ב- ת”א (שלום חי’) 20900-07 {ציפורה מנור נ’ החברה להגנת הטבע, תק-של 2011(4), 42476, 42480 (2011)} קבע בית-המשפט:
“11. קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלת תרומתה של התובעת לאירוע התאונה.
כידוע, פעילות ספורטיבית כגון הליכה וטיול בחיק הטבע כרוכה בסיכונים מסוימים ולפיכך נחשבים המשתתפים בה לרוב כמסתכנים מרצון. הגם שלכאורה הגנת ההסתכנות מרצון מביאה לשלילת חבותו של המזיק ולא לחלוקת האחריות בינו לבין הניזוק, הנטייה היא לחלוקת האחריות בגדרי אשם תורם שיש לייחס לנפגע, התובע, וזאת במידה שנמצא טעם לפגם גם בהתנהגות המזיק (ראה: י’ ויסמן הגנות בדיני נזיקין (מהדורה ראשונה, אוקטובר 2006), 490). פקודת הנזיקין מתייחסת באופן כללי לאפשרות הגנה העומדת למזיק במקרה של פגיעה במהלך אירוע מסוכן. ההגנה ידועה בשם “הסתכנות מרצון” והיא מופיעה בסעיף 5(א) לפקודת הנזיקין הקובע כדלקמן:
‘בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו.’
קו הגבול הרעיוני אותו הציב בית-המשפט בפרשת ועקנין (ע”א 145/80 ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש ואח’, פ”ד לז(1), 113 (1982)), הוא האם מדובר בתאונה אפשרית בחיי היום-יום, שהמשתתף בפעילות הספורטיבית צריך לקחת אותה בחשבון, או שמא מדובר בסיכונים לא רגילים (ראה: ד’ פלפל הספורט בראי המשפט (דצמבר 1994), 81). תנאי להגנה על הסתכנות מרצון הוא, כי הניזוק חשף את עצמו לתוצאותיו המשפטיות של הנזק. דהיינו, שהסכים לשאת בעצמו בנזק שעלול להיגרם לו, ולפטור את המזיק מאחריותו הרגילה לפי החוק (ראה: ע”א 804/80 Sidaar Tanker Corporationנ’ חברת קו צינור אילת בע”מ, פ”ד לט(1), 393 (1985)). במקרה דנן, לא הוכח, כי הייתה לתובעת כוונה לשאת בעצמה את הנזק ולפטור את הנתבעים מאחריות על-פי החוק וללא פיצוי בגין פגיעה אפשרית. אם התובעת ידעה אודות הסיכון הצפוי בפעולתה, אולם לא העריכה אותו נכון, אין לומר כי הסתכנה מרצון. עם-זאת, ניתן לייחס לה במקרה זה אחוזים אלה או אחרים של רשלנות תורמת (ראה: ד’ פלפל הספורט בראי המשפט (דצמבר 1994), 84).”
ב- ת”א (שלום יר’) 4951-06 {אושרי ויקלנסקי נ’ על חבלים בע”מ, תק-של 2011(4), 8485, 8495 (2011)} קבע בית-המשפט:
“107. בענייננו, מצאתי שיש לייחס לתובע אשם תורם משמעותי. התובע קיבל הכשרה מקצועית מקיפה, הדרכה ביום האירוע, ובעת התאונה היה מדריך בעל ניסיון רב. כלל בסיסי בעיסוק בספורט הינו שמירת כללי בטיחות נאותים. חובה זו, לנקוט באמצעי זהירות, מוטלת בראש ובראשונה, ובעיקר, על מדריכי הספורט, המצווים להקנות לעוסקים בפעילות הספורטיבית, הרגלי שמירה על בטיחות בסיסיים לציבור המשתמשים בשירותיהם.
108. מדובר בענייננו במקרה חריג, שבו אשמו של העובד ניכר, עד שיש להטיל עליו אשם תורם משמעותי, שכן ברור שאמצעי הבטיחות וחשיבותם היו נהירים לו, אף היו באחריותו המקצועית והבלבדית נוכח מיקומו כמדריך יחיד בראש הפיגום, המופקד גם על בטיחות הגולשים.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
