עתירה מנהלית- ראיות – תקנה 15 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים

תקנה 15 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס”א-2000 קובעת כדלקמן:

“15. ראיות
(א) בית-המשפט ידון בעתירה על-פי ראיות שיובאו בתצהירים, ואולם רשאי הוא, לבקשת בעל דין, להתיר חקירת מצהיר של בעל הדין שכנגד, אם ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה.

(ב) בקשה לחקירת מצהיר תוגש בכתב לבית-המשפט, לא יאוחר מארבעה עשר ימים לפני מועד הדיון, ותפרט את הנושאים שעליהם מתבקשת החקירה; המבקש יציין בבקשה את עמדתו של בעל הדין שמטעמו הוגש התצהיר, לעניין הבקשה, וכן יצרף את תגובתו של אותו בעל דין, אם נתבקש לכך על ידו.

(ג) לא דחה בית-משפט את הבקשה, יורה על התייצבותו של המצהיר לחקירה במועד הדיון, אך רשאי הוא לדחות את מתן החלטתו למועד הדיון בעתירה; החליט בית-המשפט במהלך הדיון בעתירה להתיר את חקירת המצהיר, רשאי הוא להורות על חקירתו לאלתר, אם הוא נוכח בדיון, או לקבוע את המועד לקיום החקירה.

(ד) לא התייצב המצהיר בהתאם להחלטת בית-המשפט, לא ישמש תצהירו כראיה אלא ברשות בית-המשפט.

(ה) ראה בית-המשפט שהדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה, רשאי הוא, לאחר שנתן לשאר בעלי הדין
הזדמנות להגיב לבקשה, ומטעמים מיוחדים שיירשמו, להרשות השמעת עד שאינו מצהיר בנושא ובהיקף שיקבע בית-המשפט.”

תכליתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים לא הייתה הקמה של ערכאה דיונית שתפקידה לקבוע ממצאים עובדתיים בסכסוכים בין הפרט לרשות המינהלית. מטרתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים הייתה להסמיך את בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מינהליים הנדונים בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק.

בחוקקו את החוק החדש, כיוון המחוקק ל”שמירת ייחודו של המשפט המינהלי, המהותי והדיוני, כפי שעוצב וגובש בדין ובפסיקתו רבת השנים של בג”צ” {ראו הצעת חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש”ס-1999, ה”ח 2821, עמ’ 2 (1999)}.

לפיכך, נקבע כי הדיון יתנהל “בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק בשינויים המחוייבים” {כאמור בסעיף 8 לחוק}.

על-כן, גם סדרי הדיון והראיות שבפני בית-המשפט המינהלי הינם דומים לאלה הנהוגים בבג”צ וברגיל יתמצו ההליכים בהגשת תצהירים מבלי לשמוע עדים ולנהל הליכי חקירה שכנגד {דברי כב’ השופט א’ ברק ב- עע”מ 10811/04 סורחי נ’ משרד הפנים, פ”ד נט(6), 411 (2005); ראה גם עת”מ (מינהליים ת”א) 1687/07 יואב מזרחי נ’ עמידר-החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע”מ, תק-מח 2007(4), 16061 (2007)}.

ובמילים אחרות, על-פי סדרי הדין הנוהגים בעתירות מינהליות, בית-המשפט אינו שומע ראיות אלא במקרים חריגים במיוחד {דברי כב’ השופטת מוניץ נחמה ב- בש”א (מחוזי נצ’) 1060/05 אקים ספקטור נ’ הוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2005(2), 1024 (2005)}.

יובהר כי תפקידו של בית-המשפט לעניינים מינהליים הוא לקיים ביקורת על החלטת הרשות המינהלית. בית-משפט לעניינים מינהליים בוחן את החלטת הרשות המינהלית ועמידתה בדרישות המשפט הציבורי. בכלל זה על בית-המשפט לעניינים מינהליים לבחון האם החלטת הרשות, על רקע הנתונים שעמדו לפניה, היא סבירה.

בית-המשפט אינו שם עצמו במקום הרשות, ולכן, ברגיל, הוא אינו אוסף נתונים חדשים שלא עמדו בפני הרשות ואינו מכריע בעתירה על בסיס נתונים מעין אלו.

כפי שנראה להלן, תקנה 15 לתקנות (סדרי דין) מאפשרת לבית-המשפט לעניינים מינהליים ליתן הוראות באשר לאופן גביית הראיות {ראו גם בש”א (מחוזי חי’) 18249/01, עת”מ (חי’) 467/01 יצחק אביעד נ’ עיריית חיפה, תק-מח 2001(4), 1576 (2001)}.

תקנה 15(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בית-המשפט בבואו לדון בעתירה המונחת בפניו, ידון בעתירה על-פי הראיות שהובאו בתצהירים ובשים-לב, כי לבקשת בעל דין, רשאי בית-המשפט, להתיר חקירת מצהיר של בעל הדין שכנגד, אם ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה.

דרכם של בתי-המשפט לעניינים מינהליים, אינה להרבות בשמיעת עדים.

מלשון ההוראה הנ”ל ולפי דרכם של בתי-המשפט לעניינים מינהליים, שמיעת עדים אינה נעשית בפניהם כדבר שבשיגרה או על-פי זכות הקנויה לבעלי הדין {ראה גם ת”א (שלום יר’) 16212/08 פרזות חב’ ממשלתית עירונית לשיכון י-ם בע”מ נ’ שאול יעקב, תק-של 2009(1), 21447 (2009)}.

ב- עת”מ (מינהליים חי’) 328-08 {עורך-דין צבי רודין נ’ הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה, תק-מח 2008(4), 13966 (2008)} נדונה בקשה למתן רשות לחקור את מצהיר המשיבה על תצהירו.

כב’ השופט אלכס קיסרי דחה את הבקשה בשל היותה של הבקשה ארוכה, ומקריאתה, הגם שהוגשה באיחור ניכר, לא ניתן היה להימנע מן הרושם שהעותר בחר לנצלה כדי להתפלמס עם טענות המשיבות ולא כדי להסביר בצורה עניינית את הצורך בחקירת המצהיר שבלעדיה לא ניתן להכריע בעתירה.

ב- עת”מ (מחוזי חי’) 214/05 {סימה סין משה נ’ גלעד אמיר, מנהל ביה”ס ליד האוניברסיטה, תק-מח 2005(2), 1302 (2005)} קבעה כב’ השופטת יהודית צור, בדחותה את הבקשה כי לא מצאה “כי לצורך הכרעה בעתירה נדרשת חקירה של המנהלת האדמיניסטרטיבית של בית הספר או של יועצת בית הספר בית הכרם. אין גם הצדקה להתיר הצגת הקלטה שערכה העותרת שלא הוגשה על-פי הכללים המשפטיים המקובלים, מה גם שעניין זה אינו נדרש לצורך הכרעה בעתירה”.

ב- בש”א (מחוזי ב”ש) 2730/03, עת”מ (ב”ש) 306/03 {פטריק קונורס נ’ משרד הפנים-ממונה ביקורת הגבולות, תק-מח 2003(3), 4825 (2003)} קבע כב’ השופט ח’ עמר כי נקודת המוצא בדיון בעתירות מינהליות, היא כי בית-המשפט מכריע בהן, על יסוד התצהירים והמסמכים שבפניו, בלבד, ובלא חקירה נגדית על התצהירים כאמור ברישא לתקנה 15(א) לתקנות (סדרי דין) וכי חקירה נגדית על תצהיר שהגיש בעל דין, תתאפשר רק אם ביקש זאת בעל הדין שכנגד, ואם בית-המשפט “ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה” כאמור בסיפא לתקנה הנ”ל.

תקנה 15(ב) לתקנות (סדרי דין) קובעת את המועד בו תוגש בקשה לחקירת מצהיר והאופן בו תוגש בקשה. על-פי תקנה זו, בקשה לחקירת מצהיר תוגש בכתב לבית-המשפט, ולא יאוחר מארבעה-עשר ימים לפני מועד הדיון הקבוע לעתירה.

בבקשה לחקירת מצהיר על המבקש לפרט את הנושאים שעליהם מתבקשת החקירה ולציין בבקשתו את עמדתו של בעל הדין שמטעמו הוגש התצהיר, לעניין הבקשה, וכן לצרף את תגובתו של אותו בעל דין, אם נתבקש לכך על ידו.

תקנה 15(ג) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה ובית-המשפט לא דחה את הבקשה, יורה הוא, על התייצבותו של המצהיר לחקירה במועד הדיון.

יודגש כי על-פי התקנה כאמור, בית-המשפט רשאי לדחות את מתן החלטתו למועד הדיון בעתירה. במקרה ובית-המשפט החליט במהלך הדיון בעתירה להתיר את חקירת המצהיר, רשאי הוא להורות על חקירתו לאלתר, אם הוא נוכח בדיון, או לקבוע את המועד לקיום החקירה.

תקנה 15(ד) לתקנות (סדרי דין) קובעת מפורשות כי במקרה והמצהיר לא התייצב לחקירתו כפי שקבע בית-המשפט, תצהירו לא ישמש כראיה בדיון בעתירה, אלא, ברשות בית-המשפט.

על-פי תקנה 15(ה) לתקנות (סדרי דין) בית-המשפט מוסמך, במידה וראה שהדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה ולאחר שנתן לשאר בעלי הדין הזדמנות להגיב לבקשה ומטעמים מיוחדים שירשמו, להרשות השמעת עד שאינו מצהיר. חקירתו של העד כאמור תהא בנושא ובהיקף שיקבע בית-המשפט.

ב- עת”מ (מחוזי יר’) 750/07 {שלג לבן (1986) בע”מ נ’ מדינת ישראל-משרד הבריאות (המחלקה לנכסים ולשירותים), תק-מח 2007(4), 14637 (2007)} עסקינן בבקשה לזימונו של יו”ר דירקטוריון מכון התקנים הישראלי, למתן עדות בעתירה המינהלית שבמסגרתה הוגשה הבקשה.

לטענת העותרת עדותו של יו”ר דירקטוריון מכון התקנים נוגעת ישירות לסוגיה שהיא מהותית ביותר בעתירה. לטענתה, עדות זו תאפשר לבית-המשפט להכריע בטענותיהם הסותרות של הצדדים לעניין זה, ולכן היא נדרשת לצורך הכרעה בעתירה.

מנגד, משיבה 2 מתנגדת לבקשה ולטענתה, בית-המשפט לעניינים מינהליים אינו נזקק, ברגיל, לשמיעת עדויות.

כב’ השופטת מוסיה ארד בדחותה את הבקשה קובעת כי המקרה הנוכחי אינו נופל בגדר המקרים המיוחדים בהם בית-המשפט מאפשר חקירת עד. זאת ועוד. “ככל שסברה העותרת כי עדותו של יו”ר דירקטוריון מכון התקנים הנה רלוונטית לצורך ההכרעה בשאלה האם היה לה אישור ISO בתוקף במועד הרלוונטי, היה עליה להציג את דבריו במסגרת הדיון בוועדה ולא להמתין עד לדיון בעתירה”.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


צו מניעה נגד המדינה ורשויות מוסמכות שונות ואכיפת הצו

1. אין להחליף את המדינה בפקידיה
ב- המ’ 342/75 {חביבה הכטר אח’ נ’ משה אריה קורץ ואח’, פ”ד ל(1), 277 (1975)} קבע-בית המשפט:

“אם ניתן להשיג צו מניעה, שלפי החוק אינו ניתן נגד המדינה, נגד עושי דברה של המדינה הפועלים מכוחה. המדובר הוא במטרד כמשמעותו בפקודת הנזיקין, אשר לטענת המבקשים נגרם להם על-ידי ניהול אחד המוסדות של משרד הסעד; ומאחר והמבקשים אינם יכולים לקבל צו מניעה נגד משרד הסעד, מנסים הם לקבל צו מניעה כזה נגד מנהלו הכללי של המשרד ונגד מנהל המוסד ההוא באופן אישי. מן הטעמים שבוארו באר היטב בנימוקי החלטתו של בית- משפט השלום, נראה גם לי שאין בין המבקשים לבין פקידי משרד הסעד כל יריבות לעניין זה, ושאין המבקשים רשאים לעקוף את הוראות החוק האוסר מתן צו מניעה נגד המדינה, על-ידי החלפת המדינה בפקידיה כנתבעים לתביעתם.”

2. מנהל מקרקעי ישראל – רשות הפיתוח
רשות הפיתוח הינה תאגיד ציבורי, ועל-כן אין היא נכנסת בגדר הוראות החוק לתיקון סדרי הדין (המדינה כבעל דין), התשי”ח-1958.

ב- ע”א 141/75 {מדינת ישראל ואח’ נ’ יעקב לוי, פ”ד ל(2), 508 (1976)} קבע בית-המשפט:

“לבסוף נטען שצו מניעה אשר יינתן נגד רשות הפיתוח לא יהיה יעיל, מפני שלמעשה פועלים במקרקעין הנדונים עובדי המינהל שהינו אורגן של המדינה ואין לכפותו בדרך צו מניעה. אין זו אלא חזרה על הטענות האחרות באיצטלה שונה, ועל-כן התשובה היא אחת: המינהל פועל כאן כמורשה של רשות הפיתוח, ומאחר שרשות הפיתוח אינה נהנית מן החסינות שבסעיף 5 של חוק המדינה כבעל דין, ממילא גם המינהל ועובדיו אינם נהנים ממנה, שעה שהמינהל פועל “להלכה וכלפי חוץ” כמורשה של רשות הפיתוח.

על יסוד האמור יש, לדעתי, לדחות את הערעור.”

3. היעדר סמכות בית-המשפט ליתן צווי אכיפה נגד המדינה – תרופת האזרח – סעד הצהרתי
ב- ע”א 226/80 {ד”ר א’ כאהן ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(3), 463 (1981)} קבע בית-המשפט:

“בטענותיהם לפנינו משמיעים באי-כוחם המלומדים של המערערים השגות וביקורת על מסקנותיו של השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי, תוך שהם פורשים מחדש את יריעת המחלוקת במלוא היקפה גם לפנינו.

אני מוכן להניח, כי בעת שהמערערים הצטרפו למפעל הבניה דנן, סברו בכנות, כי שכונה זו תיבנה בצפיפות דלילה ובבניה נמוכה, התואמים את תכנית המיתאר דאז. מכאן עמידתם העיקשת על זכותם לתבוע מאת המדינה, שהבניה באותו אתר תהיה על-פי ציפיותיהם, וכי אם אין המדינה נעתרת לתביעתם, ראוי לאכוף עליה ביצועו של החוזה בעין. לעניין זה עומד למערערים למכשול הדין, כפי שנקבע בחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי”ח-1958, לפיו אין בית-משפט מוסמך ליתן צווי אכיפה וצווי מניעה כנגד המדינה, אפילו בהליך שהוא בתחום המשפט הפרטי.

נשמעה לא מעט ביקורת כנגד מצב משפטי זה (ג’ שלו, “האם חייבת המדינה לכבד את התחייבויותיה החוזיות” הפרקליט לג (תש”ם-מ”א) 215) שאפשר שראוי לבטל זכות יתר זו, שהוענקה למדינה בעניין, שהוא, כאמור, בתחום המשפט הפרטי, וביחסים מסחריים רגילים כמו שבין אדם לחברו. אולם, כל עוד זהו הדין, פתוחה לפני האזרח, הרואה את עצמו נפגע ומקופח בזכויותיו, דרך העתירה אל בית-המשפט לבקש פסק-דין, שיצהיר על זכויותיו קבל עם ועדה, וכלפי המדינה כבעל דין שלו. ההנחה היא, שהמדינה תכבד הצהרות שיצאו מאת בית-המשפט, וכך, בדרך עקיפין, ייאכף החוזה וימומשו הזכויות. מטעם זה הכיר בית – משפט זה גם בסעד של צו הצהרתי זמני, המאפשר לאזרח להשיג, למעשה, את התוצאה, שבמקרה אחר היתה מושגת על דרך צו מניעה זמני (ע”א 144/79). נראה לי איפוא, שאמנם ראוי לשקול העמדת האזרח והממשל על אותו מישור בנושאים אלה, ולא יהא צורך עוד לחפש דרכי עקיפין להשגת מטרה ברורה וצודקת.

אין פסול איפוא בדרך, שנקטו המערערים במקרה דנן, בהגישם את התביעה על דרך המרצת פתיחה, כשעתירתם היא כמצוטט לעיל.

המגמה הכללית היא להשתמש בכוח הזה של מתן סעד הצהרתי ביד נדיבה ככל האפשר, ובלבד שהשאלה, המוצגת לפני בית-המשפט, אינה אקדמית גרידא, ולתובע יש עניין ממשי בפתרונה, כדי להסדיר את היחסים בינו לבין הנתבע. פסק-דין הצהרתי הוא תרופה מקובלת ליישוב סכסוכים. במיוחד ניתן להפיג באמצעותו ספקות בדבר זכויות וחובות לחוזה, ובין השאר ניתן להצהיר, אם על-פי פירושו הנכון של חוזה זכאי התובע לזכויות, שהוא טוען להן…

מסיבה זו אין לקבל את אחד מנימוקיו של בית-משפט קמא בדחותו את העתירה, דהיינו, שהמערערים אינם זכאים להצהרה המבוקשת, משום שהם לא הוכיחו פגיעה ממשית בזכויותיהם עקב שינוי תכנית המיתאר. המערערים טוענים, כי הבניה על-פי תכנית, המאפשרת הקמת בניינים גבוהים בצפיפות כפולה ומכופלת, פוגעת ברווחתם ובאיכות מגוריהם באתר לכשייבנה. ועוד הם טוענים, כי הוקנתה להם זכות ממשית השנויה במחלוקת, וראוי שיוצהר, מה היקפה ומה תוקפה של זכות זו.

גם אם מבחינת סדר הדין ולעניין הסעד המבוקש נקטו המערערים הליך ראוי, התואם את הדין, עדיין אין ללמוד מכך, כדבר מובן מאליו, שעל בית-המשפט להיענות לתביעה ולהעניק סעד כמבוקש גם במקרה זה. כך, למשל, לא יהא בית-המשפט נוטה ליתן סעד הצהרתי, אם יש בידו של תובע הסעד לתבוע סעד מהותי אחר כדבר שבזכות. אולם, כאשר לא נתונה בידי אדם זכות אחרת שכזו, משום שנסיבות מיוחדות מונעות מימושה, יהא צורך להכיר בזכותו של התובע על-ידי פסק-דין הצהרתי… כפי שכבר הוסבר לעיל, בענייננו אפשר שתצמח תועלת למערערים מסעד כמבוקש, אם אמנם צודקים הם לגופו של עניין, ונבצר מהם לממש את זכותם בעתירה לאכיפת חוזה, כמבואר לעיל…”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


סעדים זמנים בענייני נבחרי ציבור ובחירות

1. צו מניעה זמני – מועצת עיר – כינוסה
ראה ע”א 9381/96 סלמאן עזאיזה ואח’ נ’ עורך-דין זליגמן אורי, רשם האגודות השיתופיות ואח’, דינים עליון נא 36.

2. אין לקיים הליך של צו מניעה האוסר הצבעה על מאן דהוא על עוד הוא רשום בפנקס הבוחרים כזכאי להצביע
ראה עא”ח 9/03 ועדת הבחירות ליו”ר ולמועצת העובדים של עיריית ירושלים נ’ דוד בוחבוט, תק-אר 2003(2), 155.

3. צו מניעה זמני נגד בחירת חבר ועדת ביקורת
ראה ה”פ (ת”א-יפו) 10977/99 אמיר לירן נ’ עורך-דין יחזקאל קוגלר, תק-מח 99(3), 2203; בש”א (חי’) 6470/98 המועצה המקומית דיר חנא נ’ רנדא חאלד אבו-סאלח ואח’, תק-מח 98(3), 1205.

4. דחיית בקשה לפרסום תוצאות בחירות
ב- בר”מ 7348/13 {עלי סלאם נ’ ראמז ג’ראייסי ואח’, תק-על 2013(4), 3489 (2013)} קבע בית-המשפט:

“לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. דין הערעור – להתקבל.

10. בהחלטה נושא הבקשה דנן ניתן למעשה צו ביניים במסגרת העתירה המינהלית של המשיב. כידוע, על בית-המשפט הדן בבקשה לצו ביניים לבחון שני עניינים: סיכויי העתירה להתקבל ו”מאזן הנוחות”… שני רכיבים אלה אינם נבחנים במנותק זה מזה, אלא הם נשקלים על בסיס מה שמכונה לעיתים “מקבילית כוחות”, שמשמעותה היא, כי ככל שסיכויי העתירה להתקבל גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת “מאזן הנוחות”.

11. בזהירות המתחייבת, ניתן לקבוע כי סיכויי ההליך העיקרי במקרה דנן אינם גבוהים. הסעד המבוקש בעתירה, ובצו המניעה הזמני, הוא מניעת פרסום התוצאות ועריכת בירורים נוספים על-ידי מנהל הבחירות בנוגע למעטפות החיילים, כמו גם ספירה של הקולות בקלפי של מוגבלים בניידות. דא עקא, שסעיף 71 לחוק הבחירות קובע כי “מיד לאחר עריכת הפרוטוקול לפי סעיף 66 ימסור מנהל הבחירות לפרסום ברשומות הודעה על תוצאות הבחירות” (ההדגשה נוספה – ע’ פ’). כלומר, המחוקק מורה למנהל הבחירות לפרסם את תוצאות הבחירות על אתר, ואינו מותיר בידו שיקול-דעת אם לעכב ביצוע פעולה זו מטעמים כאלה או אחרים.

12. על פני הדברים, מקובלת עליי עמדת המבקש ופרקליטות המדינה כי ההליך שבו נקט המשיב לבירור טענותיו אינו ההליך המתאים. אמנם, סעיף 96ב לחוק הבחירות קובע כי “מי שרואה את עצמו נפגע במישרין מהחלטה של מנהל הבחירות, שלא נקבעו בחוק זה הוראות אחרות בדבר עתירה נגדה, וכן כל חבר של ועדת הבחירות, רשאים לעתור לבית-משפט לעניינים מינהליים נגד החלטה כאמור”. עם-זאת, נראה כי מקומן של טענות המשיב בדבר אי-סדרים בספירת קולות החיילים בנצרת (ולכאורה גם טענותיו הנוספות) הוא במסגרת ערעור בחירות לפי סעיף 72(א) לחוק הבחירות, כפי שיפורט להלן. לפיכך, יש בנמצא “הוראות אחרות” בחוק לבירור טענות המשיב, וכפועל יוצא – אין תחולה לסעיף 96ב לחוק הבחירות. הואיל ואין מדובר בעתירה לפי סעיף 96ב לחוק הבחירות, מקובלת עליי עמדת הפרקליטות כי הוראת הסופיות הקבועה בסעיף 96ב(ג) איננה רלוונטית לענייננו, ולכן עומדת למבקש האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט קמא, כפי שאכן עשה.

13. המקום המתאים להעלאת טענות המשיב הוא, כאמור, במסגרת ערעור בחירות במתווה הקבוע בסעיף 72(א) לחוק הבחירות, שחל בשינויים המחוייבים גם על בחירות לראש הרשות המקומית (ראו סעיף 7(ב)(1) לחוק חוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), התשל”ה-1975). סעיף 72(א) לחוק הבחירות קובע כלהלן…

14. החוק מוסיף וקובע כי ערעור בחירות “יוגש תוך 14 יום מיום פרסום ההודעה על תוצאות הבחירות” (סעיף 72(ג) לחוק הבחירות). כלומר, האפשרות להגיש ערעור כאמור קיימת רק לאחר פרסום תוצאות הבחירות. נראה כי בענייננו, הקדים המשיב את המאוחר, ביקש להשיג על תוצאות הבחירות לפני פרסומן – ובתוך כך ביקש לעכב את עצם הפרסום. אין מדובר אלא בניסיון לעקוף את המתווה הסטטוטורי לעניין ערעור בחירות. למצער, מדובר בערעור בחירות שהוגש טרם מועדו ולכן דינו, לכאורה, להידחות על-הסף. על-כן, הגעתי לכלל מסקנה כי סיכויי ההליך העיקרי שבו נקט אינם גבוהים. בשולי הדברים אציין כי לא ראיתי להידרש לטענות המשיב ביחס לספירת הקולות לגופן, מכיוון שדי בקביעה כי מקומן של אלה הוא במסגרת ערעור בחירות שיוגש במועד הקבוע בדין, כדי להביא למסקנה שסיכויי ההליך בבית-המשפט קמא אינם מן המשופרים.

15. גם בבחינת שיקולי מאזן הנוחות, אין הכף נוטה לטובתו של המשיב. פרסום תוצאות הבחירות לא יביא לתוצאה בלתי הפיכה מבחינתו של המשיב. במסגרת ערעור בחירות, ככל שיוגש כזה, נתונה לבית-המשפט לעניינים מינהליים סמכות רחבה “לבטל את הבחירות בכלל או באזור-קלפי מסויים ולצוות על עריכתן שנית” (סעיף 73(א)(1) לחוק הבחירות), וכן “להכריז שפלוני לא נבחר חבר המועצה (ובענייננו ראש העירייה – ע’ פ’) וכי אדם אחר נבחר” (סעיף 73(א)(2) לחוק הבחירות). לכן, פרסום התוצאות, ואפילו כניסה של נבחר ציבור לתפקידו, אינה מונעת את בירור הטענות במסגרת הדיונית המתאימה. יצויין כי סעיף 72(ו) לחוק הבחירות אף קובע כי “ערעור-בחירות לא יעכב את המועצה הנבחרת (ובענייננו, את ראש הרשות – ע’ פ’) מהיכנס לתפקידה”.

16. מנגד, הותרת צו המניעה הזמני על כנו עומדת בסתירה לעיקרון המיידיות בפרסום תוצאות הבחירות, ופוגעת באינטרס הציבורי. על עקרון זה, והטעמים החשובים שביסודו, עמד השופט א’ גולדברג באחת הפרשות:

“מוטיב ‘המידיות’ שזור לכל אורכן של הוראות חוק הבחירות הקשורות להליכים הבאים לקבוע את התוצאות בבחירות (…) שני טעמים מצטברים ניתן למצוא לדחיפות זו. האחד נעוץ במגמה המתחייבת אחרי הבחירות, ונוכח תוצאותיהן, לצמצם ככל האפשר את תקופת הביניים שבין סיום תפקידה של המועצה היוצאת ובין תחילת כהונתה של המועצה שנבחרה. (…) הטעם האחר לדרישה כי קביעת התוצאות תעשה מידית, באה, כאמור, גם מטעם נוסף, והוא הדאגה לוודאות התוצאות, בזמן הקצר ביותר. וודאות זו מושגת בכך שמלאכתם של פקיד הבחירות וועדת הבחירות תמה ונשלמת עם חלוקת המנדטים וקביעת חברי המועצה. מכאן ואילך אין הם מוסמכים עוד לתקן את עצמם בנושאים אלה, מיוזמתם הם או מיוזמתם של אחרים, וזירת המחלוקת (אם ישנה כזאת) עוברת לבית-המשפט, בהליך של ערעור. עקרון ‘הוודאות המידית’ הוא יסוד לבחירות תקינות, שאם הוצאנו יסוד זה נמצאנו פותחים פתח לתיקוני ‘טעויות’ משיקולים זרים, להפעלת לחצים על קובעי התוצאות, לבצע ‘תיקונים’ אשר כאלה, ו’לאנדרלמוסיה, לחשדנות, לריב ומדון, שסופם תוהו ובוהו בהליך הבחירות’ (…) שכן אם בידי פקיד הבחירות וועדת הבחירות לתקן, כעבור זמן, את התוצאות, מדוע תישלל הסמכות מועדת קלפי, לתקן כעבור מספר ימים, את התוצאות בקלפי שלה? הוא אשר נאמר ב- ב”ש 67/84 ‘במצב דברים זה רצויים כללים חדים וברורים, ואין זה רצוי כלל להכיר בתחום רחב של חוסר ודאות ושיקול-דעת'” (בג”צ 232/89 חזית דתית מלוכדת נ’ פקיד הבחירות לעיריית נתניה, פ”ד מג(1), 418, 422-421 (1989)).

סיכומם של דברים: הערעור מתקבל. צו המניעה הזמני שעליו הורה בית-המשפט לעניינים מינהליים – מבוטל.”

5. צו למניעת קיום ישיבת מועצה
ב- עת”מ (אריאל) 28127-05-14 {יהודה אליהו אלבוים נ’ המועצה מקומית בית אריה, תק-של 2014(2), 54868 (2014)} נפסק מפי כב’ השופט רונן פלג:

“החלטה
1. לפניי בקשה למתן צו מניעה זמני ולפיו לא יקיימו המשיבים את ישיבת המועצה הקבועה ליום 18.05.14 בשעה 18:00, וזאת עד לאחר קבלת ההכרעה בעתירה המינהלית, שבכוונת המבקשים להגיש בתוך 7 ימים.

2. יצויין כי הבקשה הוגשה ביום 16.05.14 והגיעה לעיונו של בית-המשפט ביום 18.05.14.

3. בבקשה טוענים המבקשים בתמצית כדלקמן:

א. המבקשים הם חברי מועצת המשיבה 1. המשיב 2 הוא ראש המועצה.

ב. קיום ישיבת מועצה מותנה בנוכחות מספר מינימלי של חבריה. לא ניתן לפתוח ישיבת מועצה ללא מניין חוקי של חברים, שהוא הרוב המינימלי של חברי המועצה ובמקרה המסויים 5 חברים.

ג. במקרה שבו אין מניין חוקי הישיבה נדחית ב- 3 ימים ואם גם במועד הדחוי אין מניין חוקי, הישיבה נדחית שוב. במועד ה- 3 ניתן לקיים את הישיבה אף ללא מניין חוקי.

ד. במקרה המסויים נקבעה ישיבה ליום 10.05.14. בהיעדר מניין חוקי נדחה המועד ליום 15.05.14 בשעה 18:00. במועד זה התייצבו 5 חברי מועצה ואולם המשיב 2 עזב את החדר מבלי שאמר דבר ובהיעדרו התקיימה ישיבה, נתקבלו החלטות ונוהל פרוטוקול.

ה. חרף זאת, הוציאה המשיבה 1 הזמנות לישיבה דחויה ליום 18.05.14 בשעה 18:00.

ו. לטענת המבקשים הישיבה כבר התקיימה וההחלטות כבר נתקבלו ולכן אין לאפשר את קיומה של הישיבה השלישית.

4. לאחר ששקלתי את הדברים, אני מורה על מתן סעד זמני הדוחה את קיומה של ישיבת המועצה הקבועה ליום 18.05.14 בשעה 18:00 ומונע את כינוסה עד להחלטה אחרת. הצו הזמני מותנה במתן בטוחות לשיפוי על כל נזק כדלקמן:

א. התחייבות עצמית ללא הגבלת סכום, לפיצוי בגין כל נזק העלול להיגרם למשיבים כתוצאה מצו זה, אם המבקשים לא יזכו בעתירתם או אם יפקע הצו מסיבה אחרת.

ב. ערבות צד ג’, לא של תאגיד, על-סך של 5,000 ש”ח.

ג. הפקדת עירבון בסך של 5,000 ש”ח. מועד הפקדת העירבון מוארך ליום 19.05.14 בשעה 12:00.

5. הצו הזמני ייכנס לתוקפו רק עם חתימת האישור של מזכירות בית-המשפט בשולי החלטה זו, כי התחייבות עצמית וערבות צד ג’ נחתמו והוגשו. כאמור הפקדת העירבון אינה תנאי מידי לכניסתו של הצו לתוקף, שכן ניתנה ארכה להפקדה.

6. ככל שלא תוגש התובענה העיקרית עד ליום 25.05.14 בשעה 14:00, יפקע הצו הזמני.

7. בא-כוח המבקשים ימסור את הבקשה, את כתבי ההתחייבות העצמית והערובה וכן את החלטה זו לידי המשיבים במסירה אישית במהלך יום 18.05.14 עד לא יאוחר מהשעה 16:00.”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


סעדים זמניים בענייני רשויות ציבוריות ורשויות מקומיות

1. צו מניעה קבוע לפיו ייאסר על עיריית בני ברק להפעיל גן ילדים בדירה ובחצר הבית המשותף
ב- ת”א (ת”א) 10083/05 {שלום סגל נ’ עזבון הרב אליעזר ארנסטר – עיכוב הליכים ואח’, תק-של 2007(1), 30096 (2007)} קבע בית-המשפט:

“1. בפניי תביעה למתן צו מניעה קבוע לפיו ייאסר על עיריית בני ברק (להלן: “העירייה”) להפעיל גן ילדים בדירה ובחצר הבית המשותף ברח’ אהבת שלום 6 בבני ברק, וכן למתן צו עשה המורה לעיריה להסיר לאלתר גדרות המקיפות את החצר המשמשת את הדירה וכן להסיר את כל מתקני השעשועים בחצר הגן.
הנתבע 1 הוא הבעלים של דירה אחרת באותו בניין, הידועה כחלקת משנה 1 בחלקה 548. הנתבע 1 השכיר את דירתו לעירייה, לצורך הפעלת שני גני ילדים…

3. התובע טוען כי לצורך הפעלתו של גן הילדים המצוי בדירתו של הנתבע 1, העיריה השתלטה שלא כדין על רכוש משותף של הבניין כולו, בכך שגידרה את חצר הבית המשותף, התקינה בחצר מתקני שעשועים, ומונעת שימוש בחצר מייתר דיירי הבית המשותף.
התובע טוען כי גן הילדים מופעל שלא כחוק, הואיל ואין לו רישיון עסק וגם לא היתר בניה, ועצם קיומו אינו עולה בקנה אחד עם תכנית בניין ערים.
התובע מוסיף וטוען כי הפעלת גן הילדים גורמת למטרד, משום שהגן גורם לרעש רב באזור מגורים מובהק. פעילות הגן מייצרת אשפה ולכלוך רב, כאשר כל הבא בשערי הגן חייב להכנס לגן דרך הרכוש המשותף. בנוסף, העיריה הרסה את חדר האשפה ששימש את דיירי הבניין, כדי להקים גדר לגן הילדים. עקב כך האשפה מושלכת בחצר הבניין. לדידו, התנהגות העיריה עולה כדי הפרת חובה חקוקה בשל הפרת החוק למניעת מפגעים, התשכ”א-1961. כל אלה גורמים לירידת ערך של דירתו.

4. העירייה טוענת כי היא שואבת את זכויותיה מאת הנתבע 1, וכל זמן ששאלת זכויותיו של הנתבע 1 לא הוכרעה על-ידי בית-דין צדק של העדה החרדית, לא ניתן לדון בתביעה המכוונת כלפיה…
הטענה לפיה השכנים נתנו הסכמתם מימים ימימה להפעלת הגן בתחום הרכוש המשותף, אינה עולה בקנה אחד עם הטענה המושמעת למעשה לראשונה בסיכומיה של העיריה, כי התובע כלל לא הוכיח שהחצר המשמשת את הגנים מהווה חלק מן הרכוש המשותף. אם העיריה סבורה באמת ובתמים שהחצר המשמשת את הגן אינה חלק מן הרכוש המשותף, מדוע היתה צריכה לקבל את הסכמת השכנים לשימוש זה?…
העירייה טוענת כי שתיקת הדיירים שנים כה רבות מלמדת על הסכמה מצידם, אך טיעון זה אינו יכול להתקבל. השלמה שבשתיקה עם מעשי העיריה אינה עולה בהכרח כדי הסכמה. יתכן כי השכנים לא העלו על דעתם שרשות ציבורית תשתלט על רכוש לא לה, ואולי סברו כי אם הרשות נוהגת כך, מן הסתם הדבר מותר לה…
אין בידי לקבל טענה זו. לא שוכנעתי כי גן הילדים מהווה אכן מטרד. טענות התובע בעניין זה, בדבר רעש בלתי-סביר ולכלוך רב, נטענו בעלמא, בלא פירוט מספיק ובלא אסמכתאות של ממש. קיומם של גני ילדים בתוך שטח המשמש למגורים הוא תופעה נפוצה במקומותינו, בעיקר בערים ותיקות דוגמת בני ברק. לכך יש להוסיף את העובדה כי התובע מתגורר באגף אחר של הבית המשותף, וממילא הוא נחשף פחות למטרדי רעש ולכלוך, ככל שאלה אכן קיימים. מכל מקום, בעיות של רעש ולכלוך ניתן לפתור באמצעות סעדים מידתיים ונקודתיים יותר מאשר איסור מוחלט וגורף על הפעלת הגנים…

21. אינני סבור שיש הצדקה לאסור על הפעלתו של הגן החדש, וגם אין מקום לאסור על יציאת ילדי הגן לחצר. אכן, החצר היא רכוש משותף של הבניין כולו, אך כל דיירי הבניין, וילדי הגן בכלל זה, רשאים לעשות שימוש ברכוש המשותף. מה שאסור לעשות הוא להשתלט על הרכוש המשותף, קרי, להציב עליו מתקנים או גדרות המונעות מכלל דיירי הבניין את השימוש בו.

23. סיכומו-של-דבר, התובע זכאי לצו עשה, המורה לעיריה להסיר את הגדרות שהוקמו על ידה ואשר מקיפות את החצר המשמשת את דירת הנתבע 1, וכן להסיר את כל מתקני השעשועים שהוצבו בחצר. מאידך, התובע אינו זכאי לסעד של צו מניעה האוסר על העיריה להפעיל גן ילדים בדירתו של הנתבע 1.
עם-זאת, אני ער לעובדה כי בלא קיומם של גדר או מתקני שעשועים בחצר, ייתכן והעיריה לא תוכל להמשיך ולהפעיל את הגן במתכונתו הנוכחית, משיקולים של בטחון ילדי הגן ורווחתם. על-כן יש לדחות את מועד ביצועו של פסק-הדין עד לאחר תום שנת הלימודים הנוכחית. ראוי כי הצדדים ינצלו את הזמן שנותר עד לתום שנת הלימודים כדי לנסות ולהגיע לפתרון מוסכם שיאפשר בדרך זו או אחרת את הפעלת הגן.

24. סוף דבר, ניתן בזה צו עשה ולפיו על העיריה להסיר את הגדרות שהוקמו על ידה ואשר מקיפות את החצר המשמשת את דירת הנתבע 1, וכן להסיר את כל מתקני השעשועים שהוצבו בחצר.”

2. צו לתפיסת בית האבות
ב- בש”א (ת”א) 2798/08 {אורנה גואטה ואח’ נ’ שר העבודה והרווחה ואח’, תק-מח 2008(4), 514 (2008)} קבע בית-המשפט:

“המבקשים הגישו בקשה בדרך של המרצת פתיחה, בה ביקשו להורות על שימוש בסמכות בית-משפט בהתאם לסעיף 2 לחוק לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים), התשי”ב-1952 (להלן: “החוק לניהול מוסדות”) וליתן צו הנהלה. כלומר, להורות כי הנאמן הציבורי לענייני צדקה יתפוס את בית האבות אליו מתייחסת הבקשה, על מקרקעיו ומטלטליו, יחזיק בו וינהל אותו…
כמו-כן, התבקש צו מניעה קבוע כנגד פסק-הדין אשר ניתן בבית-משפט שלום בהרצליה בתביעת פינוי המקרקעין עליהם מצוי בית האבות, תביעה אותה הגישה המשיבה 6 (להלן: “הליגה”) נגד המשיבים 7 ו- 8 (להלן: “שיר” ו- “ותורג’מן”)….

7. דיון והחלטה
נראה כי הבסיס המשפטי לקבלת סעד כלשהו על-ידי המבקשים במסגרת המרצת הפתיחה שבפני הינו מצומצם ביותר.
אינני סבורה כי יש מקום כלשהו לבקשת המבקשים, על-פיה יבטל בית-משפט זה את פסק-דין הפינוי אשר ניתן על-ידי בית-משפט שלום בהרצליה.
במסגרת תביעה זו נדונה מערכת היחסים שבין הליגה לבין שיר, על-פי הסכם השכירות אשר נכרת ביניהם.
אין כל ספק כי לליגה קיימת זכות לשמור על קניינה ולדרוש את פינויה של שיר כשוכרת מהמקרקעין בתום תקופת השכירות.
גם אם ניתן היה לומר כי במקרה הנוכחי נכון היה לצרף את המבקשים כצד נחוץ לדיון, שכן הקביעה בדבר פינוי שיר תשפיע ישירות על קיומו של בית האבות שבו הם שוהים, הרי שאי-צירוף כאמור איננו הופך את פסק-הדין אשר ניתן בשאלת הפינוי – ביחסים שבין בעלת המקרקעין לשוכרת – לפסק-דין שניתן בחוסר סמכות.
עוד יש לציין כי בסוף ההליך לקחו המבקשים חלק בהסדרת נושא הפינוי, לאחר שהגישו בקשה להצטרף כצד להליך כדי שתישמע עמדתם ובקשתם נענתה.
המבקשים עצמם ציינו כי בדיון אשר התקיים בפני בית-משפט שלום ביום 30.10.07, ביקש בית-משפט למצוא פתרון אשר יאפשר לצד ג’ לבוא בנעלי שיר ולמנוע את פינוי בית האבות.
מועד הפינוי אף נקבע בסופו-של-דבר תוך התחשבות בצרכי החוסים.
אין לכן כל מקום לטענה כי במסגרת המרצת הפתיחה, יכולים עתה המבקשים לקבל סעד של צו מניעה קבוע כנגד פסק-הדין אשר ניתן בתביעת פינוי המקרקעין או סעד של ביטול פסק-הדין.
פסק-דין זה, ככל שהוא קיים ביחסים שבין הליגה לבין שיר, שריר וקיים וניתן בסמכות מלאה.
היריבות הישירה היחידה של המבקשים בעניין המקרקעין – קיימת ביניהם לבין שיר באמצעות ההסכמים לשהות החוסים בבית האבות.
השאלה אם במסגרת יחסים אלה קמה למבקשים הזכות לקבלת סעד כלשהו גם כלפי בעלי המקרקעין, אמורה למצוא את פתרונה במסגרת חיצונית, ובוודאי שלא במסגרת יחסי השכירות שבין הליגה לבין שיר, אשר במסגרתם ניתן פסק-דין הפינוי.
לא מצאתי גם כל מקום לטענתם של המבקשים בעניין החוק לניהול מוסדות.
סעיף 2(א) קובע במפורש כי סמכות בית-משפט מחוזי ליתן צו הנהלה – קמה אך ורק על יסוד בקשת היועץ המשפטי לממשלה או של המוסד הנוגע בדבר.
שיר אמנם הצהירה כי היא תהיה מוכנה להגיש בקשה בהתאם, אולם בקשה כאמור לא הוגשה.
האפוטרופוס הכללי, המחליף כיום את הנאמן הציבורי לענייני צדקה, נתן את חוות-דעתו על-פיה אין מקום להתערב במקרה הנוכחי מכוח החוק.
גם אם סוברים המבקשים כי עמדת האפוטרופוס הכללי בעניין זה אינה נכונה וכי היה עליו לפעול מכוח החוק, הרי שהדרך לטעון לצורך שבהתערבותו בוודאי שאינה בדרך של המרצת פתיחה.
בכל מקרה, אין בית-משפט זה מוסמך לדון בבקשה כל עוד לא נעשתה פניה כאמור.
לגופו של עניין, מקובלת עלי עמדת היועץ המשפטי לממשלה, על-פיה לא זה המקרה הנכון לפעול על-פי החוק.
מטרת החוק היא מניעת הפרעות בהנהלה יעילה של המוסד בהתאם למטרות שלהן נוסד.
אין ספק כי מטרת החוק היא לדאוג לניהול חלופי, כאשר מסיבות כלשהן קיימות הפרעות בניהולו השוטף והסדיר של מוסד קיים, בדרך שאינה מאפשרת את הדאגה למי ששוהה במוסד: לוקים בגופם או בנפשם, קשיי חינוך, יתומים, זקנים או נכים או עוברי אורח כפי שמפורט בסעיף 1 לחוק.
העובדה כי ניתן פסק-דין של פינוי כנגד החברה המפעילה את המוסד במקרקעין עליהם הוא מתנהל, אין בה כדי להוות הפרעה בניהול המוסד אשר תצדיק את הפעלת החוק.
מקובלת עלי בעניין זה גם עמדת הליגה, על-פיה אין בהוראות החוק כדי להפקיע את עצם הקניין במקרקעין.
אין אכן כל סבירות בתוצאת הסעד המתבקש על-ידי המבקשים – שלילת הבעלות במקרקעין מאת הליגה והיעדר אפשרות לממש את פסק-דין הפינוי – כל עוד שוהים החוסים במוסד המצוי על אותם מקרקעין.
לאור כל האמור לעיל, אינני מוצאת מקום לטענת המבקשים כי קמה להם עילת תביעה על-פי החוק לניהול מוסדות.
עם-זאת, נראה כי יש בסיס לטענתם של המבקשים כי בית-משפט מוסמך להחיל את הוראות 68(א) לחוק הכשרות המשפטית, כדי לנקוט באמצעים זמניים עד למציאת פתרון הולם עבור החוסים.
סעיף זה אינו מאפשר לבטל את צו הפינוי אשר ניתן על-ידי בית-משפט שלום. אולם, נראה כי יש בו כדי להבטיח אמצעים זמניים, ואמצעים קבועים מחוץ למוסד נשוא הבקשה, בדרך שתבטיח את הגנתם, שלומם ובריאותם של החוסים המצויים במוסד.
סעיף 68(א) נושא את הכותרת “סמכות כללית לענייני שמירה”. כותרת זו מצביעה על כך כי נתונה לבית-משפט סמכות כללית לנקוט אמצעים זמניים או קבועים לשם שמירת ענייניו של חסוי. סמכות זו יכולה להיות מופעלת הן על-ידי מינוי אפוטרופוס והן בדרך אחרת. אין מקום לטענת הליגה כי המלים “אם בדרך אחרת”, מיועדות אך ורק כדי להסדיר את נושא מינוי האפוטרופוס, שכן פרשנות זו נוגדת את ההגדרה הכללית של סמכות בית-משפט המצויה בכותרת הסעיף.

ב- ע”א 1233/94 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה, הבהירה כב’ השופטת שטרסברג-כהן כי חוק הכשרות מצוי על קו התפר העדין בין זכות אדם לחרות, לכבוד לאוטונומיה ולקניין – לבין כוחה ואף חובתה של המדינה להבטיח שאדם שאינו יכול לדאוג לענייניו יקבל הגנה בדמות אפוטרופוס, מינוי שהתבקש באותו מקרה.
עם-זאת, נקבע כי בהפעלת כוח זה יש להימנע מדאגת יתר תוך הפגנת פטרנליזם מגונן, שיש בו משום צמצום של חרות האדם ופגיעה בכבודו.
במקרה שבפני, לחלק מהחוסים יש אפוטרופוס וחלק מהם מיוצגים על-ידי בני משפחתם לאור מצבם הפיזי והנפשי הקשה. כפי שציינתי לעיל, חלק ניכר מהחוסים סובלים מדימנציה, וחלק נוסף הם קשישים סיעודיים אשר מחציתם גם הם סובלים מדימנציה.
בנסיבות אלה, הגנה על זכותם של החוסים לכבוד ולהגנה, איננה בגדר הפגנת פטרנליזם אלא בגדר צורך אמיתי.
מציאת אמצעי ביניים על-ידי בית-משפט על-מנת לדאוג לפתרון הולם לחוסים, וקביעת מנגנון מתאים תוך שיתוף פעולה של הגופים הרלוונטיים במדינה אם יהיה צורך בסופו-של-דבר להעביר את החוסים למוסד אחר – הינם בוודאי בסמכותו הכללית של בית-משפט לשם שמירת עניינם של החסויים על-פי הוראות סעיף 68(א) לחוק הכשרות.
בהקשר זה יש לציין כי ניתן יהיה למצוא את המנגנון ההולם על-פי הקווים המנחים שהותוו בתקנות. אולם, אין בתקנות כשלעצמן כדי להקנות עילת תביעה עצמאית למבקשים.
התוצאה מכל האמור לעיל היא, כי קמה למבקשים עילה לקבלת הסעד המתבקש על ידם על יסוד הוראות סעיף 68(א) לחוק הכשרות, ככל שהוא מתייחס לנקיטת אמצעים זמניים וקבועים עד למציאת פתרון הולם עבור החוסים (סעיף ב’ סיפא לעתירה), ואין מקום למחוק את המרצת הפתיחה המתבססת על עילה זו.
דינה של יתר התביעה להימחק.”

3. צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעות לנתק את אספקת המים למטעיו
ב- ת”א (ת”א) 1355/08 {עמרם רון נ’ מי גולן אגודת מים שיתופית למשקי רמת הגולן בע”מ ואח’, תק-מח 2008(3), 11720 (2008)} קבע בית-המשפט:

“א. מהות התובענה
זו תביעה במסגרתה עותר התובע לבית-המשפט למתן הסעדים כדלקמן:

– צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעות לנתק את אספקת המים למטעיו;

– צו עשה קבוע המחייב את הנתבעות לספק לו מים בהתאם לצרכיו ולגידוליו החקלאיים;

– קביעת חלוקת מכסות המים בין החקלאים של מושב גבעת יואב;

– קביעת מכסת המים המגיעה לו בשטחים בהם הוא מעבד את גידוליו החקלאיים;

– סעד הצהרתי לפיו התשלום בגין צריכת המים שלו לא יכלול תוספת חריגה.

ב. עובדות רלבנטיות
התובע הינו חקלאי, חבר במושב גבעת יואב שברמת הגולן, המתפרנס מעיבוד שטחים חקלאיים בהם הוא מגדל מטעי בננות וענבי מאכל.
הנתבעת 1 (להלן גם: “מי גולן”) הינה אגודת מים שיתופית בבעלות כל המשקים החקלאיים ברמת הגולן, העוסקת בהפקת מים, הובלתם ואספקתם לישובים חקלאיים ברמת הגולן.
הנתבעת 2 (להלן גם: “גבעת יואב”) הינה מושב עובדים להתיישבות חקלאית ברמת הגולן.
הנתבעת 3 (להלן גם: “מקורות”) הינה חברה ממשלתית לאספקת מים, המוציאה לפועל את מדיניותה והנחיותיה של הרשות הממשלתית למים ולביוב (להלן: “רשות המים”), אשר הוקמה ופועלת מכוח חוק המים, התשי”ט-1959 (להלן: “חוק המים”).

ביום 12.09.07 הגיש התובע לבית-המשפט בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד ניתוק הזרמת מים למטעיו (בש”א 18327/07).
לטענתו, הנתבעות (המשיבות בבקשה) מאיימות לנתק את חיבור המים המשמשים להשקיית חלקותיו הסמוכות לקיבוץ מבוא חמה, בהן הוא מגדל מטעי בננות, בשל סירובו לשלם לנתבעת 1 על-פי דרישתה, תשלום עבור מים אלו בתוספת חיוב נוסף בגין חריגה ממכסת המים המוקצבת לו…

בית-המשפט (השופט ד”ר ק’ ורדי) נעתר לבקשה למתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, וקבע שעד להחלטה בבקשה לא תנותק אספקת המים לחלקות אותן מעבד התובע. צו מניעה זמני זה, הינו בתוקף עד היום…
מכיוון שהיעדר מים לחלקות התובע עלול לגרום לו נזקים, אזי מקורות הינה “השכן המזיק” ולאור האמור לעיל יש לה חובת זהירות כלפי התובע, וכך אני קובעת…
במקרה דנן, החלטת וועד ההנהלה מיום 31.03.04 שלא להעביר מים ממכסת הישוב לניצול בשטחים שמחוץ לו, היא החלטה עקרונית אשר הוחלה ביחס לכלל חברי גבעת יואב.

לא הוכח שישנם חברי אגודה נוספים אשר מעבדים חלקות בתחומי ישוב אחר, המקבלים אספקת מים מתוך מכסת המים של גבעת יואב. מר יצחק דויטש המייצג את מי גולן ספקית המים, העיד שידוע לו כי אין שטחים נוספים אליהם היתה אספקת מים מחוץ למשבצת המושב (עמ’ 25 שורות 12-11).
בנוסף, התובע היה מודע לאופן חלוקת מכסת המים אשר היתה נהוגה כל השנים בין חברי גבעת יואב: היינו, כל אחד, לרבות הוא עצמו, מקבל ככל שהוא צריך ורוצה, בשטחי המושב; הוא לא הולך שולל ולא הוצג בפניו מצג לפיו מובטחת לו אספקת מים מתוך מכסת המים של גבעת יואב, נהפוך הוא. הובהר לו שעליו לדאוג למציאת פתרון קבוע למקרה שיחול קיצוץ במכסות המים.
למרות זאת, המשיך בתכניתו, מה שהביא לקבלת ההחלטה לעיל בוועד ההנהלה של המושב.
בנסיבות אלה, לא מצאתי בסיס לטענת התובע לקיומה של פגיעה בעקרון השוויון; משכך, אין עילה להתערבות בית-המשפט בהחלטות וועד ההנהלה של גבעת יואב…
לא הוכח שמי גולן התחייבה כלפי התובע, בשום שלב, לאספקת מים קבועה למטעיו במבוא חמה.
מי גולן יכולה היתה לספק מים אך ורק מתוך מכסה המשויכת לישוב מסויים, והיא פעלה על-סמך הנחיות שקיבלה מגבעת יואב, כאשר סיפקה מים לתובע במבוא חמה בשנים בהן נוצרה תוספת למכסה הבסיסית של גבעת יואב.
אמנם נעשו ניסיונות על-ידי מי גולן לסייע לתובע במציאת מקורות מים חלופיים, אך אין לראות בכך התחייבות מצידה להשיג עבורו תוספת מכסה דרך קבע.
אשר-על-כן, דין התביעה כנגד מי גולן, – להידחות.

במישור יחסי התובע – מקורות
לאור הכרעתי לעיל בעקבותיה נדחתה התביעה כנגד הנתבעות 1 ו- 2, הרי שתוצאת הדברים מחייבת גם את דחיית התביעה כנגד מקורות.
כאן המקום להתייחס לטענת התובע, לפיה אין לנתבעות סמכות לנתק את אספקת המים למטעיו, עקב דרישה לתשלום חריג המהווה קנס. לטענתו הוא ממשיך לשלם את מחיר המים ללא התוספת החריגה, והוא מתבסס על פסיקת בית-המשפט העליון המדגישה את חשיבות המים בד-בבד עם החובה לשלם בגינם…
כן נפסק, כי פעולת ניתוק אספקת המים הינה סבירה ואף מתבקשת, מקום בו נמנע חבר האגודה השיתופית מלשלם עבור מים שהאגודה מספקת לו ומשלמת כסף מלא בגינם, למקורות…
כאן אין המדובר בצריכת מים בייתית, אלא בצריכת מים למטרות חקלאות. שחקלאי חרוץ, בעל מעוף ונוטל סיכונים, נטל על עצמו.
גם סירובו לשלם את הקנס שהושת עליו, נראה שלא נובע מחסרון כיס, או מהרגשת אפליה וקיפוח (שנדחו על-ידי), אלא מתוך רצון למקסם את רווחיו.
מיקסום רווחים אינו פסול, כל עוד שהוא אינו פוגע ברווחיהם של חבריו למושב.

ז. קביעת מכסות מים בין החקלאים במושב גבעת יואב
ייתכן שמחלוקת משפטית זו לא היתה באה לעולם אילו המושב היה קובע מכסות מים ברורות וידועות לכל אחד מהחקלאים, ואולי גם אם לא היה עושה פעולות: “אקס גראציה”.
לא הייתי רוצה שיימנעו מפעילות “אקס-גראציה” מצד אחד, אבל נראה שהקצאה ידועה וברורה של מכסות מים בשנים “טובות” ומנגנון הפחתתן בשנים “רעות”, מבחינת משק המים והתנהגות “הטבע” – היא מחוייבת המציאות ואשר-על-כן אני מחייבת את המושב לעשות כן כדין ותוך 45 יום מיום פסק-הדין.
לאור כל האמור לעיל ובנסיבות העניין, אין מקום לחייב את הנתבעות 3-1 להמשיך לספק מים לתובע, העומד בסירובו לשלם את מלוא התמורה שנקבעה, כדין, עבור המים המשמשים אותו לצרכיו העסקיים.

ח. סוף דבר
סיכומו-של-דבר – רוב התביעה נדחה.

בהתאם לכך, מבוטל בזאת צו המניעה הזמני שניתן על-ידי בית-המשפט בבש”א 18327/07.”

4. צו מניעה קבוע נגד פלישה ובניה
ב- ת”א (ב”ש) 1095/03 {מדינת ישראל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל נ’ עלי בן פרהוד אבו אלקיעאן, תק-של 2009(1), 4665 (2009)} קבע בית-המשפט:

“1. זהו פסק-דין בתביעת התובעת, להורות על צו מניעה קבוע, צו הריסה, וסילוק יד, נגד הנתבעים, ביחס למקרקעין מוסדרים הידועים כגוש 100009 חלקה 1, על כביש יתיר-חורה, הרשומים על-שם התובעת. הוחלט לקבל את התביעה, ולהלן הנימוקים.

2. התובעת טענה, כי הנתבע מס’ 1, ובנו שהינו הנתבע מס’ 2, פלשו למקרקעין האמורים, סמוך לפני הגשת התביעה, והחלו לבנות על המקרקעין, מבנה למגורים. לטענת התובעת, אין לנתבעים זכויות כלשהן במקרקעין, והיא זכאית לדרוש פינויים מהמקרקעין, והריסת המבנה.
עם הגשת התביעה, הגישה התובעת, גם בקשה למתן צו מניעה זמני, שיאסור על הנתבעים להמשיך בבניית המבנה, או להכנס למקרקעין. ביום 20.01.03, ניתן צו ארעי לבקשת המבקשת, וביום 17.03.03, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה יוותר הצו על כנו, כצו זמני, עד מתן פסק-הדין.
לטענת התובעת, הפרו הנתבעים את הצו, בכך שסיימו לבנות את המבנה ואף נכנסו לגור בו, ולפיכך, הגישה בקשה לאכיפה, לפי פקודת בזיון בית-המשפט. ביום 13.07.05, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה המבנה יאטם, וישאר אטום עד מתן פסק-הדין. ההסכמה אושרה, בהחלטת כב’ השופט טהר לב, מאותו יום.

3. הנתבעים טענו בכתב הגנתם, כי הנתבע מס’ 2 בנה את המבנה, לצורך פתרון זמני למצוקת הדיור של משפחתו. לטענתם, מחזיקה משפחתם במקרקעין ברציפות, מאז שנת 1958, כאשר באותה שנה, הועברו בני המשפחה על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, מאזור מגוריהם הקודם, סמוך לעיר רהט. לטענתם הובטח לבני המשפחה שיבנה עבורם, ישוב חקלאי באזור יתיר. הבטחה זו שניתנה להם לטענתם, לא קוימה. הנתבעים טענו, כי הדרישה לפנותם מנוגדת לעקרונות השוויון והצדק, ולהוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כן טענו, כי באזור הסמוך למקרקעין מתגוררים רבים מבני משפחתם, וכי ההחלטה לפעול נגדם בלבד, הינה החלטה שרירותית ומקפחת.

4. ביום 02.01.05, ניתן על-ידי כב’ השופטת נ’ נצר, פסק-דין נגד הנתבע מס’ 1 , שלא התייצב לדיון קדם משפט.
התיק הועבר לטיפולי בשנת 2006.
יצויין, כי בירור התביעה, הגשת ראיות הנתבעים, ולאחר מכן סיכומיהם, התעכבו בשל נסיבות אישיות של ב”כ הנתבע, אשר נמצאו מוצדקות. ביום 09.03.08 אף ניתן נגד הנתבע מס’ 2 (להלן: “הנתבע”), בגין אי-הגשת סיכומים. פסק-הדין בוטל, בהחלטה מיום 11.05.08…
לאחר ששבתי וקראתי את המסמכים שבתיק, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, סבורני כי יש לקבל את התביעה.

8. אין מחלוקת, כי התובעת הינה בעלת הזכויות במקרקעין, וכי מנהל מקרקעי ישראל, מנהל את המקרקעין מטעמה. גם הנתבע העיד בחקירתו הנגדית, כי הוא יודע שהקרקע שייכת למדינה. הנתבע אינו טוען, כי יש לו זכויות קנייניות במקרקעין, וממילא אינו יכול להעלות טענה כזו, כאמור בסיכומי התובעת, נוכח הוראת סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), התשכ”ט-1969, המבטלת זכויות בלתי רשומות במקרקעין, שהיו קיימות ערב הפקודה, ונוכח הוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969, השוללת תחולתו של חוק ההתיישנות, התשי”ח-1958, על תביעות לקיום זכות במקרקעין.
לטענת הנתבע, עברה משפחתו למקרקעין, כ- 13 שנים בלבד לפני חקיקת חוק המקרקעין, ופקודת הסדר הזכויות במקרקעין (נוסח חדש), וממילא, לא ניתן היה לרכוש בפרק זמן זה זכויות קנייניות במקרקעין מכח התיישנות. הנתבע אינו עומד בתנאי נוסף, לרכישת זכות במקרקעין מכוח התיישנות, שכן לא טען, וממילא לא הוכיח, כי החזיק במקרקעין, טרם חקיקת חוק המקרקעין, חזקה נוגדת, על אפה וחמתה של התובעת, שהינה בעלת המקרקעין (ראה לעניין זה רע”א 9076/05 וליד אלדוח נ’ מנהל מקרקעי ישראל, ע”א 2510/98 למד שין נ’ חסיד ואח’, פ”ד נג(5), 721, 728).
מכאן, שעל הנתבע רובץ הנטל להוכיח טענתו, לפיה, הוא מחזיק במקרקעין כדין. סבורני, כאמור להלן, כי הנתבע לא הרים נטל זה.

9. למעשה טוען הנתבע שתי טענות. טענה אחת – כי ניתנה למשפחתו הבטחה שלטונית, לפיה יועברו אליו המקרקעין, חלף המקרקעין שהיו בבעלותה, באזור העיר רהט, קודם לכן; טענה שניה – כי יש לו זכויות של בר רשות במקרקעין, וכי בנסיבות הרשות שניתנה לו, הינה בלתי הדירה.

10. הנתבע לא הוכיח, כי ניתנה למשפחתו הבטחה שלטונית בת תוקף, לעניין המקרקעין…
בענייננו, לא הובאה כל ראיה קבילה, לעניין ההבטחה השלטונית הנטענת. עדויות הנתבע ועד ההגנה, מר חליל אבו אלקיעאן, לעניין זה, אינן קבילות , משום ששניהם התיימרו להעיד, על עובדות שהתרחשו לפני שנולדו, ואישרו, כי עדויותיהם על עובדות אלה, הינן עדויות מפי השמועה. זאת כאשר כפי שנאמר לעיל, ב”כ התובעת התנגד מבעוד מועד, לעדויות בלתי קבילות לרבות עדויות מפי השמועה.
המסמכים שצורפו לתצהיר התובע, אינם מסייעים לתובע לבסס את הטענה, הן משום שאין הם כוללים, כל עדות, לעניין הסכם עם המדינה או הבטחה שלטונית, והן משום שאינם קבילים.
יתרה מזאת, הן התובע, והן העד מר חליל אבו אלקיעאן , נקבו בשם המושל הצבאי, בתקופה הרלוונטית , מר יגאל רוז, כמי שנתן את ההבטחה בשם המדינה, ושניהם טענו כי הוא מוכן להעיד בפני בית-המשפט. מר רוז לא הובא להעיד, ואין בפנינו כל ראיה, לפיה מר רוז היה מוסמך, ליתן את ההבטחה הנטענת, בשם המדינה.
עדות עד התביעה מר איספרוב, אינה עשויה לסייע לנתבע בעניין זה. מר איספרוב אישר בעדותו (אשר למעשה גם היא היתה לעניין זה עדות מפי השמועה), כי משפחת הנתבע אכן הועברה מאזור הסמוך לרהט לאזור יתיר, ואולם, לא היה בדבריו, לבסס את הטענה, כי ניתנה הבטחה כלשהי לעניין מתן זכויות במקרקעין למשפחה, עם העברתה לאזור יתיר.
מעבר לאמור, הנתבע לא הוכיח, כי היו לבני משפחתו זכויות קנייניות או אחרות, בשטחים בהם ישבו קודם לכן, באזור רהט.

11. אשר לטענת הרשות הבלתי-הדירה – גם אם נראה במי מבני משפחתו של הנתבע, או הנתבע עצמו, בר רשות במקרקעין, מתוך הנחה (שלא הוכחה), שהתובעת ידעה על החזקתם במקרקעין, לפני הגשת התביעה, ולא פעלה לסילוקם, הרי היה מדובר לכאורה ברשות מכללא, אשר לכל הפחות בשנים הסמוכות לתביעה, ניתנה בחינם. רשות כזו, רשאית התובעת לבטל בכל עת (ראה ע”א 32/77 טבוליצקי נ’ בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ”ד לא(3), 210). מכאן, כי לכל המאוחר, במועד דרישת התובעת לפנות את המקרקעין, שנמסרה לנתבע מס’ 1 ביום 08.01.03, כעולה מתרשומת שיחת הטלפון, שערך העד אהוד יונה, פקע רישיון השימוש במקרקעין, שניתן לנתבע, ככל שניתן.

מעבר לאמור, גם אם נקבל את הטענה, כי הנתבע היה בר רשות במקרקעין, הרי שלא הוכיח, כי הרשות האמורה, הינה בלתי-הדירה. כך, לא הוכיח הנתבע, כי השקיע בתום-לב, השקעה כלשהי במקרקעין. המבנה שבנה הנתבע במקרקעין, נבנה שלא כדין, ואיננו עשוי להחשב, כהשקעה במקרקעין, בגינה יהיה הוא זכאי לפיצויים כתנאי לפינוי, ובוודאי שלא מדובר בהשקעה שעשויה להפוך את הרשות, לבלתי-הדירה, על-פי התנאים שנקבעו בפסקה (וראה ע”א 588/81 צ’יזיק נ’ הורביץ, פ”ד מ(1), 325).

12. המסקנה מכל האמור לעיל הינה, כי הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח, כי יש לו הגנה מפני התביעה, ויש על-כן לקבל את התביעה, להורות על סילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין, וליתן צווים, כפי שהתבקשו בכתב התביעה.

13. לשיטה אחרונה, התביעה מתקבלת.”

5. צו מניעה וצו עשה קבועים – ניהול ומתן ההיתרים לתחנת המעבר לפסולת בניין וגרוטאות רכב של הנתבעת
ב- ת”א (ת”א) 64242/00 {החברה הישראלית נ’ הוועדה ואח’, תק-של 2002(2), 713 (2002)} נדונה תביעה למתן צו מניעה וצו עשה קבועים וכן עתירה לפיצול סעדים.

צו המניעה וצו עשה הנתבעים על-ידי התובעים הינם כנגד הפעלה, ניהול ומתן ההיתרים לתחנת המעבר לפסולת בניין וגרוטאות רכב של הנתבעת 2 על מגרש בבעלותה, ברח’ יגאל ידין 25 ת”א יפו של הנתבעת 2 עיריית ת”א-יפו. בית-המשפט קבע:

לטענת התובעים הפעלת אתר פסולת בניין וגרוטאות על-ידי הנתבעת 2 בסמוך למגרש התובעים יוצרת מיטרדים קשים של רעש אבק ולכלוך, והופכת את שיווק פרוייקט “קרסו” לכמעט בלתי-אפשרי, ולמעשה עובדה זו כמעט סיכלה בפועל עסקאות בשווי מיליוני שקלים, והבריחה מתעניינים רציניים.

לטענת התובעים מזה מספר שנים עושה עיריית ת”א-יפו, הנתבעת 2 שימוש ללא היתר או רישיון כדין במגרשה כאתר לאחסנת גרוטאות רכב וכמזבלה קבועה לפסולת בניין.

לטענת התובעים, הפעלת המזבלה באתר סמוך לחלקתם, יוצרת מיטרדים קשים של רעש, זוהמה, אבק, לכלוך מכערת את הסביבה כולה, מסכלת כל אפשרות שימוש במגרשם הסמוך ויוצרת נזק אדיר ובלתי-סביר. המפגע הסביבתי והתברואתי הכבד שיוצרת הנתבעת 2, בהפעלת המזבלה ואתר הגרוטאות על ידה ו/או מי מטעמה, הופכת מתחם שלם בעיר לנטוש, מטונף ומוזנח, גורמת לנזקים אדירים לתובעים, ולירידת ערך מגרשם.

מנגד, טענה הנתבעת 2 כי היא מפעילה במגרשה תחנת מעבר (זמנית) לשינוע לפסולת בניין וגרוטאות רכב, ולא מזבלה קבועה, על-פי הוראות סעיף 7 לחוק שמירת הנקיון, התשמ”ד-1984, ודרישות המשרד לאיכות הסביבה, לצורך שינוע ופנוי הפסולת לאתר של קבע שמחוץ לשטח ת”א-יפו. תחנת המעבר פועלת מזה מספר שנים, והינה חיונית ביותר לצורך ריכוז למשך 48 שעות של פסולת בניין וגרוטאות רכב, עד להעברתו לאתר פסולת קבוע. חיוניותו של אתר זה היא לאור ריבוי הכמויות של פסולת בניין ברחבי העיר, למניעת מיטרדים ומפגעים העלולים להגרם כתוצאה מזריקת פסולת זו בצורה פרועה במקומות שונים, וברשות הרבים, בהיעדר מקום מוסדר לכך, ועד למציאת פתרון של העברת התחנה לאתר מתאים אחר.

עוד טוענות הנתבעות כי טענת התובעים לגבי נזק שנגרם להם הינה בבחינת חזון לעתיד לבוא, נזק שאינו קיים כל עוד כלל לא הוחל על-ידי התובעים בהקמת הפרוייקט ושאינו למגורים. בית-המשפט קבע:

“צו מניעה קבוע וצו עשה
13. לשם קבלת צו מניעה על התובעים להוכיח קיומה של זכות המוכרת בדין. מתן צו מניעה הוא תמיד עניין לשיקול-דעתו של בית-המשפט ולצורך זה עליו להביא בחשבון גורמים שונים נוסף על מידת הנזק הצפוי, כגון מידת הפגיעה בנתבעות, אם הצו יינתן, והתנהגות הצדדים. מקום שלא ניתן להגן על התובע באופן מתאים על-ידי פיצויים ינתן צו המניעה. כך למשל, אין בתשלום פיצויים כדי לכפר על הנזק הנגרם באופן מתמיד לרכוש התובע כתוצאה ממטרד ההולך ונמשך שהקים שכנו. בית-המשפט שוקל אף את מידת הנזק. כדי לזכות במתן צו מניעה צריכה להיות הפרה של זכות וההפרה צריכה להיות מהותית. לא יינתן צו מניעה כדי למנוע אי-נוחות בלבד (וראה סעיף 74 לפקודת הנזיקין נוסח חדש)…

33. בעל מקרקעין המבקש ליזום ולפתח פרוייקט בניה מסחרי רחב היקף על מקרקעין שלו, אינו יכול לדרוש כי מעטה של גנים, עצים מלבלבים ושיחי פרחים פורחים לבין מדשאות ירוקות יקיפו את המקרקעין שלו בכל עת.
אולם ניהול התחנה של פסולת בניין וגרוטאות רכב על דרך של הוספת פסולת שאינה מפונית כלל, ובאופן שאין פסולת השוהה במקום עד 48 שעות, הופכת את האתר למטרד ולמפגע סביבתי על-פי כל אמת-מידה.
בכך אף הודה המשנה למהנדס עיריית תל-אביב אינג’ אלדד מרחב בעדותו בבית-המשפט…

34. הפעלת אתר פסולת בניין וגרוטאות רכב באזור סמוך למגרש התובעים יוצרת מטרדים קשים של רעש, זוהמה, אבק, לכלוך – ומכערת את הסביבה כולה (עדות קופולוביץ בסעיפים 10.2 ו- 12.2 לתצהירו). כך עולה מעיון בתמונות שצורפו נספחים ב(1)-ב(4) לתצהירו של קופולוביץ וכן מן התמונות שסומנו ת/2.

35. מסקנה זו מתבססת אף על עדויותיהם של נציגי הנתבעות עצמן. סמנכ “ל העירייה לתפעול מר אלקיים, מנהל האגף לשיפור פני העיר מר זלוף ואדריכל נגלר, הודו בדיון בוועדת משנה של הנתבעת 1 כי אתר הפסולת מהווה מטרד לסביבה…
עדותו זו של אינג’ מרחב, תומכת ומאשרת את טענת התובעים כי אתר המזבלה כמפגע סביבתי ותברואותי – מסכל אפשרויות מימוש ושימוש חוקי על-פי התבע”ות הרלבנטיות במגרש התובעים ואת אפשרויות מימוש הפוטנציאל הגלום במגרשם.
יש בכך כדי לגרום נזק בלתי-סביר לתובעים ולבעלי מגרשים אחרים. ברי כי איש לא יבצע קניות מזון בסופרמרקט המצוי בסמוך למזבלה. איש לא יפתח בתי מסחר ועסקים סמוך לאתר פסולת בניין וגרוטאות רכב המזהם את הסביבה כולה. קיומה של מזבלה הופך מתחם שלם בעיר, המיועד להיות אזור משרדים מסחר שירותים וגנים ציבוריים, לאזור נטוש מטונף ומוזנח…
התובעים הוכיחו כי הפעלת האתר גורמת מטרד ליחיד. כבעלי הקניין במקרקעין זכותם לעשות במקרקעין שלהם כל שימוש סביר, בהתאם לתב”ע ולהינות מהם – ובכלל השימושים הסבירים – גם לפתחם לממשם בבניה בהשכרה ובמכירה. הוכח, כי התובעים מנסים לקדם את הבניה במגרשם ולהשכיר שטחים בפרוייקט קרסו הנבנה על ידם, כדי לממש את הפוטנציאל הבלום במגרשם ולהינות ממנו ומפירותיו.

45. בהפעלת מזבלה ואתר סילוק פסולת וגרוטאות רכב במגרש העירייה המצוי בסמוך למגרש התובעים, גורמת הנתבעת 2 הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין ולהנאה הסבירה, ומונעת מהתובעים מלממש הפוטנציאל הגלום במגרש על-פי תכניות בניין עיר. כפי שהעיד המשנה למהנדס העיר, אינג’ מרחב, אתר המזבלה מהווה מטרד לפיתוח כל סביבה, לאו דווקא סביבת מגורים. די בכך שהנתבעות מקיימות במקום אתר של מזבלה מאז 1996, וכתוצאה מכך אין התובעים יכולים להינות מן המגרש ומפירותיו, כדי לקבוע כי הוגבלה זכותם של התובעים לבנות על אדמתם כאוות נפשם ומכאן שהוכח יסוד המטרד.

46. כאמור, התובעים עמדו בנטל שהוטל עליהם והראו כי הנתבעת 2 מקיימת אתר המזבלה בניגוד לתב”ע, תוך שימוש חורג, וכתוצאה ישירה וטבעית מהפעלת אתר המזבלה הם נמצאים נפגעים, כדי לקבוע כי עוולת המטרד הוכח…
המטרד הוכח אף על-פי היסודות של הוראות החוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), תשנ”ב-1992 שעל-פיו כמו גם על-פי החוק למניעת מפגעים התשכ”א-1961 – אין צורך להראות שנפגע שימוש סביר או שהופרעה הנאה סבירה ממקרקעין של התובע בהתחשב במקומם ובטיבם. די בכך שהתובעים הוכיחו כי מדובר במפגע שהוא זיהום על-ידי פסולת, זיהום המבוצע בניגוד לחיקוק – תוך שימוש חורג ובניגוד להוראות התב”ע החלה במקום – אפילו תאמר כי לא הוכח כל נזק. די בכך כדי לקבל את התביעה.
אפילו תאמר כי ביסוד עילת התביעה של התובעים מעשה חוקי של הנתבעות, כי אז על התובעים להוכיח את כל יסודות המטרד. אולם, כפי שאראה להלן, במעשה של הפרת חובה חקוקה של הנתבעות עסקינן, כי אז גם אם פעולת הנתבעת 2 אינה מגיעה כדי מטרד, הרי די בכך שהתובעים הראו כי נגרמה להם אי-נוחות בשל פעולת הנתבעת 2 כדי לזכות בסעד המבוקש על ידם, לרבות צווי הריסה או צווי מניעה, וראה: ע”א 62/83 בעל טכסא נ’ גונן ואח’, פ”ד לח(1), 281. וכאמור נקבע לנו בפרשת אדמה נ’ לוי מפי כב’ השופט ברנזון, כי אם התביעה היא למתן צו מניעה בלבד, מספיק להוכיח שהנתבע עשה או התכוון לעשות מעשה בלתי חוקי וכתוצאה ישירה ממנו ניזוק או נפגע התובע, גם בלא הוכחת עילת המטרד.
התובעים, יצאו ידי חובת ההוכחה למעלה מן הדרוש. התובעים הוכיחו כי הפעלת אתר הפסולת והגרוטאות על-ידי נתבעת 2 גורמת אי-נוחות של ממש לתובעים, הם הוכיחו כי פעילות נתבעת 2 עולה כדי הפרעה של ממש לשימוש הסביר במקרקעין ולהנאה סבירה מהם ומונעת מהם לממש את זכויותיהם הקינייניות הגלומות במגרשם ולהינות ממנו ומפירותיו בהתחשב גם בטיבו ובמיקומו של מגרש התובעים וזהו מטרד של ממש…

59. אומר מייד, בידי הנתבעות אין היתר כדין לשימוש חורג – אף לא בדמות ההיתר שצורף לבקשה לצירוף ראיות חדשות.
עיון בהיתר 254 שצרפו הנתבעות לתיק בית-המשפט ביום 07.04.02 מעורר תמיהות רבות מאוד. בהיתר נכתב “מותר להקים במקום המתואר לעיל שימוש חורג לאתר גרוטאות רכב ופסולת זמני בשטח ציבורי פתוח לתקופה של שנה אחת בלבד מיום 05.04.01″…

65. הנה-כי-כן, התובעים הוכיחו כי הפעלת אתר הפסולת מהווה הפרה חקוקה – הנתבעת 2 מפרה את הוראות סעיפים 145 ו- 146 של חוק התכנון והבניה, התשכ”ה-1965 שתכליתן להגן על בעלי מגרשים מפני שימוש במקרקעין בניגוד לחוק ולתקנות. הפרת נתבעת 2 את החובות המוטלות עליה בחוק ותוצאות התנהגותה כפי שהוכח גורמים לאי-נוחות לתובעים כזו המזכה את התובעים למנוע מנתבעת 2 את המשך המעשים הבלתי חוקיים שהיא עושה. פעולה בניגוד להוראות חוק התכנון והבניה מהווה עוולה של הפרת חובה חקוקה.

מאזן הנוחות
66. הנתבעות טוענות כי יש לקחת בחשבון במסגרת מאזן הנוחות את האינטרס הציבורי וטובת כלל ציבור תושבי העיר ת”א-יפו להעדיפו על אינטרס הפרט של התובעים, ולקבוע שאי הנוחות שתגרם לנתבעת מספר 2 ולתושבי העיר כתוצאה ממתן צו המניעה תעלה בהרבה על אי-הנוחות שתגרם לתובעים באם צו המניעה לא ינתן.

67. הנזק העלול להגרם לנתבעת 2 באם הצו המבוקש ינתן והתחנה תיסגר, לטענתה, יהיה בלתי-הפיך, ייצור מצב בלתי-נסבל בו לא יהיה אתר חלופי בעיר ת”א-יפו, דבר שיגרום לזריקת ושפיכת פסולת בניין בכל רחבי העיר בצורה בלתי-חוקית, דבר שייצור מיטרדים תברואתיים ובטיחותיים חמורים לתושבי תל-אביב באין אתר חלופי בדרום העיר, בבחינת “שואה אקולוגית”, ועל-כן יש להעדיף את האינטרס הציבורי.
הנתבעות סומכות את טיעונן על ההלכה הפסוקה כי במקרים של התנגשות בין אינטרס הפרט ואינטרס הציבור, יש להעדיף את האינטרס הציבורי…
אינני מקבלת את טענת הנתבעות.

69. התובעים הוכיחו כי הנזק הנמשך לאורך שנים, יוסיף ויגדל עם חלוף הזמן, בהיעדר מועד צפוי לפינויו של האתר. המיטרד והנזק לתובעים שנגרם באזור המיועד למשרדים מסחר ושירותים כתוצאה מהפעלת אתר פסולת בניה וגרוטאות רכב הוא נזק נמשך. טוענים התובעים כי המשך קיומו של אתר הפסולת יוציא מוניטין לפרוייקט קרסו אשר יביא לסיכול מיידי של עסקאות בפרוייקט ויגרום גם נזק ארוך טווח למוניטין של הפוייקט העלול להפוך לפיל לבן.
אמנם מסכימה אני עם טענת ב”כ הנתבעות כי בית-המשפט לא יראה את הפעלת שיקול-הדעת כבלתי-סביר אם המשקל אותו יש לייחס למדיניות לגטימית הנקוטה בידי הרשויות הוא נכבד בהרבה מהטעמים העניינים המוטלים על-ידי הפרט השוטח בקשתו בפני בית-המשפט.

70. אלא שטענות הנתבעות כי מאזן הנוחות נוטה לצידן לא הוכח בענייננו.
לנתבעות לא יגרם נזק או אי-נוחות ממשי כתוצאה ממתן הצו.
הנתבעות עצמן מודות – כי מדובר באתר פסולת זמני, שאמור להתחסל, גם על-פי שיטתן, והפעילות באתר ממילא נדונה להפסקה…
הוכח כי לנתבעות יש אלטרנטיבות אחרות לאתר הנוכחי, חרף האמור בסיכומיה של ב”כ הנתבעות…

71. כאמור – אתר הפסולת והגרוטאות במגרש העירייה קיים ופועל בניגוד לחוק וללא היתר כדין שכן, וכפי שפורט לעיל, וכאמור בעדויות מר סלבין ואינג’ מרחב, ייעוד מגרש העירייה הינו שטח ציבורי פתוח ופעילות הנתבעת 2 במגרש חורגת מייעוד זה ואין בידה כל היתר כדין לכך, גם על-פי הודעתה. אין חולק כי טענת מי שאינו ממלא אחר הוראות החוק, לאי-נוחות, כתוצאה מהפסקת מעשה “עבירה” מצידו – לא תשמע על-ידי בית-המשפט…
הקמת פרוייקט קרסו החלה למעשה – שיווקו החל, בנייתו עומדת בפתח, בכפוף לסגירת אתר הפסולת. פעולות מקדמיות של סימון, מדידות ובדיקות הקרקע כבר נעשו, והיתר הבניה לפרוייקט למעשה כבר מוכן. מכאן, שגם לשיטת הנתבעות עצמן, ממילא באה העת לסלק את אתר הפסולת.

73. בנתונים אלה מאזן הנוחות נוטה לזכות התובעים לקבלת צו המניעה הזמני כבר בשלב זה, משהודו הנתבעות כי גם על-פי שיטתן – שעת הפסקת פעילותו של אתר הפסולת שנועד מלכתחילה להיות זמני – הגיעה.

74. אין חולק כי כל רשות מקומית מחוייבת לתת רשיונות לסילוק פסולת בניה וגרוטאות רכב כדי למנוע מטרד ומפגע ברחובות העיר. והראייה – בקשת הנתבעות מיום 24.03.02 בדבר פינוי כולל של כל גרוטאות הרכב שהיו באתר לא בא אלא להוכיח כי יש בידי הנתבעת 2 פתרונות. לא יכול להיות שפתרונות אלה יהיו במחיר של יצירת מזבלה מיטרד והיזק באופן בלתי-חוקי בחצרם של התובעים שאין הגיון למנוע מיטרד לאחד במחיר העברת המטרד לחצרו של האחר. התובעים אשר מגרשם הוא חלק מן העיר וטיעוני הנתבעות בדבר הצורך במניעת מיטרדים והיזק ברחובות העיר יפים גם יפים ביחס לתובעים במגרשם. מה גם שכאמור בסיכומי ב”כ הנתבעות, הגיעו לאחרונה לידיה תמונות המוכיחות כי כל גרוטאות הרכב פונו. התנהגות נתבעת 2 בבחינת העברת בעיית הפסולת וגרוטאות הרכב מתחת “לשטיח” מגרשם של התובעים שניזוק בטווח המיידי, לעומת קיומם של הפתרונות שבידיה – מחייבים המסקנה – כי כף המאזניים נוטה לטובת התובעים ומאזן הנוחות הנבחן, השוקל את האינטרס הציבורי במקרה הזה, אינו עדיף על אינטרס הפרט של התובעים אף על-פי שיטת ומדיניות הנתבעות עצמן…

82. הוכח במשפט כי בהפעילה אתר פסולת בניין וגרוטאות רכב במגרשה, ללא היתר חוקי ובניגוד לדיני התכנון והבניה, ומשפעולות אלה של נתבעת 2 גורמות אי-נוחות, מטרד והיזק מתמשך ומתעצם לתובעים – התובעים זכאים לחדול את הנתבעות מהמשך הפעלת האתר הבלתי-חוקי במגרש הנתבעת 2.

83. הוכח כי בהפעלת אתר הפסולת על-ידי נתבעת 2 ו/או מי מטעמה יש משום הפרעה של ממש לשימוש הסביר של התובעים במקרקעין שלהם ולהנאה סבירה מהם – ולמעשה הפעלת האתר מונעת מהתובעים מלממש את זכויותיהם במגרשם, להינות ממנו ומפירותיו בהתחשב גם בטיבו וגם במיקומו של מגרש התובעים.

84. הוכח כי פעילות הנתבעת 2 בהפעלת אתר הפסולת עולה כדי מטרד והפרת חובה חקוקה כהגדרת עוולות אלו בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) .

85. הוכח כי מעבר להפרעה של ממש בשימוש והנאה במגרשם, נגרם לתובעים גם נזק כתוצאה ישירה ומיידית מקיום והפעלת אתר פסולת הבניה וגרוטאות רכב במגרש נתבעת 2 והנזק הינו נזק נמשך והולך.

86. הוכח כי פעולת הנתבעת 2 יוצרת מידי יום ביומו עובדות חדשות בשטח בשעה שנוספות מידי יום כמויות גדולות מאוד של פסולת בניין וגרוטאות רכב.

87. הוכח כי גם לשיטת הנתבעות מדובר באתר פסולת זמני אשר דינו להתחסל, ולפיכך, ממילא, אי הנוחות שתגרם לנתבעות קטנה יותר מזו הנגרמת לתובעים עקב המשך פעילות אתר פסולת הבניין והגרוטאות.

88. הוכח כי כל פעילות הנתבעות במגרש הנתבעת 2 היא ללא היתר לשימוש חורג, ללא היתר בניה כדין. אילו הנתבעות עצמן, האמונות על אכיפת דיני התכנון והבניה, היו מקיימות את חובתן החוקית, היו הן מפסיקות את פעילות אתר הפסולת בעצמן כשם שהן נוהגות כלפי אזרחי העיר הפועלים ללא היתרים כדין.
על-כן התובעים זכאים לקבל את מלוא הסעדים שנתבעו על ידם.

89. לאור כל האמור לעיל אני מורה על מתן הצווים כנגד הנתבעות 1 ו-2 כדלקמן:

א. ניתן בזה צו מניעה קבוע כנגד נתבעת 2 המורה לה ו/או לכל הפועל מכוחה ו/או מטעמה להמנע בתוך 60 יום מהיום (01.05.02) מכל פעולה של הפעלה ו/או ניהול ו/או תפעול של אתר פסולת בניין ו/או אתר גרוטאות רכב במגרש הנתבעת 2 וכן האוסר עליה ליתן היתר ו/או זיכיון ו/או הרשאה לאחרים מלבצע פעולות כאמור ובכלל להמנע מביצוע כל פעולה הנוגדת את ייעוד המקרקעין על-פי תב”ע 2205א – דהיינו שטח ציבורי פתוח.

ב. ניתן בזה צו מניעה האוסר על הנתבעת 1 מליתן היתר בניה ו/או רישיון לשימוש ו/או בניה במגרש נתבעת 2 או הקלה למטרת אתר פסולת מכל מין וסוג ו/או תחנת מעבר לפסולת ו/או כל שימוש אחר שאינו תואם את ייעודי שטח ציבורי פתוח על-פי תב”ע “ל”.

ג. ניתן בזה צו עשה כנגד נתבעת 2 המורה לה בתוך 60 יום מהיום (01.05.02) להרוס, לפרק ולסלק כל בניה אשר נעשתה על ידה במגרש נתבעת 2, ללא רישיון כדין ולסלק לאלתר את כל הפסולת, פסולת הבניה וגרוטאות הרכב ממגרש הנתבעת 2 והדרך אליו.

90. מקבלת אני את טענת התובעים כי בשלב זה לא ניתן להעריך את גובה הנזקים שנגרמו וייגרמו בעתיד לתובעים עקב מעשי ומחדלי הנתבעות כאמור בפסק-דין זה – ועל-כן ניתן בזה לתובעים היתר לפצל סעדיהם ולתבוע בנפרד נזקיהם הכספיים והאחרים בין שנתגבשו ובין שטרם נתגבשו.”

6. צו נגד ניתוק מים – סרבן תשלום
ב- ע”א 7262/00 {פוריה כפר עבודה נ’ יפת לוי, פ”ד נו(3), 899 (2002)} קיבלה הערכאה הראשונה את התביעה הראשית, תביעת המשיב, ואסרה על הוועד המקומי להפסיק את אספקת המים למשיב.

מסקנתה של הערכאה הראשונה, כי יש לאסור על הוועד המקומי להפסיק את אספקת המים למשיב וכי ניתוק אספקת המים בגין אי-תשלום חוב איננו, לשיטתה, הפסקה זמנית. זהו ניתוק של קבע, במובן זה, שאם הצרכן לא ישלם את חובו הוא לעולם לא יחובר עוד למים. על-כן, אין לרשות השלטונית סמכות ניתוק, שהוא ניתוק בעל אופי של קבע. על הרשות לפנות איפוא לדרכי הגביה הרגילות הקבועות בדין, ולא לנתק את אספקת המים.

בית-משפט של ערעור קבע כי עסקינן בסרבן תשלום. משך שנים ארוכות לא שילמו הוא ובני משפחתו המסועפת עבור המים. לפיכך, הוועד המקומי מוסמך היה שלא להמשיך לספק למשיב מים {קרי – לנתק את המים}. בנסיבות העניין – החלטת הניתוק היתה החלטה סבירה.

עוד נקבע, כי הנחת הבסיס של חוק המים היא שמים מסופקים תמורת תשלום. בנסיבות העניין שבפנינו על רקע מערכת היחסים שבין המושב למשיב, בשים-לב לטיעונים ולראיות שהובאו בערכאה הראשונה אין מקום לחייב את המושב להמשיך לספק מים למשיב, בלא תמורה, הכל בכפוף למתן התראה הולמת.

7. צו מניעה קבוע האוסר על אבן וסיד ועל עובדיה ו/או מועסקיה ו/או כל הפועלים בשמה ומטעמה, לבצע כל עבודות מכל סוג שהוא בתחום האתר נשוא המחלוקת – התביעה נדחתה
ב- ה”פ (חי’) 424/00 {איגוד ערים לאיכות הסביבה נ’ תעשיית אבן וסיד, תק-מח 2002(3), 1253 (2002)} קבע בית-המשפט:

“א. ההליך, העובדות והטענות עליהן מסתמכים המבקשים
1. זו היא תובענה שהוגשה על דרך המרצת פתיחה על-ידי איגוד ערים לאיכות הסביבה (תחנת כוח חדרה) (להלן: “האיגוד”), נגד תעשיית אבן וסיד (להלן: “אבן וסיד”). להליך צורפו משיבים פורמאליים, והם: המועצה המקומית זכרון יעקב (להלן: “זכרון”), הועדה המקומית לתו”ב חוף הכרמל (להלן: “הועדה”) והמועצה המקומית פרדיס (להלן: “פרדיס”).

2. הסעדים המבוקשים על-ידי האיגוד הם אלה:
צו מניעה קבוע, האוסר על אבן וסיד ועל עובדיה ו/או מועסקיה ו/או כל הפועלים בשמה ומטעמה, לבצע כל עבודות מכל סוג שהוא בתחום האתר הקרוי “שפיה ג'”, המשתרע, בין היתר, במקרקעין הידועים כגושים 11334, 11791, 11790; צו מניעה האוסר על אבן וסיד לבצע כל עבודות ולנהל מפעל לייצור סיד באתר הקרוי “שפיה א'”, המשתרע, בין היתר, במקרקעין שבתחום ואדי מילק (כביש 70), בסמוך לבית הספר מאיר שפייה… להצהיר, כי אבן וסיד אינה רשאית להמשיך ולבצע עבודות כלשהן, לרבות עבודות חציבה באתר הקרוי שפיה ג’, ללא קבלת היתר לשימוש חורג כדין מהועדה וללא פרסומה למתן תוקף של תכנית מפורטת, וללא קבלת רישיון עסק כדין מפרדיס, המאפשרת ביצוע עבודות חציבה כאמור; בנוסף או לחילופין, להצהיר, כי אבן וסיד אינה רשאית לנהל מפעל לייצור סיד באתרים הקרויים “שפיה א'” ו”שפיה ג'”, כל עוד לא מילאה אבן וסיד אחר כל תנאי “תכנית החומש” המפורטת בנספחים מש/1/1 ומש/2/1 לתובענה, בשינויים המחוייבים, תוך כדי התאמת התכניות על-ידי המבקש לפי דרישותיו והוראותיו ולשם שמירת איכות הסביבה.

3. ואלה העובדות שאינן במחלוקת:
אבן וסיד עוסקת בהקמתן ובהפעלתן של מחצבות. בין היתר, מתפעלת אבן וסיד שתי מחצבות בתחום שיפוטו של האיגוד. האחת, בבנימינה, גוש 11790, והשניה בסמוך לשפיה (להלן: “שפיה ג'”).
המחצבה בשפייה המוחזקת על-ידי המפעל מתחלקת לאתר חציבה (המצוי בתחומי שפייה ג’, הסמוך ליישובים פרדיס וזכרון יעקב ובית הספר מאיר שפייה… וכן מפעל לייצור סיד (המכונה “שפייה א'”), המצוי בתחום ואדי מילק, כביש 70, בסמוך לבית הספר מאיר שפייה.
האתר הקרוי אתר “שפייה ג'” משמש כאתר חציבת אבן גיר המשמשת לייצור סיד.
לצורך חציבת אבן הגיר, מבצע המפעל פיצוצים על-מנת לפורר את ההר ולאחר מכן עושה המפעל שימוש בכלים מכניים כבדים (שופלים), על-מנת לערום ולהוציא את האבן שפוררה במהלך הפיצוצים וכתוצאה מהם.
לאחר מכן, נאספים ומועמסים חומרי הגלם על משאיות רכינה גדולות, שמעבירות את חומר הגלם מאתר החציבה שפייה ג’ למפעל ייצור הסיד (שפייה א’).
הפיצוצים נערכים בדרך-כלל אחת לשבוע, בשעות אחה”צ. הפיצוצים נערכים בכ- 20 עד 50 מקומות שונים בהר ונערכים בהשהייה באופן שכל מספר דקות נערך פיצוץ, עד לגמר שרשרת הפיצוצים הנ”ל.
הפיצוצים מבוצעים במפעל על-ידי חומר הנפץ הקרוי “אמוניום נטרט”.
במהלך שאר ימות השבוע עובדים הכלים הכבדים לצורך העמסת חומרי הגלם על משאיות כמפורט לעיל.
הובלת חומרי הגלם נעשית על גבי משאיות כבדות, כשכל משאית מובילה כ- 35 עד 50 טון של חומרי גלם. משאיות אלו נעות במהירות של 30 עד 40 קמ”ש, בדרכי עפר המובילות למפעל הסיד (שפייה א’).
פעילות שינוע חומר הגלם נעשית בתקופת הקיץ בשעות מ- 6:00 עד 18:00 ובתקופת החורף בשעות מ- 7:00 עד 17:00, וזאת על-פי הצהרת המפעל…
מפעל שפייה א’, המספק את מרבית תצרוכת הסיד במדינת ישראל. למפעל מגיעה אבן גיר ממחצבת שפייה ג’, כאמור לעיל. אבן הגיר נגרסת על-מנת להקטין את הסלעים לאבני גיר קטנות המוכנסות לתהליך הקלייה, תהליך בו הופכת אבן הגיר לסיד.
תהליך הקלייה מבוצע בשני תנורים: בתנור הניצב ובתנור סובב. בתנורים אלה נשרף דלק (בדרך-כלל מזוט) המעלה את הטמפרטורה של האבן למעלה מ- 1,000 מעלות, אבן הגיר פולטת דו תחמוצת הגופרית ואילו האבן עצמה הופכת לסיד חי.
מתקן נוסף הוא מתקן המשמש לכיבוי הסיד. במתקן לוקחים סיד חי ומוסיפים לו מים ועל-ידי כך יוצרים סיד כבוי. הסיד הכבוי מיובש ואחר כך נארז בשקים או מסופק בתפזורת. מתקן זה מכונה מתקן המימת.
בתחילת שנות ה- 90 התבקש האיגוד על-ידי המשרד לאיכות הסביבה לבצע בדיקות אבק מרחף בתחומי המפעל ובסביבתו הקרובה ובמקביל, הוכנה על-ידי המשרד לאיכות הסביבה טיוטה להנפקת צו אישי כנגד המפעל לצורכי ביצוע עבודות שימנעו את פליטות האבק מתוך המפעל…
ביום 14.02.95, בעקבות תלונות חוזרות ונשנות של התושבים ושל המועצות המקומיות פרדיס וזכרון יעקב למשרד לאיכות הסביבה ולשר יוסי שריד, שלח מר רוברט ראובן, מנהל המחוז במשרד לאיכות הסביבה, מכתב למנכ”ל המפעל, מר אמציה שניר, לפיו נדרש המפעל לקצר את לוח הזמנים לביצוע הפעולות שהמפעל התחייב לגביהן בתכנית החומש.
בהסכמת המפעל נערכו במתקניו ביקורות מעקב על-ידי האיגוד, לבקרת ביצוע של תכנית החומש (מב/1/1 ו- מב/2/1) על-ידי המפעל ובמהלך שנת 1998 נתגלו לטענת האיגוד, פערים גדולים בין התחייבויות המפעל כפי שהן באו לידי ביטוי בתכנית החומש לבין המבוצע בפועל.
לבקשה של האיגוד, צורפה טבלת פערים (מב/2). בין היתר, נאמר בטבלת הפערים, כי נתגלו, בין היתר, הפערים הבאים שבין התחייבות הגלומה בתכנית החומש לעומת הביצוע בפועל…
לאחר הפגישה הנ”ל הציע מר גליק הצעה חדשה, שאינה עולה בקנה אחד עם ההתחייבות של המפעל, כפי שבאה לידי ביטוי בתכנית החומש, ושעליה התחייב המפעל בפני כל הגורמים המעורבים, כמפורט לעיל. ההצעה הנ”ל לא קרמה עור וגידים ונשארה בגדר הצעה בלבד, שלא התקבלה על דעת האיגוד…
במישור המשפטי מסתמכת המבקשת על העילות הבאות:

א. הפרת הסכם – אבן וסיד מפר את כל התחייבותיו לגורמים המעורבים, וביניהם האיגוד, המשרד לאיכות הסביבה והמועצות המקומיות בבשטחן הוא פועל…

ב. היפר חובה חקוקה – המתבטאת, בין היתר, בהפרת ההוראות המפורשות והספציפיות שנקבעו בתקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אויר ורעש ממחצבה), התשנ”ח-1998 ובכלל זה הוראות התקנות 3, 5 ו- 8 הקובעות, בין היתר, חובה של נקיטת אמצעים למניעת זיהום אויר בלתי-סביר בכלל ובדרכים פנימיות במחצבה בפרט וכן, חובה של מניעת רעש בלתי-סביר כתוצאה מעבודות במחצבה, לרבות מניעת זעזועי קרקע כתוצאה מפיצוצים…

ג. שימוש חורג – האיגוד טוען, כי אתר החציבה שפייה ג’, שהינו האתר שבו מתבצעת רוב רובה של עבודת הכרייה על-ידי המפעל, אינו נכלל במסגרת כל תכנית מפורטת המייעדת את האתר לצרכי מחצבה.
האתר שוכן על גבי קרקע חקלאית מוכרזת ובקשה לשימוש חורג בקרקע זו נדחתה על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף הכרמל וגם הערר שהוגש על החלטת הוועדה המקומית נדחה אף הוא על-ידי ועדת הערר המחוזית – מחוז חיפה…

ב. עמדת אבן וסיד
… יש להחיל את דוקטרינת הסעד החילופי, שלפיה יש אמצעים משפטיים ספציפיים אחרים להשגת המטרות שביסוד הסעדים אותם מבקש האיגוד בתביעה…

5. האיגוד לא הוכיח קיומו של מפגע סביבתי של אבק או רעש מהמפעל, להיפך.
המשיב הצביע על חוות-דעת מקצועיות וביניהן של אנשי המשרד לאיכות הסביבה, המאשרות שאין המפעל יוצר מפגעי רעש או אבק. האמור בחוות-דעת אלה לא נסתר.

6. המפעל אינו מפר, לא את החוק למניעת מפגעים ולא את חוקי התו”ב.

7. אשר לטענה בדבר היעדר רישיון עסק, הרי מדובר במפעל העומד על תילו למעלה מ- 50 שנה ובאין מפריע יוצרת הנחה שהוא פועל כדין ועל האיגוד להראות שלא ניתן אי-פעם במשך 50 שנה רישיון לעסק.

8. גם אם נניח שאין לאבן וסיד רישיון עסק, הרי עומדת לו “הגנה מן הצדק”…”

בית-המשפט דחה את התביעה בקובעו כי עצם העובדה שהמועצה המקומית זכרון יעקב ופרדיס הן חברות באיגוד, אין פירושה מניה וביה שניתנה הסכמה לאיגוד לעסוק בענייני איכות הסביבה שאינם כרוכים בהפעלת תחנת הכוח כאמור בסעיף 1ד לצו ההקמה משנת תשל”ט-1979. לכן, ספק אם לאיגוד מעמד בתביעה זו. אין זה מתפקידו של האיגוד לבוא במקום גופי התכנון ולאכוף את החלטותיהם תוך שימוש ב”מכשירים” מהתחום האזרחי.

התובענה לא בוססה בצורה מספקת. ככל שמדובר בהיפר חובה חקוקה, יש להצביע על קיומו של נזק לאיגוד. נראה, שלא הובאו ראיות מספיקות לנזק כזה. חוות-הדעת שהוגשו על-ידי המבקשת אינן חד-משמעיות ולא נעשה נסיון לסתור את האמור בחוות-הדעת שהוגשו על-ידי אבן וסיד הכופרות בקיומו של נזק סביבתי.

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.