנקבעה בתקנות סדר הדין האזרחי? בעניין זה דן ע”א 380/89[11] ובו נקבע כי בקשה למתן הוראות לא תחליף תביעה כנגד צד ג’.

במקרה הנדון, המשיבות 1 ו- 2 הינן שתי חברות שעסקו בבניה, ששתיהן נקלעו לקשיים כספיים עד שהיה צורך למנות להן כונס נכסים ומנהל מיוחד (להלן החברות שבפירוק).

לכונס התברר כי המערערת חייבת לחברות שבפירוק סכומים נכבדים עבור עבודות שביצעו מכוח הסכם מסגרת שנחתם בין משרד הבינוי והשיכון לבין המשיבה 1 – כוכב השומרון.

בהסכם נקבעה שיטת תשלום לפיה ישולמו לחברות שבפירוק תשלומי ביניים ולאחר סיום העבודות ייערך חשבון סופי שממנו יש לנכות את תשלומי הביניים ששולמו.

המדובר היה בתקופת אינפלציה דוהרת שבה היתה חשיבות מרובה להצמדה ולשיטת ההצמדה, שכן די היה בהבדל של מועד מדד אחד כדי ליצור הפרשים נכרים בסכומים המשולמים.

כשבדק הכונס את החשבונות של התשלומים שביצעה המערערת למשיבים נוכח לדעת כי זו נהגה לגבי תשלומי הביניים בשיטת הצמדה של “מדד בגין”, דהיינו, שיטה לפיה ההצמדה נעשית לפי המדד שפורסם בגין החודש שבו חל המועד הקבוע. זאת, להבדיל משיטת הצמדה ל”מדד הידוע”, דהיינו, ההצמדה נעשית לפי המדד האחרון שפורסם לפני המועד הקבוע, שהוא כידוע המדד שמתפרסם ביום ה- 15 לחודש האחרון שלפני המועד הקבוע. לקראת הגשת החשבון הסופי שינה משרד הבינוי והשיכון את שיטת ההצמדה וניכה את תשלומים הביניים ששולמו לפי “המדד הידוע”, ועל-ידי כך הגדיל באופן ניכר את הסכומים שניכה בגין התשלומים שנעשו בעבר.

הכונס היה סבור כי שיטת ההצמדה שנקבעה בהסכם בין הצדדים היא שיטת ה”מדד בגין”, לפיה פעל המשרד לגבי חשבונות הביניים. להשקפתו, לא היתה כל הצדקה לשינוי שיטת ההצמדה לקראת עריכת החשבון הסופי, באופן חד-צדדי וללא הסכמת החברות שבפירוק. שינוי שיטת ההצמדה כאמור שינה באופן מהותי את מצב החשבונות שבין הצדדים: לפי השיטה האחת, זו שלפיה נהג המשרד עד לחשבון הסופי, מגיעים לחברות שבפירוק סכומים נכבדים. לפי השיטה האחרת, אותה אימץ לו המשרד לקראת החשבון הסופי, חייבות החברות שבפירוק סכומים נכבדים למשרד, שכן לפי חשבון זה סכומי הביניים ששולמו עולים על סכום החשבון הסופי.

לאור מצב דברים זה הגיש הכונס לבית-המשפט המחוזי בירושלים “בקשה למתן הוראות” בה פרט את העובדות ואת עמדתו.

תשובת המערערת היתה בקשה לדחיה על-הסף בטענה שהליך “בקשה למתן הוראות” אינו ההליך המתאים לעניין זה.

לכך השיב הכונס כי הדרך הדיונית הינה נכונה ומשלא השיבה המערערת לגופו של עניין יש להיענות לבקשתו. ניתנה הזדמנות נוספת למערערת לטעון את טיעוניה במסגרת הבקשה למתן הוראות, ולאחר מכן אימץ בית-המשפט את עמדת הכונס וקבע כי יש לערוך את שיערוך הסכומים לפי אותו תאריך של עריכת החשבון הסופי.

על כך הערעור הנדון.

לטענת המערערת, המדובר בבקשה לסעד הצהרתי שיש לתובעו בתביעה רגילה:

“בקשה למתן הוראות נועדה לשמש את בית-המשפט לצורך מתן הוראות למפרק או לכונס לניהול ענייני הפרוק או הכינוס ולא לשם מתן הוראות לצד שלישי, העומד מחוץ לגדר הפרוק. מתן הוראות לצד שלישי מהווה למעשה משום תביעה כנגד אותו צד שלישי ותביעה כזו טעונה אישור של בית-המשפט או של ועדת הביקורת לפי סעיף 307(א)(1) לפקודת החברות.”
עוד נטען כי המחלוקת סבוכה, וקשורה בעובדות השנויות במחלוקת ואשר ליבונן מצריך שמיעת עדים, ועל-כן ההליך שננקט, אינו ההליך הנאות לבירור העובדות הצריכות לעניין.

כב’ השופט י’ מלץ קיבל את הערעור ותחילה סקר את הקביעות שהיו קיימות באותה העת בנוגע למתן ההוראות, על פיה:

“היקפה ומסגרתה של בקשה לקבלת הוראות נדונה במספר פסקי-דין של בית-משפט זה. ב- ע”א 355/58 קוגוט וגלר נ’ מקבל הנכסים הרשמי, פ”ד יג(1) 94, אומר השופט (לימים הנשיא) זוסמן:
‘נוכח אופיין של הוראות בית-המשפט המיועדות בראש וראשונה לכוון את מלאכת המפרק, שיידע לכלכל את צעדיו נמצא אמנם כי בהרבה עניינים – ואולי אפילו ברובם – ידון בית-המשפט בבקשת המפרק למתן הוראות אקס פרטה הואיל ואינו עומד לפניו בעל דין אחר הרשאי להשמיע את דברו נגד בקשת המפרק. כאשר ביקש מפרק להורות לו אם לתבוע את פלוני לדין, לא ישמש מתן ההוראות שעת כושר לבירור המחלוקת שבינו לבין פלוני; הדבר ייעשה על-ידי בית-המשפט אם יגיש המפרק את תביעתו נגד פלוני בדרך הרגילה, לאחר שבית-המשפט יורה על כך, ואין בית-המשפט חייב לשמוע את פלוני כבר בשלב הקודם, בו נתבקש להורות אם תוגש תביעה נגדו אם לאו.
אך יתכנו מקרים, בהם הופך בית-המשפט את בקשת המפרק לתחליף להגשת תביעה ויכריע, אגב הבירור בבקשת המפרק, גם בפלוגתא שנפלה בינו לבין צד שלישי.’ (שם בעמ’ 100. ההדגשים שלי. י.מ.)
בסיכומיהם מצטטים שני הצדדים פסק-דין זה: המערערת תומכת יתדותיה ברישא ואילו הכונס נתלה בסיפא.
כשנה לאחר מכן ניתן בבית-משפט זה פסק-הדין בעניין מקבל הנכסים הרשמי נ’ מאירוביץ (ע”א 443/59, פ”ד יד(1) 514). באותו פסק-דין אומר השופט ויתקון:
‘בעצם כבר פסק בית-משפט זה – בעניין קוגוט נ’ מקבל הנכסים הרשמי … – שמותר לבית-המשפט, במקרים הראויים לכך, להפוך את בקשתו של המפרק לפי סעיף 173(3) לתחליף להגשת תביעה ולהכריע אגב הדיון בבקשת המפרק גם בפלוגתא שנפלה בינו לבין צד שלישי, ובלבד שיהיו לפניו כל הצדדים הדרושים לבירור העניין.’ (שם בעמ’ 518 מול האות ג’ ההדגש שלי. י.מ.).”
יש להדגיש כי בשתי הפרשיות הנ”ל היה מדובר במקרים שבהם ביקש המפרק הוראות מבית-המשפט כיצד לנהוג. בפרשת קוגוט הנ”ל היתה השאלה אם מיכליות דלק מסויימות הינן רכוש החברה בפירוק אם לאו, וההוראות שביקש המפרק מבית-המשפט היו באם לשים ידו עליהן. אגב כך התעוררה שאלת סמכותו של בית-המשפט, במסגרת ההליך של בקשה למתן הוראות, לדון ולברר את הזכויות שצד שלישי טען להן במיכליות הנדונות.

בפרשת מאירוביץ הנ”ל היה מדובר במקרקעין שגם המפרק וגם צד שלישי טענו לזכויות בהם. המפרק ביקש מבית-המשפט הוראות באם לשים ידו על מקרקעין אלה ואגב כך דן בית-המשפט וברר את תביעת הזכות של אותו צד שלישי.

בעקבות סקירה זו, קיבל, כאמור, כב’ השופט י’ מלץ את הערעור וקבע כי:

“נמצא כי ההלכה, כפי שאני מבין אותה, היא זו:
ככלל, אין ההליך של בקשה למתן הוראות לפי סעיף 310(ב) לפקודת החברות יכול לשמש תחליף לתביעה של כונס או מפרק נגד צד שלישי.
יתכנו מקרים שבהם יכול בית-משפט, במסגרת הליך כזה, להכריע בפלוגתא בין המפרק לבין צד שלישי, אגב הדיון בבקשתו של המפרק. תנאי הוא שהכרעה באותו סכסוך עם צד שלישי תהיה דרושה כדי להחליט מהן ההוראות שתנתנה למפרק. הוראות למפרק הינן מרכזו ולבו של הליך כזה.
כאשר לא מתבקשות הוראות כלל וההליך מיועד אך ורק לבירור הסכסוך עם צד שלישי – אין בקשה למתן הוראות ההליך המתאים. במקרה כזה על המפרק להתכבד ולהגיש תובענה לאחר נטילת אשור מבית-המשפט או מועדת הביקורת. (סעיף 307(א)(1) לפקודת החברות).
בעניין דומה מאוד לענייננו כתב השופט כהן (והסכימו עמו השופטים (לימים הנשיאים) אגרנט ולנדוי) דברים אלה:
‘אמת נכון הדבר כי יש והליכים בפירוק, כגון בקשת מתן הוראות לפי סעיף 173(ד) יכולים לבא במקום תובענה רגילה, גם כשזכויות צד שלישי עלולות להיפגע. כך נפסק בבית-משפט זה ב- ע”א 355/58 וב- ע”א 443/58. אך במה דברים אמורים, בשאלות אשר בהן מן הראוי הוא שבית-המשפט יתן למפרק הוראות, באשר הוראות אלה דרושות לו לניהול ענייני הפירוק בתור שכאלה …
מה שאין כן כאן: בבקשה שלפנינו אין המפרק מבקש הוראות הדרושות לו לשם ניהול ענייני הפירוק בתור שכאלה, אלא הוא מבקש לגבות סכום כסף אשר לטענתו מגיע לחברה בפירוק מצד שלישי. להשגת משימה זו נתונה לו סמכות, על-פי סעיף 166(1)(א) (סעיף 307(א)(1) בנוסח החדש. י.מ.) להגיש תובענה נגד החברה המערערת, אם ברשות בית-המשפט ואם באישור ועדת הביקורת. המקרים היחידים אשר בהם יכול המפרק להגיע לידי גבית כספים המגיעים לחברה בפירוק שלא בדרך הגשת תובענה רגילה אלא בדרך הליכים בפירוק עצמו, הם אלה המנויים בסעיף 180. (כיום – סעיף 276. י.מ.) ומכלל ההן שבסעיף זה לגבי מקרים מיוחדים אלה, אתה שומע את הלא לגבי כל מקרה אחר.’ (ע”א 224/63 החב’ המאוחדת לפיתוח מחצבות בע”מ נ’ מפרק העסקים של חב’ מחצבים בע”מ, פ”ד יז(4) 2998, 3000 מול האות ד).
אף בענייננו כך. בהליך הנדון כאן לא מבקש הכונס שום הוראות מבית-המשפט. כל שהוא מבקש שבית-המשפט יכריע בסכסוך בינו ובין משרד הבינוי והשיכון לגבי צורת חישובי ההצמדה, שתקבע את גובה החוב שלהשקפתו חייב המשרד לחברות שבפירוק. זהו סכסוך כספי שאין בינו ובין בקשת הוראות ולא כלום, ואין זה משנה כלל לעניין זה שאין זו תביעה ישירה אלא בקשה לקבל פסק-דין הצהרתי. מהות הסכסוך היא הקובעת, ומהות הסכסוך היא סכסוך כספי פשוט, שהדרך הנכונה לבירורו הוא בבית-משפט רגיל על דרך של תובענה רגילה.
הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא לכן כי ההליך שהוגש בענייננו לא היה ההליך המתאים והבקשה שהגישה המערערת לדחותו על-הסף בדין היתה ומן הדין היה להעתר לה.”
ב- רע”א 3004/97[12] נקבע כי בירור חיובים כספיים, המוכחשים, אף הוא אינו מותאם להליך של מתן הוראות.

במקרה הנדון, המבקשים הינם כונסי נכסים זמניים של חברת מחסני קירור הנמצאת בהליכי פירוק זמני וכינוס נכסים זמני. המבקשים ביקשו לחייב את הכונסים לשלם להם סכומים שאותם קיבלו, ושהיו מיועדים להיות תשלום לחברה, וכן כלי רכב וציוד השייכים לחברה.

בית-המשפט המחוזי דחה את בקשתם, בשל הטענה כי לאור כפירת המשיבים בטענות הכונסים, יש צורך בשמיעת ראיות ובקשה למתן הוראות אינה הולמת הליך זה. על כך הוגש הערעור הנדון.

כב’ השופט י’ טירקל דחה את הערעור וקבע כי:

“הליך של מתן הוראות לפי סעיף 310 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ”ג-1983 (סעיף 173 בנוסח הקודם) הוא “תחליף מהיר ויעיל” לבירור תובענה בדרך הרגילה “ובכל מקרה אשר בו מוצא בית-המשפט לאפשרי ולצודק להשתמש בתחליף מהיר ויעיל זה, תבוא עליו ברכתו של בית-משפט זה.” (ע”א 37/66 “גלחא” 1960 בע”מ נ’ מתכות בע”מ (בפירוק) ואח’, פ”ד כ(3) 144, 149; וכן ע”א 52/86 ס.ט.ס. אלקטרוניקה בין לאומית בע”מ נ’ עורך-דין ראובן סלע, פ”ד מב(4) 495, 496; ע”א 673/87 יחזקאל סאלח ואח’ נ’ דורון כוכבי, עורך-דין ואח’, פ”ד מג (3) 57, 64; ע”א 380/89 מדינת ישראל נ’ כוכב השומרון בע”מ ואח’, פ”ד מה(4) 741, 746. אגב, בפסק-הדין האחרון ניתנה פרשנות מצמצמת להלכות האמורות, שעליה נמתחה ביקורת אצל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) סעיף 77 ו-77א, בהערה 4, בעמוד 97-98)
יש לציין כי בכל הנוגע לבקשת הוראות אין הבדל עקרוני בין הליכי כינוס נכסים לפי דיני החברות, הליכי פשיטת רגל והליכי פירוק (לסיכום ההלכות עיין א’ וולובסקי, כונס נכסים בדיני החברות (התשנ”ב-1992) 300, הערה 57). אולם, כאשר מדובר בסכסוך כספי והמחלוקת העובדתית מצריכה שמיעת עדים, יש הצדקה לבררה על דרך של תובענה רגילה (וולובסקי, בעמ’ 301, שם. עיין גם ע”א 635/71 שיווק מוצרי אוטוקארס בע”מ ואח’ נ’ ה’ מרגוליס, עורך-דין ואח’, פ”ד כו (1) 682, 687-688).”

2.3 מקרים בהם יש לפנות בבקשה למתן הוראות
לאחר פירוט הנושאים שאינם באים בגדרו של מתן הוראות, ננסה להגדיר מהו איפוא גבול התחומים בהם תעסוק הבקשה למתן הוראות?

ראשית קיימות תקנות המפנות את הכונס לבית-המשפט לאישור בית-המשפט בהליך של בקשה למתן הוראות.

כך למשל היא ההוראה בתקנה 12 לתקנות השכר הקובעת כי “בעל תפקיד לא יעסיק במסגרת תפקידו פקיד, עורך-דין, רואה חשבון, מנהל חשבונות, כלכלן, מהנדס, שמאי או בעל מקצוע אחר אלא באישור מראש מאת הכונס הרשמי או מבית-המשפט; היתה ההוצאה בעד ההעסקה כאמור צפויה להגיע לסכום של 100,000 שקלים חדשים ומעלה, תינתן לנושים המובטחים הזדמנות להשמיע את עמדתם קודם למתן האישור.”

יצויין כי בית-המשפט רשאי לנכות את תשלום שכר בעל התפקיד משכר הכונס, כפי שיראה[13].

ב- ע”א 471/73[14] נקבע כי לבית-המשפט סמכות, במקרים מסויימים, לתת לכונס הוראה שלא לבצע חוזה לחברה, על-אף שבמקרה הנדון, הוראה זו לא ניתנה.

המדובר במערערים, שהם כונסי נכסים זמניים ומנהלים של החברה אלקטרוג’ניקס (ישראל) בע”מ (להלן: החברה), שביקשו מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הוראות בגין המחאת חוב שנעשתה על-ידי החברה לזכות המשיבה, שאישרה את הסכמתה להמחאת החוב.

כונסי הנכסים נתמנו לתפקידם על-ידי בית-המשפט המחוזי, לשם מימוש אגרת חוב שנעשתה לטובת בנק המזרחי המאוחד בע”מ, ובה קיבל הבנק שיעבוד צף על כל נכסי החברה.

באגרת-החוב שנעשתה על-ידי החברה שעבדה החברה לבנק “את כל הנכסים, הרכוש והזכויות מכל סוג ומין שהוא וללא יוצא-מהכלל, שיש לחברה כעת ושיהיו לה בעתיד באיזה זמן שהוא בכל אופן ודרך (להלן: הרכוש המשועבד)” (סעיף 6(א) לאגרת-החוב). השיעבוד שנעשה הוא שיעבוד קבוע על חלק מנכסי החברה, שאינם נוגעים לעניין שבפנינו, והוא שיעבוד צף floating charge על כל הנכסים האחרים (סעיף 6(ג) של אגרת-החוב). בסעיף 9 התחייבה החברה שלא להעביר או לשעבד את הרכוש המשועבד ללא קבלת הסכמה בכתב מראש מהבנק “פרט למכירה, העברה או החכרה של המלאי העסקי הנעשית בההלך הרגיל של עסקי החברה”. אגרת-החוב נרשמה אצל רשם החברות כשיעבוד על נכסי החברה.

ביום שנתמנו כונסי הנכסים הגיע לחברה מהמשיבה סכום של 120,700 ל”י והיא הפקידה סכום זה בידי כונסי הנכסים על-מנת שישולם לפי הוראות בית-המשפט.

המשיבה טוענת שמגיע לה מאת החברה סכומי כסף לפי ערבויות שהמשיבה נתנה עבור החברה והיא דורשת מהמערערים, הכונסים, שישלמו לה את הכספים שהיא הפקידה אצלם.

המערערים טענו בבקשתם, שהמחאת החוב מחוסרת תוקף, ושזכות הבנק לפי אגרת-החוב קודמת לזכות המשיבה ולזכות העובדים לחוב של המשיבה.

בית-משפט המחוזי קבע בהחלטתו, שהחוב הומחה כדין למשיבה ושזכותה של זו קודמת לזכות הבנק לפי אגרת-החוב.

כב’ השופט י’ כהן דחה את טענות הכונסים וקבע:

“במקרה דנא יש לדחות את טענת המערערים, מכיון שהם לא הצליחו לבסס אותה מבחינה עובדתית. בבקשה למתן הוראות לא נטען, שהסכומים המגיעים מאלסינט נובעים מחוזים שלא היו קיימים בעת העברת הזכות. כאמור חתמה אלסינט על הסכמתה להעברת החוב, וקשה להניח שהיתה עושה כן לולא היה קיים קשר חוזי בינה ובין החברה. המערערים שטענו שההמחאה בטלה היו חייבים לטעון ולהוכיח את העובדות הנחוצות לביסוס הטענה שהסכם ההמחאה מחוסר תוקף. מכיון שהם לא עשו כן, יש להעמיד את ההסכם על כשרותו ולדחות את טענת המערערים.”
גם הטענה, שעל בית-המשפט לשחרר את הכונסים, מההתחייבות לפי הסכם ההמחאה נדחתה ונקבע כי:

“טענה זו מחוסרת כל יסוד. אכן יש מקרים שבהם יכול בית-המשפט להורות לכונס נכסים שלא לבצע חוזה שנעשה על-ידי החברה (ראה בעניין זה Kerr, On Receivers, מהדורה 14, 224-225), ובית-משפט זה נטה לתת צו כזה ב- ע”א 635/71 שיווק מוצרי אוטוקרס בע”מ, ואח’ נ’ ה’ מרגוליס, עורך-דין, ואח’ כונסי הנכסים של אוטוקרס בע”מ וחברות אחרות, פ”ד כו(1) 682, 690, אך בית-המשפט לא יתן צו כזה אלא רק כשמדובר בחוזה שהחברה צריכה לבצע אותו ומתעוררת השאלה אם על הכונס לבצעו בשם החברה, וכשנסיבות העניין מצדיקות אי-ביצוע החוזה.
במקרה שלפנינו הכונסים אינם צריכים לבצע שום חוזה בשם החברה, כי הסכם ההמחאה אינו טעון ביצוע מצדם, אלא השאלה היחידה היא מי זכאי לכספים שחייבת אלסינט לחברה. אין גם כל הצדקה לבטל את ההמחאה וקשה לראות מדוע יהיה זה צודק להעדיף את זכויות הבנק על זכות המשיבה.”
רע”א 259/99[15] הינו ערעור של חב’ פליצ’ה ראובן בע”מ הנמצאת עתה בפירוק מרצון (להלן: “החברה בפירוק”) כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי לקבל את בקשת המשיבים להורות לכונסת הנכסים של חב’ “אדירים” שלא לכלול במסגרת רישום בית משותף במירשם המקרקעין שטח מסחרי המכונה “קולונדה” כשטח הצמוד לחנות שבבעלות המערערים, אלא לסווגו כרכוש משותף השייך לכל דיירי הבניין.

המערערים היו בעלי הקרקע שעליה ניצב הבניין. שהתקשרו בעסקת קומבינציה עם חברה קבלנית, שקיבלה על עצמה להקים את הבניין ולהקצות לעותרים חלק מיחידות הדיור ומן השטח המסחרי, ובכלל זה את החנות.

משהושלמה הבניה, נמסרה החנות להחזקת המערערים, והללו הכשירו את שטח הקולונדה שבחזיתה לצורכיהם ואילו שאר הדירות נמכרו לדיירים.

בשנת 1989 מונתה המשיבה 3 ככונסת נכסים של הקבלן, וזאת לצורך רישום הבניין כבית משותף. כונסת הנכסים הודיעה לדיירים כי בדעתה לבצע את הרישום באופן שהקולונדה תירשם בבעלות המערערים בהיות שטחה צמוד לחנות. בתגובה פנו הדיירים לבית-המשפט המחוזי בבקשה למתן הוראות, בה נתבקש בית-המשפט להורות לכונסת הנכסים שלא להעביר למערערים את שטח הקולונדה, כחלק מן החנות, באשר יש לראות שטח זה כחלק מהרכוש המשותף.

בית-המשפט המחוזי קיבל את בקשת הדיירים והורה לכונסת הנכסים להימנע מלרשום את שטח הקולונדה כשטח הצמוד לחנות, ולסווג שטח זה כרכוש משותף השייך לכל דיירי הבניין.

בערעורם לבית-המשפט העליון העלו המערערים השגות אחדות על צדקת ההחלטה. אחת מטענותיהם, הופנתה נגד תקינות ההליך, על פיה, בית-המשפט לא היה רשאי להידרש להכרעה במחלוקת בגדר הליך מקוצר של בקשה למתן הוראות, וקיום הבירור בהליך זה, בהיותו בלתי-מתאים ובלתי-ראוי, קיפח את זכויותיהם הדיוניות לטעון את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם.

בנוסף עלו טענות לגופו של עניין.

עמדת המשיבים אשר להיבט הדיוני, בעיקרה, היא כי כונסת הנכסים היא זו אשר לראשונה פנתה בבקשה לקבלת הוראות בנושאים שונים הקשורים להצמדות רכוש לדירות, וההליך אותו נקטו המשיבים הינו המשך ישיר לאותה יוזמה. לפיכך, אין לראות פגם במסגרת הדיונית שננקטה לצורך בירור השאלה שבמחלוקת העומדת לדיון כאן.

כב’ השופטת א’ פרוקצ’יה דחתה את הערעור בקובעה כי:

“יש לדחות את הערעור ולקיים את החלטת בית-משפט קמא לפיה ייחשב שטח הקולונדה בבניין כרכוש משותף ולא יירשם כחלק משטח החנות שבבעלות המערערים… השאלה העיקרית העולה בהיבט הדיוני הינה האם הליך מתן הוראות הולם בירור מחלוקת שעניינה הכרעה בשאלות קנייניות הקשורות בהגדרת אופיו של שטח בבית משותף כרכוש משותף או כרכוש הצמוד לאחת הדירות. ההיבט המהותי עוסק באופי המחלוקת לגופה והתחקות אחריה תשליך ממילא גם על מידת התאמתה של המסגרת הדיונית של מתן הוראות שהופעלה לצורך דיון והכרעה בה.
הליך מתן הוראות ומידת התאמתו לבירור הנושא שבמחלוקת:
במישור הדיוני עולה סוגיה מרכזית והיא: האם ראוי היה להכריע בשאלות שבמחלוקת בהליך זה במסגרת דיונית של מתן הוראות לכונסת הנכסים; האם נגרם למי מן הצדדים עיוות דין עקב החלת מסגרת דיונית זו, והאם ראוי לבטל את ההליך שהתנהל בבית-משפט קמא ולאפשר לצדדים לפתוח מחדש את העניין במסגרת תובענה רגילה.
אין חולק כי לבית-המשפט המחוזי נתונה סמכות עניינית לדון בבקשה למתן הוראות לכונסת נכסים בעניין הנדון. השאלה היא האם ראוי להכריע במחלוקת על דרך הליך של מתן הוראות. הליך מתן הוראות נועד ביסודו לשמש מסגרת יעילה ומהירה אשר בתחומה פועל בית-המשפט כמנחה וכמפקח על פעילותם של נושאי תפקידים שונים בתחומי המשפט. על נושאי תפקידים כאלה נמנים, למשל, כונסי נכסים למיניהם, מפרקי חברות, נאמנים בפשיטת רגל, נאמנים בנאמנויות ובהקדשות ציבוריים, אפוטרופסים לקטינים ולפסולי דין, מנהלי עזבון, ועוד. פעולתם בתחומים שונים נתונה לפיקוח ולאישור בית-המשפט המוסמך. לצורך כך, נדרש קיומו של הליך מקוצר אשר יתן בידי בית-המשפט אמצעי יעיל לפקח על בעל תפקיד בפעולותיו השוטפות. (ע”א 37/66 “גלחא” 1966 בע”מ נ’ מתכות בפירוק, פ”ד כ(3) 144, 149). לשם כך הונהג הליך מתן ההוראות, אשר מצא את עיגונו בחקיקה בהקשרים שונים.
(השווה לדוגמה תקנה 249(5) לתקנות סדר הדין האזרחי בעניין מתן הוראות למנהלי עזבון ולנאמנים; סעיף 57 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967 בעניין מתן הוראות לכונס נכסים בעניין הוצאה לפועל; סעיף 9(א), 12(ג) ו-19 לחוק הנאמנות, התשל”ט-1979 בעניין הוראות לנאמן; סעיף 14 לחוק האפוטרופוס הכללי, התשל”ח-1979 בעניין מתן הוראות לאפוטרופוס הכללי בנוגע למילוי תפקידו; סעיף 83, ו-40(א) לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 בעניין הוראות למנהל העזבון בנוגע למילוי תפקידו; להליך מתן הוראות על-ידי בית-משפט למפרק חברה ראה: סעיף 310 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ”ג-1983 ולמתן הוראות כונס נכסים למימוש אגרות חוב – סעיף 200 לפקודה).
הליך מתן הוראות נושא, בדרך-כלל, אופי של הליך פנימי המתנהל בבית-המשפט ביוזמת נושא התפקיד שמטרתו להנחות ולכוון את פעולתו, בין בעניין נקודתי ובין לצורך גיבוש קו פעולה מקיף וארוך טווח. אין הליך זה מיועד לפתרון מחלוקות מהותיות בין נושא התפקיד לבין צדדים שלישיים, ובוודאי כך כאשר הכרעה במחלוקת מחייבת דיון מורכב הכורך הכרעה בעובדות. אולם לכלל זה יש חריגים. יש ובית-המשפט חורג ממנהגו ומכריע במחלוקות לגופן גם במסגרת הליך מתן הוראות. תנאי-לכך הוא שהשאלות הטעונות הכרעה לא תצרכנה בירור עובדתי מורכב באמצעות ראיות אלא תתמקדנה בהיבטים משפטיים, או כאשר העובדות לבירור הן פשוטות ומעטות, והצדדים מסכימים לבירורן בדרך מהירה ומקוצרת. אלה דברי בית-המשפט ב- רע”א 3277/95 בנאי בע”מ נ’ חברה לנאמנות של בנק לאומי לישראל בע”מ, פ”ד מט(5) 295, 299 באשר למנהל עזבון:
‘בית-המשפט בתתו הוראות למנהל עזבון לפי סמכויותיו בחוק הירושה, פועל כמפקח על פעולות מנהל העזבון. המדובר ברכוש שבעליו איננו והפיקוח דרוש כדי להבטיח שלא יבולע לרכוש והוא יכונס ויישמר בדרך הטובה והיעילה לטובת הזכאים לו… בדרך-כלל אין בית-המשפט בתפקידו זה מכריע בסכסוכים שבין העזבון לאחרים אלא מנחה את מנהל העזבון איך לנהוג ולטפל בסכסוכים כאלה: לתבוע או להתגונן או להתפשר וכל כיוצא בזה. הוא הדין בפיקוח שמפקח בית-המשפט על כונסי נכסים, נאמנים ומפרקים במקרים של פשיטת רגל או פירוק. אך יש ובמסגרת הליך למתן הוראות, בנסיבות מתאימות, ינקוט בית-המשפט דרך קצרה ויכריע בסכסוך עצמו. למשל, מקום שהעובדות אינן שנויות במחלוקת והשאלה היא של פרשנות בלבד; או מקום שהעובדות פשוטות ומעטות והצדדים מסכימים לבירור בדרך מקוצרת על-פי תצהירים. אין כן כאשר העובדות טעונות בירור יסודי. במקרה זה יורה בית-המשפט המפקח על ההליך להפנות את בירור העניין לתביעה רגילה.’ (השווה גם ע”א 635/71 שיווק מוצרי אוטוקרס בע”מ נ’ מרגוליס, פ”ד כו(1) 682; רע”א 2906/96 עורך-דין וואנו נ’ מכון תקנים ישראלי, פ”ד נ(1) 298).
יתכנו גם מקרים בהם בית-המשפט ישתמש בשיקול-דעתו ויכריע בפלוגתא בין נושא תפקיד לבין צד שלישי במסגרת מתן הוראות כאשר הכרעה במחלוקת חיונית לצורך מתן הוראות לבעל התפקיד ובלעדי הכרעה כזו עלול המשך תיפקודו היעיל להיפגע (ע”א 380/89 מדינת ישראל נ’ כוכב השומרון בע”מ (בכינוס נכסים בפירוק) פ”ד מה(4) 741, 746). אף שבדרך-כלל היוזמה למתן הוראות נובעת מנושא התפקיד עצמו, עשויה, לעיתים, היוזמה לבוא מהצד השלישי ואם הדבר נדרש לצורך הכוונת פעולת נושא התפקיד, בית-המשפט ייענה לו.
דרך-כלל, מוקנה לבית-המשפט בערכאה הדיונית שיקול-דעת רחב להחליט האם לברר את המחלוקת המובאת בפניו במסגרת בקשה למתן הוראות או להעבירה לדיון בפסים של תביעה רגילה ובית-משפט של ערעור לא יתערב בכך אלא במקרים חריגים. (פרשת גלחא, שם, עמ’ 149; פרשת אוטוקרס, שם, עמ’ 687; רע”א 3004/97 עורך-דין לוי נ’ עורך-דין אזוגי, דינים עליון נב 884; רע”א 5540/97 שמחון נ’ כונס רשמי, פ”ד נא(5) 355, 357-358; ע”א 52/86 ס.ט.ס. אלקטרוניקה בינלאומית בע”מ נ’ מפרק חב’ “שילב”, פ”ד מב(4) 495; זוסמן, סדר הדין אזרחי (מהד’ 7) 97-98, ה”ש 4). עילת התערבות כזו תימצא באם יתברר כי הפעלת המסגרת הדיונית של מתן הוראות הביאה עמה קיפוח זכויותיו של בעל דין.
ניתן לסכם, איפוא, את התנאים הנדרשים, דרך-כלל, להכרעה במחלוקת מהותית בין נושא תפקיד לצד שלישי במסגרת הליך מתן הוראות:
(א) בירור הסוגיה שבמחלוקת נדרש לצורך מתן הוראות לבעל התפקיד לשם ביצוע יעיל וראוי של תפקידו. בעניין זה אין לרוב נפקות לשאלה אם היוזמה לבקשת ההוראות באה מבעל התפקיד עצמו או מגורם מעוניין אחר;
(ב) בירור המחלוקת לגופה אינו מצריך הכרעה בעובדות, או אינו מחייב בירור עובדתי מורכב וניתן להכריע בעובדות בדרך פשוטה וקצרה.
(ג) בניהול ההליך בדרך מקוצרת אין כדי לגרום עיוות דין ופגיעה בזכויות דיוניות ומהותיות של בעל דין (פרשת עורך-דין וואנו, שם, עמ’ 299; ע”א 743/76 אולמי נפטון בע”מ נ’ מגדל נחום בע”מ בכינוס נכסים, פ”ד לב(1) 136, 139).
בענייננו, הכריע בית-המשפט במסגרת הליך מתן הוראות בגוף המחלוקת בין המערערים למשיבים ביחס למעמדו של שטח הקולונדה בבניין. ההכרעה ניתנה כתוצאה מיוזמת הדיירים ולא בעקבות פניית כונסת הנכסים. האם היתה המתכונת הדיונית שננקטה ראויה בנסיבות העניין, והאם ההכרעה לגופה צריכה לעמוד בעינה?
… שאלה היא האם יש מקום כי נתערב בשיקול-דעת בית-משפט קמא אשר החליט לברר את המחלוקת בין הצדדים בדרך של מתן הוראות, והאם יש לסטות מקביעותיו לגוף ההכרעה שנתקבלה.
נראה לי כי יש להשיב לשתי שאלות אלה בשלילה מהטעמים הבאים:
ההיבט הדיוני:
מדובר בעניין שהכרעה בו דרושה לביצוע תפקידה של כונסת הנכסים ברישום הבית המשותף. בלא הכרעה כזו הרישום היה מתעכב, והעברת העניין לדיון בתובענה רגילה היה עלול להמשך שנים. אמת, כי היוזמה להליך מתן ההוראות ננקטה על-ידי דיירי הבניין, אולם המטרה ביסודה קשורה קשר הדוק לתפקידה של הכונסת ברישום הבית המשותף, ובמובן זה היא מתיישבת עם הצורך בקיום הנחייה ופיקוח מטעם בית-המשפט על פעולותיה. יתר-על-כן, ההליך שיזמו המשיבים הינו חוליה נמשכת להליך קודם שיזמה הכונסת עצמה לקבלת הוראות בית-המשפט בנוגע לאופן רישום הבית המשותף (ראה ה”פ 941/98 א’ מיום 24.6.97 הנוגעת לגג ולחניות). יוצא, איפוא, כי מדובר בהליך הקשור במישרין למילוי תפקידה של הכונסת לעניין רישום הבית המשותף, ישנה חשיבות בפתרון יעיל של המחלוקת כדי שלא לעכב את הרישום לתקופה ארוכה, והעובדה בלבד כי ההליך ננקט על-ידי דיירים ולא על-ידי הכונסת עצמה אינו צריך להעלות או להוריד.
דרך-כלל, הכרעה במחלוקת לגבי סיווגו של שטח בבניין כרכוש משותף או כרכוש שהוצמד לדירה אין מקומה בהליך מתן הוראות. מחלוקת כזו כורכת עמה בירור זכויות קניין ולכן בדרך השגרה יש לבררה במסגרת תובענה רגילה תוך פרישת מכלול הראיות. עם זאת, במקרה זה אין מקום להתערב בשיקול-דעת בית-משפט קמא משהחליט לברר את העניין במסגרת הליך מתן הוראות. זאת, מאחר שמדובר במחלוקת שעיקרה סוגיה משפטית, והרובד העובדתי אינו שנוי באופן אמיתי במחלוקת. הנתונים העובדתיים מצויים כולם במסמכים שהוגשו, ולהשלמתם הגיש כל צד לבית-משפט קמא תצהיר מטעמו לביסוס גרסתו. בנסיבות אלה, אין טעם בהחזרת העניין לערכאה דיונית לצורך ניהול תובענה רגילה, משדיון כזה לא היה משנה את פני הדברים.”
גם כב’ הנשיא א’ ברק חיזק את עמדתה בקובעו כי:

“מקובלת עלי מסקנתה הדיונית לפיה הגם שבדרך-כלל הליכים מסוג אלו שבפנינו אינם עניין להליך מתן הוראות, הרי שבנסיבות המקרה, בדין נתן בית-המשפט המחוזי את החלטתו במסגרת דיונית זו.”
על החלטה זו הוגשה עתירה ב- דנ”א 2415/01[16] מצד המערערים בה דן כב’ השופט א’ מצא, בגדר דיון זה שבה ונידונה שאלת זכויות הקניין, המצוי בחזית חנות שבבעלות העותרים, מתחת לשדרת העמודים התומכים (“הקולונדה”).

בעתירתם לקיום דיון נוסף טענו העותרים, בין השאר, טענה שנוגעת לענייננו והיא כי מוצדק לקיים דיון נוסף במידת התאמתו של הליך מתן הוראות לבירור מחלוקת קניינית.

כב’ השופט א’ מצא דחה טענה זו וקבע כי:

“בקביעה זו, שהתבססה על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון ועל ההערכה שחיוב הדיירים להגיש תובענה לא היה מקדם במאומה את צורכי ההכרעה, אין משום חידוש הלכתי כל עיקר. הנני נכון להניח, כטענת העותרים, כי הליך של בקשה למתן הוראות, העשוי לעיתים להתאים לבירור סכסוך בין כונס נכסים לבין צד שלישי, אינו מהווה מתכונת מקובלת לבירור כאשר הסכסוך הטעון הכרעה הוא בין צדדים שלישיים לבין עצמם. אך גם לנוכח הנחה זו, אינני רואה יסוד לקבל את טענת העותרים כי הכשרת ההליך במקרה הנדון מקימה להם עילה לקיום דיון נוסף… העתירה נדחית.”

[1] הסעיף שהתייחס להליך הבקשה למתן הוראות, היה סעיף 310 לפקודת החברות על פיו:
“(א) בניהול נכסי החברה וחלוקתם בין הנושים ישתמש המפרק בשיקול-דעתו שלו, בכפוף להוראות פקודה זו.
(ב) המפרק רשאי לבקש מבית-המשפט, בדרך שנקבעה, הוראות ביחס לכל עניין שהתעורר אגב הפירוק.
(ג) מי שנפגע על-ידי מעשה או החלטה של המפרק רשאי לפנות לבית-המשפט ובית-המשפט רשאי לאשר, לבטל או לשנות את המעשה או ההחלטה וליתן כל צו בעניין כפי שיראה צודק.”
סעיף זה התייחס למפרק והפסיקה, כאמור, לא החילה אותו באופן חד-משמעי גם על הכונס.
[2] ע”א 635/71 שיווק מוצרי אוטוקרס בע”מ נ’ ה’ מרגוליס, עורך-דין, א’ אורן, ב’ ברוידא, כונסי נכסים, פ”ד כו(1) 682.
[3] וולובסקי א’, כונס נכסים בדיני החברות (מהדורה שניה, התשס”ד-2004, ירושלים) 479 -480.
[4] ע”א 548/76 יהודה ג’רבי מפעלי בניה בע”מ ואח’ נ’ גד רוה, פ”ד לא(1) 25.
[5] ע”א 380/89 מדינת ישראל נ’ כוכב השומרון בע”מ (בכינוס), פ”ד מה(4) 741, 746-747.
[6] רע”א 3004/97 לוי דוד ו-2 אח’ נ’ אזוגי דניאל, תק-על 97(3) 623.
[7] ראה ע”א 39/60 דב אבשלום ואח’ נ’ קופת הפנסיה למורים (בפירוק מרצון) ואח’, פ”ד יד(1) 795, 799.
[8] ע”א 2817/91 מימון דוד, עורך-דין נ’ שאולי אומרן ו-2 אח’, פ”ד מז(1) 152.
[9] רע”א 259/99 חב’ פליצ’ה ראובן בע”מ נ’ ציפורה סופיוב, פ”ד נה(3) 385.
[10] רע”א 7882/01 דיור לעולה בע”מ נ’ הבנק הבינלאומי הראשון, תק-על 2001(3) 637.
[11] ע”א 380/89 מדינת ישראל נ’ כוכב השומרון בע”מ (בכינוס), פ”ד מה(4) 741.
[12] רע”א 3004/97 לוי דוד ו-2 אח’ נ’ אזוגי דניאל, תק-על 97(3) 623.
[13] תקנה 13(ד) לתקנות השכר.
[14] ע”א 471/73 מקבלי נכסים זמניים ומנהלים נ’ אלסינט בע”מ, פ”ד כט(1) 121.
[15] רע”א 259/99 חב’ פליצ’ה ראובן בע”מ נ’ ציפורה סופיוב, פ”ד נה(3) 385.
[16] דנ”א 2415/01 חב’ פליצ’ה ראובן נ’ ציפורה סופיוב, תק-על 2001(2) 1626, 1628.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.