1. הדין
סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 קובע כדלקמן:
“5. פגיעה בפרטיות – עבירה (תיקון התשנ”ו)
הפוגע במזיד בפרטיות זולתו, באחת הדרכים האמורות בסעיף 2(1), (3) עד (7) ו- (9) עד (11), דינו – מאסר 5 שנים.”
בדברי ההסבר לסעיפים 5-4 להצעת החוק נאמר:
“האחריות הפלילית תוגבל רק לאותן דרכי הפגיעה שפורטו בסעיף 2, אך לא תהיה אחריות פלילית אם הפגיעה נעשתה בניגוד להוראה הכללית שבסעיף 1, וזאת כדי לשמור על העקרון שאין עונשין אלא-אם-כן מזהירין. כן מוצע גם לגבי הפרת חובת סודיות לפי סעיף 2(9) לא תהיה אחריות פלילית הואיל ומדובר בו בהפרת הסכם ובעניין זה הסנקציה המתאימה היא אחריות אזרחית ולא פלילית.
הסנקציה הפלילית- מאסר שנה או קנס 10,000 שקלים הצמוד למאסר כזה לפי הוראות חוק העונשין-מוצעת לצרכי הרתעה וכן משום שייתכנו מקרים שבהם הנפגע לא יוכל או לא ירצה מטעמים שונים להגיש תובענה אזרחית על-אף שהפגיעה שנעשתה במזיד הינה חמורה ביותר.”
2. החמרה בענישה לאור הישנות המקרים
ב- עפ”ג (יר’) 7061-09-15 {משה בנימין קהן נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2016(1), 33549 (2016)} קבע בית-המשפט:
“מן הכלל אל הפרט: לאחר בחינת טיעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי אין לפנינו מקרה חריג שבו נפלה טעות מהותית בפסק-הדין, באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. יתר-על-כן, פסק-דינו של בית-משפט קמא הִנו ראוי והולם בנסיבות העניין. כפי שציין בית-משפט קמא, מעשיו של המערער חמורים ומהווים פגיעה בוטה בפרטיות המתלוננת, עת צילם אותה מספר פעמים בתוך ביתה, בשעות הלילה, בשעה שהציץ לדירתה מבעד לחלון; וכאשר באחד מן המקרים אף צילם את רגליה חשופות וכן את פלג גופה העליון עת הניקה את ילדה. מדובר ברף גבוה יחסית במדרג חומרת נסיבותיה של עבירת הפגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(3) בשילוב סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, כאשר היבט מחמיר נוסף, הוא בהישנות המעשים במספר הזדמנויות. מעשיו אלו של המערער, ראויים לגינוי בדרך של הרשעה בדין; זאת משיקולי גמול והוקעת המעשים, וכן מטעמים של הרתעה אישית וכללית. מקובלת עלינו מסקנתו של בית-משפט קמא, לפיה העבירה בנסיבות ביצועה אינה מאפשרת לוותר במקרה הנדון על הרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה הנוגעים לאינטרס הציבורי; וכי לא הוכח שהרשעה עלולה להסב פגיעה חמורה בשיקומו של המערער, או שייגרם לו נזק מוחשי וקונקרטי ככל שההרשעה תיוותר על כנה, מעבר לפגיעה הקיימת בהרשעתו של כל נאשם ונאשם. הנסיבות לקולא, שפורטו על-ידי באת-כוח המערער בהודעת הערעור בכתב ובטיעוניה לפנינו – ובין-השאר: הודאתו של המערער, החרטה הכנה שהביע על מעשיו וההליך השיקומי הממושך שבו השתלב – קיבלו את ביטוים ברכיבי הענישה, אך אין בהן כדי להצדיק הימנעות מהרשעה.”
3. החמרה בענישה
ב- ת”פ (מרכז) 477-03-14 {מדינת ישראל נ’ מ’ מ’, תק-מח 2015(1), 40442 (2015)} נקבע:
“העבירות בהן הורשעו הנאשמים חמורות ומכוערות. הנאשמים פגעו בערכים מוגנים ובהם הזכות לפרטיות, לחירות ולשלמות הגוף. נסיבות ביצוע העבירות חמורות ביותר, בהתחשב בתכנון שקדם לביצוען, כמו גם בהכנות בהן נקט הנאשם
1, נוכח חשדו כי לרעייתו קשר עם אחר. חומרת יתר יש לייחס להתקנת מכשירי האיכון והמצלמות בטלפון ובמכונית המתלוננת כדי לבלוש אחריה. במעשיו, רמס הנאשם 1 ברגל גסה את זכות המתלוננת לפרטיות. משביסס את חשדו, גמלה בליבו ההחלטה להטיל עליה ועל א.ח. את חתתו, לפגוע בא.ח ולכפות על רעייתו את המשך נישואיה עימו.
32. למימוש כוונותיו, הסתייע הנאשם 1 באחיו, הנאשם 2. השניים עקבו אחר המתלוננת, הוציאו אוויר מצמיגי רכבה וכאשר א.ח נחלץ לעזרתה – הכוהו מכות נמרצות. הם לא הסתפקו בכך וכדי להשביע את רצונם בנקמה, הכניסוהו בכוח לתא המטען של הרכב וחטפוהו. בדרך נס, הצליח א.ח להשתחרר ולהימלט מהרכב במהלך נסיעה. אף המתלוננת הוכנסה לרכב בניגוד לרצונה, לאחר שהנאשם 2 נטל הימנה את ארנקה ואת מכשיר הטלפון. הנאשם 1 משכה בכח אל תוך הרכב והחל בנסיעה. בתוך כך, נסע הנאשם 2 בעקבותיו ולא מן הנמנע שהשניים התכוונו להמשיך במסע הנקם בו החלו, דא עקא, נעצרו על-ידי המשטרה. במהלך הנסיעה ניסתה המתלוננת לברוח מהרכב ובתגובה הכה אותה הנאשם 1 בפניה. האירוע קשה ומעורר שאט נפש.
33. בקביעת מתחמי הענישה נתתי דעתי לנסיבות ביצוע העבירות, לערכים המוגנים
שנפגעו ולענישה הנוהגת. סבורני כי לנוכח הפער הקיים בין שני הנאשמים – ראוי לתחום מתחמי ענישה שונים לכל אחד מהם. באשר לנאשם 1 – הלה יזם את האירוע, תכנן אותו ונקט צעדים מוקדמים לביצועו. לחובתו נזקפת בנוסף, עבירה של חדירה לפרטיות אשר בוצעה בנסיבות חמורות. לפיכך, מתחם הענישה ההולם בעניינו עומד על 48-24 חודשי מאסר בפועל. באשר לנאשם 2 ומבלי להקל ראש בעבירות שביצע, הרי שתפקידו היה משני לזה של אחיו והוא לא נטל חלק בעבירות הרקע, של חדירה לפרטיות. לפיכך, מתחם הענישה לגביו יעמוד על 42-18 חודשי מאסר בפועל.
34. בקביעת העונשים הראויים בתוך המתחם נתתי דעתי להמלצות שירות המבחן, לנסיבותיהם האישיות של הנאשמים, לתפקודם התקין והיציב לאורך שנים, להודייתם, לחיסכון בזמן שיפוטי, לחרטתם ונכונותם לעבור טיפול וכן לעובדה כי זה להם מאסרם הראשון. כן נתתי דעתי לעמדת המתלוננת.
35. לצד כל אלו, יש ליתן את המשקל הראוי לחומרת האירוע ונסיבות ביצועו, כמו גם לדפוסי האלימות שגילה הנאשם 1 כלפי אשתו במהלך השנתיים שקדמו לו. בנסיבות אלו ועל-אף נקודות הזכות שעומדות לנאשמים, אין מקום לאמץ את המלצות שירות המבחן החורגות באורח ניכר ממתחמי הענישה כפי שנקבעו. המסר שייצא מבית-המשפט הינו חד וברור ולפיו, אין לפתור סכסוכים באמצעות אלימות וכל הבוחר לעשות כן, ייענש בחומרה למען יראו ויראו.
36. באשר לגובה הפיצויים למתלונן – לאור הסולחה שנערכה עמו בגדרה שולמו לו פיצויים, מצאתי להסתפק בגובה הפיצוי שהפקיד הנאשם 1 בסך 5,000 ש”ח.
37. לאור האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים:
נאשם 1
א. 30 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו החל מיום 19.02.14.
ב. 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות בה הורשע.
ג. 7 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של פגיעה בפרטיות לפי סעיף 5 בנסיבות סעיף 2(א) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981.
ד. פיצוי למתלונן א.ח בסך 5,000 ש”ח אשר הופקד מבעוד מועד בקופת בית-המשפט.”
4. העתקת חומרי חקירה ותמונות עירום ללא רשות – שימוש במידע אישי שלא כדין – הערעור נדחה (סעיפים 2, 5 ו- 16 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ע”פ 4496/14 {פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2015(2), 5040 (2015)} נדון ערעור על גזר-הדין של בית-המשפט המחוזי, במסגרתו הושתו על המערער עונשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי.
על-פי עובדות האישום הראשון, בתקופה הרלוונטית שימש המערער כחוקר במשטרת ישראל. המערער בדק האם ישנם מכשירי עיקוב על גופה של המתלוננת. זאת, באמצעות העברת מד המתח החשמלי לאורך גופה, מעל לבגדיה, בלא מגע פיזי בין השניים. משבדיקה זו לא העלתה מטבעה דבר, “בדק” המערער את המתלוננת על-ידי מישוש איבר מינה ואזור פי-הטבעת שלה.
המערער מסר למתלוננת, כי לא מצא דבר באזור איבר מינה, פשט את בגדיו התחתונים וחיכך את איבר מינו באיבר מינה בעת שהיא ערומה בפלג גופה התחתון. בנוסף, בשלב מסויים צילם המערער את איבר מינה של המתלוננת. לאחר שבא המערער אל סיפוקו, יצא מן החדר ואמר למתלוננת שלא תתקשר יותר לתחנת המשטרה מאחר ש”בדיקותיו” לא העלו דבר.
על-פי עובדות האישום השני, הגיעה מתלוננת 2 לתחנה, הלינה, כי אדם שעמו היתה בקשר, פרסם את תמונותיה בעירום באמצעות אתר הפייסבוק ומסרה לידי המשטרה דיסק ובו תמונות העירום. המערער, שלא היה מעורב בטיפול בתלונה זו במסגרת תפקידו, נטל את הדיסק שלא כדין בתאריך שאינו ידוע למשיבה והעתיקו לכונן חיצוני פרטי השייך לו.
על-פי עובדות האישומים השלישי והרביעי, בין השנים 2013-2012 הוציא המערער שלא כדין ממאגרי המידע המשטרתיים מידע אודות נשים שהגישו תלונה או שפרטיהן היו מצויים בתיקי חקירה מסיבות שונות. המערער העתיק חלק מן המידע האמור בכתב ידו לרשימות שהיו ברשותו ואף הגיע אל חלק מהנשים האלה באמצעות אתרי אינטרנט שונים.
בגין מעשים אלו, הורשע המערער על-פי הודאתו בין היתר בעבירות פגיעה בפרטיות, על-פי סעיפים 2(5), 2(9) ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות והפרת חובת סודיות, על-פי סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות.
בית-המשפט קבע, כי לא ראוי להשית על המערער עונש נמוך מזה הקבוע בחוק בגין העבירה החמורה של מעשה מגונה.
המערער, באמצעות בא-כוחו, עורך-הדין נדב גדליהו, מיקד את טענותיו לפני בית-המשפט על משך תקופת המאסר שנגזרה על המערער וגובה הפיצוי למתלוננת.
בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי בית-המשפט המחוזי לא החמיר עם המערער יתר על המידה. ההיפך הוא הנכון.
5. פגיעה בפרטיות, פרסום והצגת תועבה – הערר נדחה (סעיפים 214 ו- 348 לחוק העונשין, סעיפים 2 ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- בש”פ 2752/16 {פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2016(2), 1479 (2016)} נדון ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי, לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו ולא לשחררו לחלופת מעצר בהוסטל לעברייני מין.
נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו 25 אישומים הכוללים עבירות של מעשים מגונים לפי סעיף 348 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 {ייקרא להלן: “חוק העונשין”}, פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(3) ו- (5) לחוק הגנת הפרטיות, ופרסום והצגת תועבה לפי סעיף 214(ב3) לחוק העונשין.
על-פי המתואר בכתב האישום, בין השנים 2015-2013, עד למעצרו בתחילת ינואר 2016, נהג העורר לנסוע ברכבו הפרטי ליד בתי ספר יסודיים בראשון-לציון ובבאר-שבע וליד מקומות ציבוריים, לאתר קטינות, בעיקר בנות 10-6, לפנות אליהן ולבקש מהן לבצע מטלות כלשהן ולתעד את מעשיהן ומראן. תוך כדי נהג העורר לגעת באיבר מינו ולאונן, ובמקרים רבים הגיע גם לסיפוק מיני.
בחלק מהמקרים נגע העורר באיברי המין של הקטינות ובחלק מהמקרים ביקש, כי הקטינות תיגענה באיבר מינו ואף גרם להן לעשות כן. את הסרטים שתיעד שמר העורר במחשבו האישי והוא נהג לצפות בהם ולאונן תוך כדי צפייה. כמו-כן, העורר חיפש באינטרנט פרסומי תועבה הכוללים תמונות תועבה ובהן דמויות של קטינים, הוריד מאות סרטים ואלפי תמונות של ילדות צעירות בעירום מלא ושל קיום יחסי מין מלאים עם ילדות.
בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו.
לקראת הדיון בבית-המשפט, הכין שירות המבחן תסקיר בעניינו של העורר. שירות המבחן התרשם מאדם בעל דחפים מיניים מוגברים שהגיע לכדי התמכרות ממש, הרואה בנשים ובקטינות מושאים לכיבושיו, ושאין הוא שולט בהתנהגותו ובדחפיו. כן התרשם שירות המבחן, כי העורר נוטה לעיוותי חשיבה ולרציונליזציה, וכי רק בעקבות מעצרו, החל לבחון את הפגיעות שהסב לקורבנות והוא מעוניין לקבל טיפול.
שירות המבחן סבר, כי רמת המסוכנות הנשקפת מן העורר היא גבוהה, וכי ללא טיפול אינטנסיבי ומעמיק קיים אף סיכון להישנות התנהגותו. על-כן סבר שירות המבחן, כי העורר יתקשה לעמוד בחלופת מעצר פתוחה, תוך חשיפה לתכנים ולגירויים מן החוץ. עם-זאת, הצביע שירות המבחן על אפשרות השמתו של העורר בהוסטל לעברייני מין, שלא מוגדר כחלופת מעצר, הערוך ליתן מענה לעברייני מין בעלי רמת מסוכנות בינונית-גבוהה למשך כשנה, 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. שירות המבחן ביקש, כי אם בית-המשפט יורה על בדיקת התאמתו של העורר להוסטל, יידחה הדיון בעניינו למשך עשרה ימים לצורך בדיקת ההתאמה.
בית-המשפט דחה את בקשת העורר והורה על מעצרו עד לתום ההליכים. נקבע, כי המסוכנות הנשקפת מן העורר היא גבוהה מאוד, כפי שגם התרשם שירות המבחן, וכי אין מקום על-כן, לבחון את התאמתו להוסטל לעברייני מין שאינו מוגדר כחלופת מעצר. הודגש, כי אף שהעורר החל לבחון את עצמו באופן ביקורתי, כעולה מהתסקיר, מקומו של הליך טיפולי כלשהו הוא במסגרת התיק העיקרי.
כלפי החלטה זו הוגש הערר. בית-המשפט לא מצא מקום להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא, אשר שללה את ההוסטל כחלופת מעצר הולמת בנסיבות העניין.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי המעשים המיוחסים לעורר הם חמורים. מדובר בשורה ארוכה של עבירות מין בקטינות, אשר בנסיבותיהן מצביעות על מסוכנות גבוהה של העורר ועל חשש מוחשי להישנות מעשיו, כפי העולה גם מתסקיר שירות המבחן בעניינו. בנסיבות כאלה, אין מקום לשקול חלופת מעצר שאינה נותנת מענה הולם למסוכנות זו.
בענייננו מדובר בהוסטל המפוקח אמנם מקצועית, אך אין בו כדי למנוע מהעורר לצאת מהמקום, גם אם הדבר ידווח בדיעבד. לכך יש להוסיף, שמדובר במסגרת חדשה וטרם נצבר נסיון באשר לפעילותה. בנסיבות אלה, וכאשר מדובר בנאשם בעל רמת מסוכנות גבוהה עם חשש להישנות מעשיו, אין בכך משום חלופת מעצר הולמת, שיש בה כדי לאיין את הסיכון לשלום הציבור.
לסיכום קבע בית-המשפט, כי אין חולק ואין ספק, שהעורר זקוק לטיפול, אך בהינתן העובדה שהוא מודה במעשיו, הרי תקופת מעצרו תהא קצרה יחסית וממילא לא תוכל לשמש מסגרת להליך טיפולי הולם, אשר לדברי שירות המבחן אמור להימשך לפחות שנה. בצדק ציינה באת-כוח המדינה, כי ההיבט הטיפולי בעניינו של העורר ייבחן בשלב המתאים במסגרת ההליך העיקרי.
לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה.
6. בקשה להארכת מעצר של המשיב שהטריד ופגע בפרטיות המתלוננת – הבקשה התקבלה (סעיפים 2 ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- בש”פ 6054/10 {מדינת ישראל נ’ פלוני, תק-על 2010(3), 2565 (2010)} נדונה בקשה שניה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים יום, או עד מתן פסק-הדין, לפי המוקדם.
נגד המשיב, הוגש כתב אישום בן ארבעה אישומים המייחס לו בין היתר שלל עבירות, וביניהם פגיעה בפרטיות {סעיף 2(1) ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות}. כנטען בכתב האישום, היו המשיב והמתלוננת, ילידת 1992, בני זוג, ובחלק מהתקופה התגוררו יחדיו, כשהמשיב יודע, כי המתלוננת היא קטינה מתחת לגיל 16. כנטען, במשך תקופה של כשנתיים, עשה המשיב במתלוננת מעשי בעילה בהסכמה ושלא בהסכמה, מעשי אלימות, כליאת שווא ואיומים, מעשי אינוס ומעשי סדום, ולאחר שנפרדו דרכיהם היה מטרידה ומאיים עליה בדרכים שונות.
מחוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה עלה, שיכולתו של המשיב לויסות ושליטה בדחפיו נמוכה, ועל-כן יש להאריך את מעצרו בשל המסוכנות הנשקפת ממנו.
בכפוף לכך, נוכח כלל הנסיבות, בית-המשפט ראה לנכון לקבל את הבקשה.
7. חלופות מעצר לעוררים שהואשמו בעבירות פליליות הקשורות לשימוש בתוכנת מחשב, ופגעו בפרטיות הקורבנות – הערר התקבל (סעיפים 2, 5 ו- 31 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- בש”פ 7368/05 {אסף זלוטובסקי ואח’ נ’ מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 2854 (2005)} נדון ערר, אשר נסב על מעצרם של העוררים, שהועמדו לדין יחד עם אחרים בגין מסכת של עבירות פליליות הקשורות לשימוש בתוכנת מחשב שזכתה לכינוי “הסוס הטרויאני”.
התוכנה פותחה על-ידי שניים מן המעורבים בפרשה, מיכאל האפרתי ובת-זוגו רות האפרתי-ברייער. התוכנה פותחה במסגרת פעילותם האישית של השניים בחברת TargetEye הרשומה בארצות-הברית, בישראל ובלונדון. תוכנת ה”סוס הטרויאני” פותחה כך, שעם חדירתה למחשב כלשהו מבעד לרשת האינטרנט, יש ביכולתה לקבל ולהעביר למפעיליה נתונים שונים המצויים במחשב אליו חדרה.
ארבעת העוררים, פעלו כולם במסגרת משרד החקירות “מודיעין אזרחי-חקירות”, כל אחד ותפקידו שלו. כנגד העוררים 4-1 הוגש כתב אישום, שייחס להם בין היתר, עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, החדרת נגיף מחשב לפי סעיף 6(ב) לחוק המחשבים וניסיון לבצע עבירה זו, האזנת סתר שלא כדין לפי סעיף 2(א) לחוק האזנת סתר, התשמ”א-1981, פגיעה בפרטיות על-פי סעיף 5 ביחד עם סעיפים 2(5), 2(9), 2(10) ו- 2(11) לחוק הגנת הפרטיות וניסיון לבצע עבירה זו, ניהול מאגר מידע בלתי מורשה על-פי סעיף 31א(א)(1) לחוק הגנת הפרטיות וכן קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין.
בית-המשפט המחוזי הורה על מעצרם של העוררים עד תום משפטם. מעורבים אחרים בפרשה שוחררו בערובה ומעורבים נוספים נעצרו גם הם.
כנגד החלטה זו הופנה הערר. בית-המשפט קבע, כי צדק בית-המשפט קמא בהנחתו, כי מעשי העוררים חמורים הם. על מעשים אלה, על העוררים לתת את הדין אם יורשעו, אך אין בהם, כשלעצמם, כדי להוכיח את מסוכנותם.
מאליו יובן גם, כי העובדה שעצם שחרורם בתנאים מגבילים עשוי לדחות את סדר הקדימות בשמיעת משפטם, אין בו כדי להצדיק מעצר. אין להותירם כבני-ערובה לעומס הרב של התיקים הנדונים בבתי-המשפט. העובדה שהמשפט עשוי להתמשך צריך שתשמש שיקול נוסף כנגד הותרתם במעצר, עוד קודם להכרעה בדין.
לפיכך, בית-המשפט קבע, כי יש לבחון את חלופת המעצר שתהלום את צרכי החקירה ואת הבטחת קיומו של ההליך המשפטי, ולכן, הערר התקבל במובן זה שהדיון הוחזר לבית-המשפט המחוזי, על-מנת שיקבע חלופת מעצר שתותיר, בשלב זה, את העוררים, בין כתלי ביתם, או במקום אחר לפי שיקול-דעת בית-המשפט המחוזי, במשך כל שעות היממה, תנתק אותם מכל מגע אפשרי עם מחשב ואמצעי מיחשוב אחרים ותטיל עליהם סייגים וערבויות נוספות כפי שייקבעו בבית-המשפט המחוזי.
8. כאשר יש פגיעה באינטרס חברתי, יש צורך בהגנה על פרטיותו של אדם, בטחונו וחירותו. מתחם העונש ההולם במקרה זה הוא מאסר במתחם שבין 3 ל- 8 שנות מאסר בפועל (סעיפים 2 ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ת”פ (חי’) 42026-03-12 {מדינת ישראל נ’ אנדריאס גדה בורסאי, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.02.13)} נדונה סוגיה בה הנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון בעובדותיו של כתב אישום מתוקן אשר כלל 6 אישומים והורשע בעבירות אשר כללו בין היתר גם פגיעה בפרטיות-עבירה לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות בנסיבות סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {מספר עבירות}.
לנאשם לא היו הרשעות קודמות, כאשר בנוגע למסוכנותו הוגשו שתי חוות-דעת. מטעם המאשימה הוגשה חוות-דעת מטעם המרכז להערכת מסוכנות ומטעם הנאשם חוות-דעת של עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית אסנת גיא, אשר נחקרה בחקירה נגדית לגבי חוות-דעתה.
על-פי חוות-הדעת של המרכז להערכת מסוכנות שנערכה על-ידי קרימינולוגית קלינית בכירה, דר’ אבולעפיה יהודית, רמת המסוכנות המינית של הנאשם הינה בינונית לטווח ארוך. בחוות-הדעת לא היתה התייחסות לסיכון לרצדביזם בעבירות הפגיעה בפרטיות והאיומים {דפוס ההטרדה}.
עבירות הפגיעה בפרטיות בוצעו נגד 5 מתלוננות, {4 קטינות ובגירה שהיתה חברתו}, בחלק מהמקרים בוצעו העבירות תוך שימוש בכוח או ניסיון שימוש בכוח ובחלק מהמקרים תוך הפעלת איומים, באחד המקרים תוך כדי נהיגה בקטנוע.
הנאשם היכה על ישבנה של מתלוננת כבת 13, לשם גירוי, ביזוי וסיפוק מיניים.
לאחר שנמלטה מהמקום, הגיח הנאשם מאחוריה, הבהיל אותה וניסה לתפוס אותה. נסיבות ביצוע העבירה במקרה זה היו חמורות יותר מהאישום הראשון, הן בשל גילה הצעיר של המתלוננת והן בשל העובדה כי בנוסף למעשה המגונה בלש והתחקה הנאשם אחר המתלוננת באופן שפגע בפרטיותה.
כל יתר הנסיבות היו דומות לנסיבות האישום הראשון, ובמקרה זה התווספה הפגיעה באינטרס חברתי, הגנה על פרטיותו, בטחונו וחירותו של אדם. מתחם העונש ההולם במקרה זה הוא מאסר במתחם שבין 3 ל- 8 שנות מאסר בפועל.
האישום השלישי מבין האישומים כלפי הנאשמים כללו פגיעה בפרטיות בשלוש הזדמנויות שונות, הנאשם התחקה אחר מתלוננת כבת 10, באופן מטריד, במקרה הראשון הקשיב לשיחתה עם חברתה, במקרה השני והשלישי רץ לעברה, נגע בה וברח.
חומרת נסיבות המעשה מתבטאת בגיל הקורבן, והחזרה על המעשים 3 פעמים.
העונש המירבי הקבוע בחוק עומד על 5 שנות מאסר. בהתחשב בערך החברתי המוגן ובנסיבות ביצוע העבירה, מתחם העונש ההולם עומד בין מאסר על תנאי ל- 3 שנות מאסר בפועל.
אישום רביעי-פגיעה בפרטיות ואיומים במספר רב של הזדמנויות פגע הנאשם בפרטיותה של המתלוננת כבת 15 ואף איים עליה, חומרת המעשים כמתואר בעובדות כתב האישום, מתבטאת בהטרדות אובססיביות, במועדים שונים במקומות שונים, כשבכל המקרים פוגש הנאשם את המתלוננת באקראי.
מבחינת המתלוננת לאורך תקופה של כשנתיים, היא מצאה עצמה במקומות שונים מוטרדת ומאוימת על-ידי הנאשם, באופן שמהווה פגיעה משמעותית בפרטיותה.
בית-המשפט גזר על הנאשם 40 חודשי מאסר בפועל. בית-המשפט קבע כי מהמאסר ינוכו הימים בהם שהה הנאשם במעצר, מיום 15.03.12 ועד ליום 22.05.12 ומיום 2.09.120 ועד מועד גזר הדין.
עוד קבע בית-המשפט – 12 חודשי מאסר על תנאי, כאשר הנאשם לא ישא את עונש המאסר על תנאי אלא אם יעבור תוך שלוש שנים עבירת מין שהיא פשע ויורשע בשל עבירה כזאת תוך תקופת התנאי או לאחריה.
6 חודשי מאסר על תנאי, הנאשם לא ישא את עונש המאסר על תנאי אלא אם יעבור תוך שלוש שנים עבירת מין שהיא עוון, או עבירה לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 או עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל”ז-1977 ויורשע בשל עבירה כזאת תוך תקופת התנאי או לאחריה.
בית-המשפט חייב את הנאשם לשלם פיצוי בשיעור של 3,500 ש”ח לכל אחת מהמתלוננות למעט המתלוננת באישום החמישי שם קבע פיצוי בשיעור של 1,500 ש”ח.
9. המעשים נחשבים מגונים נוכח הערכים המוגנים בעבירה של מעשה מגונה – הצורך להגן על שלמות גופו, צנעת פרטיותו, וכבודו של האדם (סעיפים 2 ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות)
ב- ע”פ (מחוזי-מרכז) 9584-01-12 {אסף לינג נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.10.12)} המערער הגיש ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית-משפט השלום שבו הורשע המערער בארבע עשרה עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק; בשתי עבירות של סחיטה באיומים; באחת עשרה עבירות של פגיעה בפרטיות; בארבע עבירות של איומים; ובשתי עבירות של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים.
הצדדים היו חלוקים, בין השאר, בשאלה האם התקיים היסוד העובדתי הנדרש להרשעה בעבירת מעשה מגונה.
בית-המשפט פסק כי המבחן המרכזי לקביעה מתי נתקיים היסוד העובדתי של עבירת מעשה מגונה הוא מבחן אובייקטיבי, מעשה שעל פניו קיים בו אלמנט מגונה על-פי השקפות החברה בה מתבצע המעשה, או מעשה, אשר יש בו על פניו אלמנט של מיניות גלויה, ואשר על-פי אמות-מידה אובייקטיביות של מתבונן מן הצד, של האדם הממוצע, ייחשב לא הגון, לא מוסרי, לא צנוע.
היסוד העובדתי בעבירה של עשיית מעשה מגונה הוא מעשה שבנסיבות העניין מהווה בעיני האדם הסביר מעשה מגונה, ובלבד שנעשה הוא למטרה של גירוי, סיפוק או ביזוי מיני.
לצד המבחן המרכזי נדונו בפסיקה מאפיינים שונים המסייעים לפרשנות עבירת המעשה המגונה. כך, למשל, ניתן משקל רב למניעיו של מבצע המעשה, בדגש על מניע מיני, במסגרת הבחינה העובדתית האם מדובר במעשה שהוא מגונה.
מאפיין נוסף למבחן קיומו של “מעשה מגונה” הינו הערך המוגן הניצב בבסיס העבירה, כשלאורו יש לפרש את יסודותיה. מקור האיסור הפלילי לבצע מעשה מגונה – בצורך להגן על שלמות גופו, צנעת פרטיותו, וכבודו של האדם.
בית-המשפט קבע כי במקרה הנדון אין, ולא יכול להיות ספק, כי מעשיו של המערער, כמפורט באישום הראשון ובאישום החמישי, הם מעשים מגונים, בין לפי מבחן השקפות החברה, או האדם הסביר; בין לפי המניע המיני הברור שעמד בבסיסם ובין לפי הפגיעה המינית בצנעת פרטיותן ובכבודן של הקטינות.
התיבה “מעשה” משמעותה רחבה ביותר, והיא כוללת כל עשייה והתנהגות של אדם. ה”מעשה” בדיני העונשין כולל כל פעולה גשמית בעלת היצג עובדתי חיצוני, ואין הכרח כי הפעולה הגשמית תתבצע על-ידי הפעלת שריר בגוף האדם או על-ידי התכווצותו.
בהקשר זה, כי גם מחדל, כלומר, אי עשייה – הוא בכלל “מעשה”, מקום שקיימת חובה לעשות.
בית-המשפט הוסיף על האמור, כי אין בסיס, לא בלשון החוק ולא בתכלית החקיקה, לצמצם את משמעות התיבה “מעשה” באופן שלא תכלול התנהגויות כגון אלה שביצע המערער לפי האישום הראשון והאישום החמישי, שכן, גם באמצעות הטלפון יכול אדם לפגוע פגיעה מינית בכבודו, בפרטיותו, ובצינעתו של הקורבן.
נוכח הערכים המוגנים בעבירה של מעשה מגונה – הצורך להגן על שלמות גופו, צנעת פרטיותו, וכבודו של האדם ראוי ונכון לקבוע, כי מעשיו של המערער הם מעשים מגונים.
בית-המשפט קבע כי המבחן המנחה לקביעה אם התקיים היסוד העובדתי של מעשה מגונה הוא – השקפות החברה באשר להיותו של אותו מעשה “מעשה מגונה”.
בעניין הנדון – הגדרת מעשים אלה כעבירה, משמעותה שהחברה איננה מוכנה להשלים עם התנהגות כזו כלפי קטינים כמותרת על-פי דין.
בית-המשפט הבהיר כי התיבה “באדם” פורשה כך שהמעשה המגונה כוון לעברו של אדם מסויים. מעשה מגונה יכול שיהיה מכוון על-ידי העושה לעברו של אדם מסויים, גם ללא נוכחות פיזית של שניהם באותו מקום, וגם ללא קשר עין ביניהם.
הפרטיות והצנעה מבטאות את ההכרה שלכל אדם באשר הוא יש את הזכות להגנה על השטח הפרטי שלו.
אלה עשויים להיפגע, גם אם הנאשם מבצע את מעלליו מרחוק, באמצעות הטלפון. אין בחוק, גם לא בפסיקה, דרישה לנוכחות פיזית באותו מקום, או לקשר עין.
אדרבה, הפסיקה נקטה בגישה לפיה די במגע וירטואלי – שלא באותו מרחב פיזי – באמצעים טכנולוגיים, כדוגמת הטלפון {ע”פ 9012/08 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.01.12)}
אשר-על-כן, בית-המשפט דחה את טענת המערער בעניין זה.
בית-המשפט מצא כי היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת מעשה מגונה הוא קיומה של מטרה להשיג גירוי מיני, או סיפוק מיני, או ביזוי מיני. כוונתו המינית של הנאשם יכולה להילמד בדרך של הסקת מסקנות מן העובדות שהוכחו, תוך בחינתן במאזני סבירות והיגיון.
המערער הועמד לדין בעבר בגין מעשים דומים למעשים נשוא ערעור זה, אלא ששם הועמד לדין והורשע בעבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק ופגיעה בפרטיות, ולא בעבירות של מעשה מגונה.
בית-המשפט קבע כי הפרשנות שנתן בית-המשפט קמא במקרה זה החמירה מעשים אלה, אותם או שכמותם ביצע המערער גם בעבר, להיותם מעשים מגונים. מן הראוי שחידוש זה יבוא לידי ביטוי לקולא בגזירת העונש.
באשר להפעלת המאסר על תנאי, המבחן להפעלת התנאי איננו טכני-פורמלי, אלא מהותי-ענייני. יש לבחון האם התנהגותו הפלילית של הנאשם בגינה הועמד לדין והורשע מקיימת את היסודות של עבירת התנאי.
ההשוואה הראויה היא בין יסודות עבירת התנאי, כפי שהיא מופיעה בספר החוקים, לבין היסודות המתקיימים בהתנהגותו של הנאשם, כפי שהורשע בביצועם, הלכה למעשה.
במלים אחרות, המבחן הקובע הוא העובדות אשר הנאשם הורשע בגינן, והאם יש בהן – במקרה דנן – “יסוד של אלימות”.
בית-המשפט קבע כי יש לקבל את הערעור גם בעניין הפעלת המאסר על תנאי, ולקבוע כי התנאי שהושת על המערער לא התקיים, ועל-כן, לא היה מקום להפעלת המאסר על תנאי.
10. הרשעה בפגיעה בפרטיות
ב- ת”פ (חי’) 41100-02-10 {מדינת ישראל נ’ רביע אנדראוס, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.10.10)} נדונה סוגיה בה הנאשמים חטפו את המתלוננת כדי לסחוט אותה, הטילו עליה אימה, איימו עליה בפגיעה שלא כדין בשמה הטוב או בצנעת הפרט שלה והכל על-מנת להניעה לשלם להם כסף.
כמו-כן, פגעו במזיד ברכבו של המתלונן, בלשו והתחקו אחרי המתלוננים באופן העלול להטרידם וכן צילמו את המתלוננים כשהאחרונים נמצאים ברשות היחיד והכל, בצוותא חדא.
במקרה הנדון, הנאשמים עקבו אחר המתלוננים בנסיעתם, לאחר מכן ניגשו לרכבם כשהאחרונים במצב אינטימי, דפקו על חלון הרכב, ניפצו אותו ודרשו מן המתלוננת להצטרף אליהם.
בית-המשפט קבע כי אין ספק כי יש בהתחקות זו אחר המתלוננים כדי להטרידם.
בית-המשפט לא הרשיע את הנאשמים לפי החלופה שבס’ 2(3) לחוק הגנת הפרטיות, היינו: “צילום אדם כשהוא ברשות היחיד”.
בית-המשפט קבע כי אין להרשיע את הנאשמים בחלופה זו מאחר שלא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המתלוננים אמנם צולמו {ייתכן שהנאשמים רק הציגו מצג שהם מצלמים, לצורך הסחיטה}.
זאת, כאמור, בשל הספק אם צולמו או רק נעשה מצג שווא שצילמו, ולא מכיוון שהם לא נחשבים כמי שהיו “ברשות היחיד” כפי שטען הסניגור בתשובתו לאישום ובסיכומיו.
גם כשאדם נמצא במקום שהוא “רשות הרבים” – יער – הרי במכוניתו שלו, הוא נמצא ברשות היחיד {בג”צ 6650/04 פלונית נ’ בית-הדין האזורי בנתניה, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.05.06)}.
עם-זאת, בית-המשפט מצא כי שני הנאשמים פעלו יחד כל העת ובשיתוף פעולה הדוק ומתואם ביניהם. מכאן שיש לראות את שניהם כאחראים לביצוע העבירות כ”מבצעים בצוותא”.
בית-המשפט הדגיש כי על-מנת שנאשם ייתפס כאחראי לביצוע עבירה שמתבצעת על-ידי מספר שותפים, אין הוא חייב לבצע בעצמו את כל המעשים המרכיבים את העבירה ודי בכך שהוא מבצע אחד המעשים המרכיבים את העבירה כמעין חולייה בשרשרת:
“ביצועה של עבירה יכול שיהיה על-ידי מבצע יחיד ויכול שיהיה על-ידי מספר מבצעים – לאמור: על-ידי “מבצעים בצוותא” – שכל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העבירה על-פי תכנית משותפת; כשחלקו של כל משתתף כזה “דרוש” להגשמת התכנית – במובן של “משולב” בפעילות – ומעשהו, כשלעצמו, אינו בבחינת מעשה הכנה גרידא.”
{י קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון, עמ’ 360 וכל ההפניות שם}
אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי שני הנאשמים פעלו, לכל אורך הדרך, ביחד, תוך שיתוף פעולה ותיאום ביניהם, וכל אחד מהם היה “אדון” לפעילות העבריינית, כדברי הנשיא א’ ברק ב- ע”פ 2796/95 {פלונים נ’ מדינת ישראל, פ”ד נא(3), 388} ועל-כן, נחשבים הם כ”מבצעים בצוותא”.
סופו-של-יום, בית-המשפט קבע מעבר לכל ספק סביר, כי שני הנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם והרשיעם בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, כאשר לעניין ההפרות של חוק הגנת הפרטיות, הרשיעם בית-המשפט בפגיעה בפרטיות, עבירה לפי סעיפים 2(1) ו- (3) +סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.
11. אב שהורשע בצילום, החזקת והפצת תכנים פדופיליים בהם הופיעה גם בתו הקטינה ופגע בין היתר גם בפרטיותה – הערעור נדחה
ב- ע”פ 1269/15 {פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2015(4), 13560 (2015)} המערער, הורשע על בסיס הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות רבות של מעשים מגונים, בעשרות עבירות של פרסום תועבה ובו דמותו של קטין בידי אחראי, ובמספר עבירות של פגיעה בפרטיות, לפי סעיפים 2(3) ו- 2(4) לחוק הגנת הפרטיות.
על-פי עובדות כתב האישום, המערער נהג לצלם תמונות וסרטונים של בתו הקטינה, בעת שישנה והתקלחה, בתנוחות גוף שונות, לעיתים בהיותה ערומה, כאשר מרבית התמונות התמקדו בישבנה ובמפשעתה. המערער העלה את התמונות שצילם לאתר אינטרנט לשיתוף קבצים בתיקיות הפתוחות לצפיית הרבים ובתיקיות הסגורות בסיסמה שאותה מסר לאחרים.
מעבר לכך, המערער שלח לאחרים, באמצעות כתובות דואר אלקטרוני שונות וכן באמצעות תוכנות ואפליקציות, סרטונים ותמונות של הבת ושל אחייניתו בת ה- 13, שצולמו ללא ידיעתן, הכוללים בין היתר: סרטון בו נראית הבת מאוננת במקלחת; תצלומי תקריב של איבר מינה וישבנה של הבת בעודה ישנה במיטתה ותחתוניה מופשלים, כשבחלקם נראות אצבעות המערער מפשילות את תחתוניה; תצלומי תקריב של חזה ופטמתה של הבת מבעד לכותונת בעודה ישנה; ותצלומי איבר מינה של האחיינית בעת שישבה בשירותים.
לצורך צילום חלק מהחומרים הציב המערער מכשירי טלפון נייד ומחשבי-לוח בחדר המקלחת בביתו ובשירותים בבית הוריו. כנטען בכתב האישום, כל המעשים המתוארים נעשו לשם גירוי מיני של המערער ושל אחרים.
בית-המשפט המחוזי התייחס לפוטנציאל הפגיעה הרב והמתמשך בקטינות שנפגעו, לחשש מפני חזרת המערער לבצע עבירות, ולצורך בהטלת עונש מרתיע בגין עבירות מין ברשת האינטרנט שהפכו לנפוצות. על יסוד האמור גזר בית-המשפט המחוזי על המערער 7 שנות מאסר בפועל.
כלפי גזר דינו של בית-המשפט המחוזי הוגש הערעור, ובגדרו נטען, כי העונשים שנגזרו על המערער מחמירים עמו.
בית-המשפט קבע, כי המערער במקרה הנדון לא הסתפק ביצירת החומר הפורנוגרפי, אלא אף פרסם אותו בדרכים מקוונות שונות לשימוש המתעניינים בחומר מסוג זה. בכך פגע המערער בערכים מוגנים נוספים והוסיף לנזקים שנגרמו לבתו ולאחייניתו.
האיסור על החזקת ופרסום חומרים פורנוגרפיים נועד למנוע שני נזקים עיקריים: הנזק הראשון הנגרם מפרסום ומהחזקה של פורנוגרפיית ילדים הוא פגיעה בכבוד ילדים ובפרטיותם {ערך הכבוד וערך הפרטיות}. נזק זה נוגע בראש ובראשונה לילדים שהם מושא החומר הפורנוגרפי עצמו. עוצמת הנזק וחומרתו תלויים, כמובן, באופי הצילום, בנסיבות הפקתו ובתפוצה אליה הוא מגיע, אך בכל מקרה, פרטיותם וכבודם של הילדים המופיעים בחומרים מסוג זה נפגעים מעצם כך שנעשה בצילומים אלה שימוש מיני.
נראה שהתערבות אינה מוצדקת גם ביחס למתחם הענישה שנקבע בגין העבירות שבוצעו נגד האחיינית {העומד על 4-1 שנות מאסר}. אף-על-פי שהמדובר באירוע בודד, חומרתו רבה ומשקפת פגיעה קיצונית בפרטיותה של הקורבן, שצילומים של איבר מינה נלקחו ללא ידיעתה והופצו דרך האינטרנט לצדדים נוספים.
הנזק השני, הוא פגיעה פיזית-מינית בילדים {הערך של שלמות הגוף והגנת נפשם של ילדים}.
לסיכום, קבע בית-המשפט, כי התופעה של פרסום צילומים והקלטות בעלי אופי מיני, בהם מופיעים פרטים שלא נתנו הסכמתם לפרסום {לאו דווקא קטינים}, נעשתה כה נפוצה ומסוכנת, עד שנוסף בגינה איסור ייחודי בחוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס’ 10), התשע”ד-2014. אילו חוק זה היה קיים בעת ביצוע המעשים במקרה דנן, הרי שניתן היה להרשיע גם על-פיו, כאשר העונש בו זהה לזה הקבוע בסעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, ועומד על חמש שנים.
לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.
12. העורר צילם תמונות וסרטונים של נשים עימן קיים מגעים מיניים, ולאחר מכן פרסם תמונות וסרטונים אלה לחבריו – הערר נדחה
ב- בש”פ 6056/14 {יניב נחמן נ’ מדינת ישראל, תק-על 2014(3), 13681 (2014)} נדון ערר המכוון לשתי החלטות של בית-המשפט המחוזי, שהורו על מעצר המבקש עד לתום ההליכים נגדו. המבקש עתר לשחררו לחלופת מעצר בבית אימו.
נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו בין היתר, עבירות אינוס ופגיעה בפרטיות לפי סעיף 2 יחד עם סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות.
לפי האישום הרביעי, משנת 2013, בעשרות הזדמנויות, נהג העורר לצלם תמונות וסרטונים של נשים עימן קיים מגעים מיניים, ולאחר מכן פרסם תמונות וסרטונים אלה לחבריו.
בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים. בהחלטתו מצא בית-המשפט המחוזי, כי הראיות בעניינו של העורר אינן ראיות קלושות המעלות ספק לגבי המעשים המיוחסים לו או לגבי מצבן של המתלוננות בעת ביצוע המעשים המיניים.
על החלטה זו הגיש העורר ערר. בית-המשפט קבע, כי מעיון בתסקיר המעצר שהוגש לבית-המשפט קמא עלה, כי העורר מרבה ליצור קשרים מיניים מזדמנים גם באמצעות תוכנות אינטרנטיות שונות. הדבר עולה גם מהודעת המתלוננת באישום השני, אשר תיארה, כי הכירה את העורר באתר היכרויות באינטרנט, וכן מהודעות שמסרו המתלוננות הנוספות.
במצב דברים זה, בית-המשפט התקשה לראות, כיצד ניתן להורות על שחרורו של העורר לחלופה אשר אין בה כדי למנוע ממנו ליצור קשר עם נשים נוספות ולחזור ולבצע את המעשים המיוחסים לו, וזאת תוך שימוש באמצעי תקשורת שקשה להגבילם ולפקח עליהם {ראה והשווה בש”פ 635/13 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 10 (2013)}. לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב באמצעות חלופת המעצר המוצעת.
לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערר וקבע, כי נמצא שישנן ראיות לכאורה להרשעת העורר במיוחס לו, בהיעדר מחלוקת בדבר קיומה של עילת מעצר וכי אין מקום להורות על שחרורו לחלופה.
13. הכרה ב”הגנת העיתונאות האחראית” על פרסומי לשון הרע בשל תום-לב – העתירה נדחתה
ב- דנ”א 2121/12 {פלוני נ’ ד”ר אילנה דיין אורבך, תק-על 2014(3), 12107 (2014)} התחדד במלוא עוצמתו, המתח העומד בבסיסם של דיני לשון הרע. מן הצד האחד מצויים כבודו ושמו הטוב של מי שנפגע מן הפרסום, ומן העבר האחר ניצבים חופש הביטוי וחופש העיתונות, על משמעותם מבחינת העיתונאי היחיד ומבחינת הציבור הרחב.
בתכנית “עובדה עם אילנה דיין” שודרה כתבה אשר עסקה בתקרית שאירעה בשנת 2004 בקרבת מוצב צה”ל ברצועת עזה.
באותה תקרית, זוהתה דמות חשודה בקרבת המוצב, שהיה נתון בכוננות גבוהה. בדיעבד נודע, כי מדובר בנערה אימאן אל-האמס. אש נורתה מהמוצב והופעלו האזעקה ומערכת הכריזה. המנוחה השליכה את תיקה, ברחה ומצאה מסתור מאחורי תלולית חול. מפקד הפלוגה שאיישה את המוצב באותה עת, הוא העותר, הוזנק ורץ לכיוון הדמות. יצויין, כי בעת האירוע, נורה ירי מכיוון רפיח לעבר העותר וחייליו. העותר ירה שתי יריות לכיוון המנוחה, ושב לאחור. אז חזר על עקבותיו וירה צרור יריות למרחב שממזרח למקום בו היא שכבה. כתוצאה מהירי שנורה במהלך האירוע נהרגה המנוחה.
הכתבה עסקה גם בהתרחשויות ובחקירות שנערכו בעקבות האירוע. היא מתחה ביקורת על התחקיר שנערך בצבא לאחר התקרית, בו נקבע, כי העותר פעל כראוי.
נגד העותר הוגש כתב אישום, לבית- הדין הצבאי בחמישה פרטי אישום: שימוש בלתי חוקי בנשק בגין שתי יריות שירה לכיוון המנוחה; שימוש בלתי חוקי בנשק בגין צרור שנטען, כי ירה לעברה; שיבוש הליכי משפט; חריגה מסמכות עד כדי סיכון חיים בגין הוראות הפתיחה באש, שלפי הטענה נתן לחייליו; והתנהגות שאינה הולמת. בית-הדין הצבאי זיכה את העותר מכל האישומים. לאחר מכן, הגיש העותר לבית-המשפט המחוזי תביעה נגד המשיבות, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 {ייקרא להלן: “חוק איסור לשון הרע”}.
בית-המשפט המחוזי, קיבל בחלקה את תביעתו של העותר. הוא קבע, כי הכתבה מהווה פרסום לשון הרע נגד העותר, שהוצג בה כמי שהתנהג באכזריות וברשעות, והחיילים שתחת פיקודו הוצגו כמי שירו ירי כבד לעבר המנוחה מבלי שהיו מוטרדים מאפשרות הריגתה. זאת, כך נקבע, באופן המשפיע על שמו הטוב של העותר.
בנוסף, נפסק, כי מהכתבה עולה הרושם, כי העותר אילץ את חייליו לשקר בתחקיר הצבאי, כי בתחקיר טויחו החשדות נגדו וכי הוא היתמם בחקירתו ונמנע מלהציג גרסה עקבית. בית-המשפט המחוזי קבע, כי אף בכך יש משום לשון הרע נגד העותר.
נקבע, כי למשיבות לא עומדת הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע או הגנת תום-הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. לפיכך, הן חוייבו בתשלום פיצוי לעותר בסך 300,000 ש”ח והוטל עליהן לתקן, במסגרת התכנית “עובדה”, את הרושם שיצרה הכתבה.
בכלל זאת, הוטל עליהן לפרסם את דבר זיכויו של העותר ואת עיקרי הכרעת דינו של בית-הדין הצבאי. להבהיר, כי הכתבה העבירה מסר שגוי לגבי העותר וביחס לאירוע, ולדווח על תוצאות המשפט בבית-המשפט המחוזי. כל בעלי הדין ערערו על פסק-הדין.
בפסק-הדין שניתן בערעורים, כל שופטי ההרכב היו תמימי דעים, כי בכתבה ששודרה, היה משום לשון הרע לגבי העותר. עם-זאת, הם סברו, כי אין מקום להטיל אחריות על דיין, שכן, קמה לה הגנה לפי החוק.
התוצאה של פסק-הדין היתה, כי התקבל ערעורה של דיין ובוטל פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בעניינה. לעומת-זאת, נקבע, כי ההגנות שבחוק אינן חלות על הקדימונים לתכנית. משכך, לא נמצא מקום לשנות את הקביעה בדבר אחריותה של טלעד. בהתאם, בית-המשפט הפחית ל- 100,000 ש”ח את סכום הפיצוי שהושת על דיין וביטל את החיוב, כי תפרסם הודעת תיקון. ערעורה של טלעד התקבל באופן חלקי. ערעורו של העותר בעניין גובה הפיצוי שנפסק לו, נדחה.
בעקבות פסק-הדין בערעורים הגיש העותר עתירה לדיון נוסף. לאחר בחינת העתירה ותשובות המשיבות לה, הורה בית-המשפט, על קיום דיון נוסף בפסק-הדין בערעורים.
בית-המשפט קבע, כי הכתבה ותכנית הלקט נהנות מהגנת תום-הלב. משכך, בית-המשפט לא ראה מקום לדון בשאלת תחולתה של הגנת אמת הפרסום לגבי פרסומים אלה, שאלה שהתשובה לה אינה פשוטה כלל וכלל. כאמור, הוכחת אמיתות הפרסום בהליך השיפוטי, על אילוציו ומגבלותיו תהא לא אחת משימה מורכבת. במקרה שלפניינו, נדמה, כי הנטל כבד באופן מיוחד. ההליך דנא, הוא ההליך המשפטי החמישי העוסק, במישרין או בעקיפין, באירוע שעמד במוקד הכתבה ותכנית הלקט, ואשר התרחש לפני כעשור.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי במסגרת הגנת אמת הפרסום, על המפרסם להוכיח, כי הדבר שפורסם היה האמת. אמת זו היא אחת ויחידה, והיא נקבעת על בסיס מכלול הראיות העומדות בפני בית-המשפט, וזאת אף אם נתגלו לאחר הפרסום. לצורך הגנת אמת הפרסום, לא די ב”אמת לשעתה” כפי שפורשה בפסק-הדין בערעורים. לא ניתן להסתפק אך במה שנחזה להיות האמת בעת הפרסום. במלים אחרות, אין לקבל את העמדה לפיה האמת, לעניין סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, הינה “אמת לשעתה”.
התנאי הנוסף לתחולת ההגנה של אמת הפרסום, הוא קיומו של עניין ציבורי בפרסום. העובדה שמתנהל הליך משפטי באותו עניין היא כשלעצמה, לא תוביל למסקנה שהתנאי לא נתקיים.
באשר להגנת תום-הלב, קבע בית-המשפט, כי בגדרי הגנת חובת הפרסום שבסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, ראוי להכיר בחובה לפרסם פרסומים בעלי אופי עיתונאי, שיש עניין ציבורי משמעותי בהם. הגנה זו תחול רק על פרסומים שנעשו בתום-לב, תוך עמידה באמת-המידה המחמירה של עיתונאות אחראית. על-מנת לעמוד בסטנדרט זה, יידרש המפרסם לנקוט צעדים שימנעו פגיעה מיותרת במושא הפרסום. זאת, אף במחיר של פגיעה מסויימת באיכות התוצר במישור התקשורתי. יובהר, כי אף שניתן לכנות הגנה זו בשם “הגנת העיתונאות האחראית”, תחולתה אינה מוגבלת רק לעיתונאים במקצועם.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין מקום להטיל חובה כללית וגורפת לפרסם תיקון או עדכון לפרסום, אף מקום שהדבר לא התבקש על-ידי מי שנפגע מן הפרסום.
לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי הכתבה ותכנית הלקט חוסות תחת הגנת תום-הלב הקבועה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, וכי לא חלה כל הגנה על הקדימונים.
בהתאם, בית-המשפט לא מצא מקום לשנות מהתוצאה האופרטיבית של פסק-הדין בערעורים.
14. בקשה להארכת מעצר של המשיב שהטריד ופגע בפרטיות המתלוננת – הבקשה התקבלה
ב- בש”פ 6054/10 {מדינת ישראל נ’ פלוני, תק-על 2010(3), 2565 (2010)} נדונה בקשה שניה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים יום, או עד מתן פסק-הדין, לפי המוקדם.
נגד המשיב, הוגש כתב אישום בן ארבעה אישומים המייחס לו בין היתר שלל עבירות, וביניהם פגיעה בפרטיות {סעיפים 2(1) ו- 5 לחוק הגנת הפרטיות}. כנטען בכתב האישום, היו המשיב והמתלוננת, ילידת 1992, בני זוג, ובחלק מהתקופה התגוררו יחדיו, כשהמשיב יודע, כי המתלוננת היא קטינה מתחת לגיל 16. כנטען, במשך תקופה של כשנתיים, עשה המשיב במתלוננת מעשי בעילה בהסכמה ושלא בהסכמה, מעשי אלימות, כליאת שווא ואיומים, מעשי אינוס ומעשי סדום, ולאחר שנפרדו דרכיהם היה מטרידה ומאיים עליה בדרכים שונות.
מחוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה עלה, שיכולתו של המשיב לויסות ושליטה בדחפיו נמוכה, ועל-כן יש להאריך את מעצרו בשל המסוכנות הנשקפת ממנו.
בכפוף לכך, נוכח כלל הנסיבות, בית-המשפט ראה לנכון לקבל את הבקשה.
15. המבקש חדר פעם אחר פעם לתיבת הדואר של המתלוננת ללא רשות, קרא את דברי הדואר ואף העביר את חלקם לאחרים – הערעור נדחה
ב- רע”פ 10259/09 {פלוני נ’ מדינת ישראל, תק-על 2010(2), 4434 (2010)} נדונה בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בו נדחה בחלקו ערעורו של המבקש, על פסק-דינו של בית-משפט השלום.
המבקש הורשע בבית-משפט השלום, בין היתר, בעבירה של פגיעה במזיד בפרטיות הזולת לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות; עבירות של חדירה לחומר מחשב שלא כדין לפי סעיף 4 לחוק המחשבים, התשנ”ה-1995 ועבירות של חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת, לפי סעיף 5 לחוק המחשבים.
לפי הנטען בכתב האישום, בין המבקש למתלוננת נוצר קשר באמצעות האינטרנט, כעבור זמן מסויים הודיעה המתלוננת למבקש, כי היא מעוניינת לנתק את הקשר בניהם, ממועד זה, במשך כשבועיים לערך, חדר המבקש ממחשבו האישי לתא הדואר האלקטרוני של המתלוננת ללא ידיעתה והסכמתה בחמישים ושתיים הזדמנויות שונות וקרא דברי דואר שנשלחו אליה.
כמו-כן, חדר המבקש אף לשני תאי דואר אלקטרוניים נוספים של גברים איתם היתה המתלוננת בקשר. לאחר מכן, התקשר המבקש אל נשותיהם של אותם גברים ומסר להן, כי בעליהן בוגדים בהן, ולצורך הוכחת הנאמר שלח אליהן מתוך תיבת הדואר של המתלוננת תכתובות המצביעות על קשר בין בעליהן למתלוננת. לאחת מהן מסר המבקש אף את מספר הטלפון של המתלוננת. בנוסף, התקשר המבקש לבעלה של המתלוננת, על-מנת להציע לו הוכחות לבגידתה של המתלוננת, אך זה לא שיתף עימו פעולה.
בית-משפט השלום גזר על המבקש ארבעה חודשי מאסר על תנאי; פיקוח של שירות מבחן למשך שנתיים וקנס בסך 10,000 ש”ח.
על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי אשר קיבל את הערעור בחלקו וזיכה את המבקש מהעבירות לפי סעיפים 4 ו- 5 לחוק המחשבים, וסעיף 5 בנסיבות סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות, את יתר ההרשעות הותיר בית-המשפט על כנן.
בית-המשפט קבע, כי המעשים אינם מהווים עבירה לפי חוק המחשבים, מאחר שסעיף 4 סיפא לחוק המחשבים מוציא מתחולתו חדירה לחומר מחשב המהווה האזנת סתר לפי חוק האזנת סתר, התשל”ט-1979. בית-המשפט אף זיכה את המבקש מעבירה לפי סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות, משום שהתיקון בסעיף זה הכולל “מסר אלקטרוני” במונח “כתב” היה מאוחר למעשי המבקש, ועל-כן אינו חל לגביו. לעניין גזר הדין, בית-המשפט ביטל את רכיב המאסר המותנה והותיר את יתר רכיבי העונש על כנם.
המבקש ערער על החלטת בית-המשפט המחוזי וטען, כי שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי מעשיו מהווים פגיעה בפרטיות כנדרש בחוק הגנת הפרטיות.
בית-המשפט דחה את הבקשה וקבע, כי בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, וכי המבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.
16. חוק הגנת הפרטיות אינו נמנה עם החוקים הנזכרים בפרט 9 לתוספת השניה לחוק הגנת הפרטיות, אשר מכוחם ניתן לתבוע סעד כספי ללא הוכחת הנזק
ב- ת”צ (ת”א) 14287-01-12 {אור סגלוביץ’ נ’ פיסיג’י מחשבים בע”מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.11.12)} המשיבה 1, {חברה שמשיב 2 הוא מנהלה} הפעילה אתר מרשתת בשם “PC Games” שבו הוצעו למכירה משחקי מחשב ווידאו {להלן: “האתר”}.
בשנת 2008 רכש המבקש באתר תוכנות בשתי הזדמנויות, ולצורך זה נדרש למסור את פרטיו האישיים.
המבקש טען כי הוא עשה זאת הואיל והובטח לו כי הקנייה באתר מאובטחת.
דא עקא, יותר משלוש שנים לאחר מועד הרכישה נפוצו פרסומים שלפיהם אתרים רבים נפרצו והמידע שנשמר בהם דלף למרשתת. אז גילה המבקש להוותו כי הפרטים שמסר חשופים לעין כול.
על-כן הגיש בקשה לאשר תובענה ייצוגית נגד המשיבים שעילותיה הפרת חוזה, הפרת חובה חקוקה, רשלנות באבטחת מידע ופגיעה בפרטיות.
נוסף על הנזק שלטענתו נגרם לו, שאותו אמד בסכום של 1,000 ש”ח, עתר המבקש לפצותו גם בסך 1,000 ש”ח, ללא הוכחת הנזק, בגין הפגיעה בפרטיותו.
סכומה הכולל של התביעה אשר ביקש לאשרה כתובענה ייצוגית הוא עשרים מיליון ש”ח.
בית-המשפט לא שוכנע ולו לכאורה כי בקשת האישור היא בקשת סרק, בית-המשפט החליט שלא להיעתר לבקשה לסלק את כולה על-הסף.
עם-זאת, בית-המשפט מצא לנכון למחוק את חלקה של הבקשה הנוגע לתביעה לפיצוי בלא הוכחת הנזק.
בבקשת האישור המבקש טען כי פרסום מידע פרטי ורגיש על אודותיו הסב לו נזק שכמה פנים לו: קיים חשש שזהותו “תיגנב” וכן שייתקל בקשיים להשתמש בשירותים המחייבים אימות זהות, כלומר, תיפגע האוטונומיה שלו לבחור באילו שירותים ישתמש – ולכך מיתווספת עגמת נפש, נזק שאינו כספי.
בצד כל אלה הוא תבע גם את הפיצוי בסך 1,000 ש”ח על הפגיעה בפרטיותו על-סמך סעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 {להלן: “חוק הגנת הפרטיות”}, המאפשר לפסוק לנפגע שלא הוכיח את נזקו פיצוי בסך 50,000 ש”ח לכל היותר.
יצויין כי חוק הגנת הפרטיות אינו נמנה עם החוקים הנזכרים בפרט 9 לתוספת השניה לחוק הגנת הפרטיות, אשר מכוחם ניתן לתבוע סעד כספי ללא הוכחת הנזק.
סיכומו-של-דבר, בית-המשפט החליט, כיוון שנמחקה העתירה לסעד של פיצוי ללא הוכחת נזק מבקשת האישור, כי יש על המשיבים לשלם למבקש הוצאות, וכן לשלם למבקש שכר טרחת עורך-דין בסך 3,500 ש”ח.
17. המעשים נחשבים מגונים נוכח הערכים המוגנים בעבירה של מעשה מגונה – הצורך להגן על שלמות גופו, צנעת פרטיותו, וכבודו של האדם
ב- ע”פ (מחוזי-מרכז) 9584-01-12 {אסף לינג נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.10.12)} המערער הגיש ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית-משפט השלום שבו הורשע המערער בארבע עשרה עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק; בשתי עבירות של סחיטה באיומים; באחת עשרה עבירות של פגיעה בפרטיות; בארבע עבירות של איומים; ובשתי עבירות של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים.
הצדדים היו חלוקים, בין השאר, בשאלה האם התקיים היסוד העובדתי הנדרש להרשעה בעבירת מעשה מגונה.
בית-המשפט פסק כי המבחן המרכזי לקביעה מתי נתקיים היסוד העובדתי של עבירת מעשה מגונה הוא מבחן אובייקטיבי, מעשה שעל פניו קיים בו אלמנט מגונה על-פי השקפות החברה בה מתבצע המעשה, או מעשה, אשר יש בו על פניו אלמנט של מיניות גלויה, ואשר על-פי אמות-מידה אובייקטיביות של מתבונן מן הצד, של האדם הממוצע, ייחשב לא הגון, לא מוסרי, לא צנוע.
היסוד העובדתי בעבירה של עשיית מעשה מגונה הוא מעשה שבנסיבות העניין מהווה בעיני האדם הסביר מעשה מגונה, ובלבד שנעשה הוא למטרה של גירוי, סיפוק או ביזוי מיני.
לצד המבחן המרכזי נדונו בפסיקה מאפיינים שונים המסייעים לפרשנות עבירת המעשה המגונה. כך, למשל, ניתן משקל רב למניעיו של מבצע המעשה, בדגש על מניע מיני, במסגרת הבחינה העובדתית האם מדובר במעשה שהוא מגונה.
מאפיין נוסף למבחן קיומו של “מעשה מגונה” הינו הערך המוגן הניצב בבסיס העבירה, כשלאורו יש לפרש את יסודותיה. מקור האיסור הפלילי לבצע מעשה מגונה – בצורך להגן על שלמות גופו, צנעת פרטיותו, וכבודו של האדם.
בית-המשפט קבע כי במקרה הנדון אין, ולא יכול להיות ספק, כי מעשיו של המערער, כמפורט באישום הראשון ובאישום החמישי, הם מעשים מגונים, בין לפי מבחן השקפות החברה, או האדם הסביר; בין לפי המניע המיני הברור שעמד בבסיסם ובין לפי הפגיעה המינית בצנעת פרטיותן ובכבודן של הקטינות.
התיבה “מעשה” משמעותה רחבה ביותר, והיא כוללת כל עשייה והתנהגות של אדם. ה”מעשה” בדיני העונשין כולל כל פעולה גשמית בעלת היצג עובדתי חיצוני, ואין הכרח כי הפעולה הגשמית תתבצע על-ידי הפעלת שריר בגוף האדם או על-ידי התכווצותו.
בהקשר זה, כי גם מחדל, כלומר, אי עשייה – הוא בכלל “מעשה”, מקום שקיימת חובה לעשות.
בית-המשפט הוסיף על האמור, כי אין בסיס, לא בלשון החוק ולא בתכלית החקיקה, לצמצם את משמעות התיבה “מעשה” באופן שלא תכלול התנהגויות כגון אלה שביצע המערער לפי האישום הראשון והאישום החמישי, שכן, גם באמצעות הטלפון יכול אדם לפגוע פגיעה מינית בכבודו, בפרטיותו, ובצינעתו של הקורבן.
נוכח הערכים המוגנים בעבירה של מעשה מגונה – הצורך להגן על שלמות גופו, צנעת פרטיותו, וכבודו של האדם ראוי ונכון לקבוע, כי מעשיו של המערער הם מעשים מגונים.
בית-המשפט קבע כי המבחן המנחה לקביעה אם התקיים היסוד העובדתי של מעשה מגונה הוא – השקפות החברה באשר להיותו של אותו מעשה “מעשה מגונה”.
בעניין הנדון – הגדרת מעשים אלה כעבירה, משמעותה שהחברה איננה מוכנה להשלים עם התנהגות כזו כלפי קטינים כמותרת על-פי דין.
בית-המשפט הבהיר כי התיבה “באדם” פורשה כך שהמעשה המגונה כוון לעברו של אדם מסויים. מעשה מגונה יכול שיהיה מכוון על-ידי העושה לעברו של אדם מסויים, גם ללא נוכחות פיזית של שניהם באותו מקום, וגם ללא קשר עין ביניהם.
הפרטיות והצנעה מבטאות את ההכרה שלכל אדם באשר הוא יש את הזכות להגנה על השטח הפרטי שלו.
אלה עשויים להיפגע, גם אם הנאשם מבצע את מעלליו מרחוק, באמצעות הטלפון. אין בחוק, גם לא בפסיקה, דרישה לנוכחות פיזית באותו מקום, או לקשר עין.
אדרבה, הפסיקה נקטה בגישה לפיה די במגע וירטואלי – שלא באותו מרחב פיזי – באמצעים טכנולוגיים, כדוגמת הטלפון {ע”פ 9012/08 פלוני נ’ מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.01.12)}
אשר-על-כן, בית-המשפט דחה את טענת המערער בעניין זה.
בית-המשפט מצא כי היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת מעשה מגונה הוא קיומה של מטרה להשיג גירוי מיני, או סיפוק מיני, או ביזוי מיני. כוונתו המינית של הנאשם יכולה להילמד בדרך של הסקת מסקנות מן העובדות שהוכחו, תוך בחינתן במאזני סבירות והיגיון.
המערער הועמד לדין בעבר בגין מעשים דומים למעשים נשוא ערעור זה, אלא ששם הועמד לדין והורשע בעבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק ופגיעה בפרטיות, ולא בעבירות של מעשה מגונה.
בית-המשפט קבע כי הפרשנות שנתן בית-המשפט קמא במקרה זה החמירה מעשים אלה, אותם או שכמותם ביצע המערער גם בעבר, להיותם מעשים מגונים. מן הראוי שחידוש זה יבוא לידי ביטוי לקולא בגזירת העונש.
באשר להפעלת המאסר על תנאי, המבחן להפעלת התנאי איננו טכני-פורמלי, אלא מהותי-ענייני. יש לבחון האם התנהגותו הפלילית של הנאשם בגינה הועמד לדין והורשע מקיימת את היסודות של עבירת התנאי.
ההשוואה הראויה היא בין יסודות עבירת התנאי, כפי שהיא מופיעה בספר החוקים, לבין היסודות המתקיימים בהתנהגותו של הנאשם, כפי שהורשע בביצועם, הלכה למעשה.
במלים אחרות, המבחן הקובע הוא העובדות אשר הנאשם הורשע בגינן, והאם יש בהן – במקרה דנן – “יסוד של אלימות”.
בית-המשפט קבע כי יש לקבל את הערעור גם בעניין הפעלת המאסר על תנאי, ולקבוע כי התנאי שהושת על המערער לא התקיים, ועל-כן, לא היה מקום להפעלת המאסר על תנאי.
18. מסירת מידע על נישום על- ידי רשויות המס או מידע הנוגע לכל הקשור לנישום
ב- ע”פ (יר’) 37896-07-12 {שוקי משעול נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2015(1), 16854 (2015)} בהתייחס לעבירות לפי החוק להגנה על פרטיות קבע בית-המשפט בדחותו את הערעור וקבלו את קביעות בית-משפט קמא:
“באשר לעבירה של פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, הפנה בית-המשפט לסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, שם מונה המחוקק שורת התנהגויות העשויות להיחשב כפגיעה בפרטיותו של אדם. בית-המשפט קבע, כי הרלבנטי לענייננו הוא האמור בסעיף 2(7) לחוק, הקובע כי אחד הדברים שייחשב כפגיעה בפרטיות הוא הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם. בית-המשפט קבע, כי פרטים בדבר התנהלותו של אדם מול רשויות המס, לרבות כתובתו, יציאותיו לחו”ל, מצב נכסיו ורכושו, לרבות בעלות על רכב וכן היקף חובותיו או עצם קיומם, הם עניינים פרטיים ומסירתם לאדם אחר שאינו מוסמך לקבלם, מהווה פגיעה בפרטיות. לפיכך, במידה שנמסר מידע מתוך מאגרי המידע של רשויות המס בנוגע לפרטים אישיים של נישומים או עוסקים, שלא לצרכים ציבוריים בלבד, הדבר אינו עולה בקנה אחד עם זכותו של אדם שלא תופר ולא תיפגע פרטיותו ומצבו הכלכלי לא יפורסם. בית-המשפט סבר, כי מדובר באינטרס חיוני של הפרט, כך שיובטח שענייניו האישיים לא ייחשפו בפני אדם אחר (סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות). בית-המשפט סבר עוד, כי עצם מסירת המידע לאדם שאינו מוסמך לכך, גם אם אותו אדם לא עשה שימוש כלשהו במידע זה ולא העבירו לגורמים נוספים, ואפילו לא הוכח כי הנישום ניזוק מעצם מסירת המידע, הרי שהעובדה שנמסר מידע שעל-פי חוק נאסר למסרו לצד שאינו מוסמך לכך (סעיף 142 לחוק מע”מ), כי אז מוסר המידע מפר את חובת הסודיות ופוגע בפרטיותם של אותם עוסקים.
40. בית-המשפט גם שלל את טענת המערער, כי מסר את המידע מאחר שסבר שאפללו מייצג את העוסקים והוא רשאי לקבל מידע זה. בית-המשפט קבע, כי בתחילת הדרך המערער כלל לא טען בחקירותיו במשטרה כי אפללו ייצג את אותם עוסקים. זאת ועוד, בית-המשפט קבע כי טענה זו לא הוכחה לפניו, מה גם שהמערער לא קיבל מאותם עוסקים הסכמה בדרך כלשהי למסור מידע לאפללו אודותיהם. יתרה-מכך, בית-המשפט הפנה לחקירותיהם של חלק מהעוסקים במשטרת ישראל, שמסרו שאינם מכירים את המערער או את אפללו. עוד הדגיש בית-המשפט, כי יש לזקוף לחובת המערער את העובדה שהוא נמנע מלהעיד את אפללו, שיכול היה למסור גרסה שהיתה תומכת בטענות המערער. בית-המשפט הצביע על כך, שלא קיבל הסבר ראוי כלשהו מטעם המערער להימנעותו מהעדת אפללו. לפיכך סבר בית-המשפט, כי הוכחה לפניו מעל לכל ספק פגיעה בפרטיות בעניינם של ארבעה עוסקים.
41. סופו-של-דבר, קבע בית-המשפט כי ביחס לאישום הראשון יש להרשיע את המערער בעבירות של הפרת חובת סודיות, לפי סעיף 142 לחוק המע”מ (ריבוי עבירות); מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין (ריבוי עבירות); ופגיעה בפרטיות, לפי סעיף 2(7) בשילוב סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות (ארבעה פרטי אישום); כל זאת ביחס לתשעה עוסקים, כאשר לגבי יניב כהן קבע בית-המשפט, כי המערער יזוכה מהעבירות שיוחסו לו.”
מקור המאמר – abc-israel.it
כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.
האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.
