הטלת עיקול במקרקעין ותוצאותיו על פי הוראות חוק ההוצאה לפועל

סעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967 קובע כדלקמן:

“34. הטלת עיקול ותוצאותיו (תיקון התש”ן)
(א) רשם ההוצאה לפועל רשאי לצוות על עיקול מקרקעי החייב הרשומים על-שמו וכן על עיקול זכויות החייב במקרקעין הנובעות מרישום הערת אזהרה עליהם לטובתו; לעניין זה, “הערת אזהרה” – כמשמעותה בסעיף 126 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969.
(ב) בית-המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על-שם החייב הם של החייב, להצהיר על-כך ולצוות על עיקולם.
(ג) ציווה רשם ההוצאה לפועל או בית-המשפט על עיקול מקרקעין, יוטל העיקול על-ידי רישומו בפנקסי המקרקעין, ומשנרשם וכל עוד לא בוטל, לא תיעשה ולא תירשם באותם מקרקעין כל פעולה מרצון – למעט פדיון משכנתה – אלא בהיתר מאת בית-המשפט.”

סעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל מבחין בין מקרקעין של החייב הרשומים על-שמו לבין מקרקעין הרשומים על-שם אדם אחר.

אשר למקרקעין הרשומים על-שם החייב, קובע סעיף 34(א) לחוק ההוצאה לפועל כי רשם ההוצאה לפועל רשאי לצוות על עיקול מקרקעי החייב הרשומים על-שמו.

סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי בית-המשפט – רשאי – לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שהמקרקעין שאינם רשומים על-שם החייב הם של החייב – להצהיר על-כך ולצוות על עיקולם {בש”א (שלום יר’) 3816/07 מרינה יעקב לב נ’ בנק דיסקונט לישראל בע”מ, תק-של 2007(3), 8452, 8453 (2007)}.

הרישום הוא ראיה חותכת לתוכנו {כאמור בסעיף 125(א) רישא לחוק המקרקעין; ראה גם ה”פ (מחוזי ת”א) 432-05 פלברבוים יוסף נ’ יוסף חיים ביאלוסטוצקי, תק-מח 2011(2), 25761, 25765 (2011)}.

מדיניות המחוקק היא להקנות למרשם המקרקעין, ככזה, חשיבות עליונה {ראה למשל רע”א 2267/95 האפוטרופוס הכללי נ’ הרטפלד, פ”ד מט(3), 854, 870 (1995)}, במטרה להבטיח כי מרשם המקרקעין ישקף באופן נאמן, סופי ומוחלט את מערך הזכויות הטעונות רישום במקרקעין שעברו הליכי הסדר {ע”א 1559/99 צימבלר נ’ תורג’מן, פ”ד נז(5), 49, 60 (2003)}.

יחד-עם-זאת, עליונות המרשם אינה ללא מיצרים והיא מסוייגת בשתי משפחות של סייגים:

האחת, תקיפה ישירה של המרשם. ראו למשל הסיפא לסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, המפנה לסעיפים 97-93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), התשכ”ט-1969 וכן סעיפים 121 ו- 122 לחוק המקרקעין, המתירים למי שרואה עצמו נפגע להשיג על ההחלטה הפוגעת בו, כמו גם סעיף 10 לחוק המקרקעין.

השניה, תקיפה עקיפה של המרשם. ראו למשל סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל; ראו גם סעיפים 96 ו- 98 לפקודת פשיטת הרגל.

יוטעם כי סייגים אלה הם החריג; ולא זו בלבד שהמבקש להוכיח כי מחמת תרמית אין המרשם משקף את המציאות נושא בנטל שכנוע כבד {רע”א 5436/02 מדינת ישראל נ’ עבוד, פ”ד נז(2), 721 (2003)}, אלא שבית-המשפט יקפוץ ידו כלפי עתירות אלה, מחמת התוצאות הקשות העלולות לנבוע מקבלתן.
נשאלת השאלה, מהי המסגרת הפרוצדוראלית לדיון כאשר עסקינן בעיקול נכס מקרקעין שאינו רשום על-שם החייב {ה”פ (מחוזי מר’) 13815-07-09 בנק לאומי לישראל בע”מ נ’ אבי דוד, תק-מח 2011(2), 12239, 12240 (2011)}?

דיני ההוצאה לפועל מתווים את המסגרת המשפטית במסגרתה רשאי נושה, לתפוס את נכסי החייב, ולהיפרע מהם.

כאשר המדובר בנכס מקרקעין, הרי שסעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל, יוצר הבחנה בין מצב בו המקרקעין רשומים על-שם החייב, לרבות מצב בו רשומה הערת אזהרה לטובת החייב, לבין מצב בו המקרקעין רשומים על-שם אחר.

כאשר המקרקעין רשומים על-שם החייב {או רשומה הערת אזהרה לטובתו} רשאי רשם ההוצאה לפועל לצוות על עיקולם מכוח סעיף 34(א) לחוק ההוצאה לפועל, והנטל מוטל על צד שלישי הטוען לזכות לא רשומה בנכס לפנות לבית-משפט על-מנת להוכיח את זכותו {ראה גם סעיף 40(ג) לחוק ההוצאה לפועל המקנה לרשם ההוצאה לפועל סמכות לעכב את המכירה כדי לאפשר פניה לבית-המשפט של צד שלישי הטוען לזכות לא רשומה במקרקעין}.

לעומת-זאת, כאשר המקרקעין אינם רשומים על-שם החייב {ואף לא רשומה הערת אזהרה לטובתו}, הרי שרשם ההוצאה לפועל אינו יכול לעקל את הנכס, אלא סמכות זו נתונה לבית-משפט לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל.

פסיקת בתי-המשפט קבעה כי ההליך לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל “נועד למקרים שבהם מבקשים חייבים לעקוף את נושיהם על-ידי העברת נכסים לזולתם… הרעיון שביסוד סעיף זה פשוט: “יצר לב האדם רע מנעוריו” (בראשית ח’ 21), ויהיו שינסו להבריח נכסיהם מנושיהם על-ידי רישומם על-שם אחר. המחוקק יצר איפוא כלי להיאבק בתופעה זו” {דברי כב’ השופט אליקים רובינשטיין ב- ע”א 1680/03 חנה לוי נ’ אלי ואמירה ברקול, פ”ד נח(6), 941 (2004)}.
לאור תכלית זו, ניתן לטעון כי במקרים בהם אין טענה להברחת נכסים, אין לאפשר שימוש בסעיף זה.

ואולם, יש מקום לייחס לסעיף תכלית רחבה יותר, הכוללת גם את האפשרות להגיע לנכסי מקרקעין שלחייב זכויות בהן, מבלי שתוכח כוונה קונקרטית להברחת נכסים {כגון נכסים הרשומים על-שם אחר משיקולי מס}.

כמו-כן, נשאלת השאלה מהי המסגרת המהותית לדיון כאשר עסקינן בזכויותיו של בן הזוג הלא רשום בנכס מקרקעין?

בבואנו לבחון את המסגרת המהותית, עלינו להבחין בין זוגות שנישאו לפני ה- 01.01.74, לזוגות שנישאו לאחר תאריך זה {ראה סעיפים 14 ו- 19 לחוק יחסי ממון, התשל”ג-1973 (להלן: “חוק יחסי ממון”)}.

ביחס לזוגות שנישאו לפני ה- 01.01.74 {וכן ביחס לידועים בציבור}, הרי שזכויותיהם הרכושיות ההדדיות מוסדרות, בהיעדר הסכם אחר, בהתאם להלכת השיתוף בזכויות.

מכוח הלכה זו מכיר הדין בכך שלבן הזוג הלא רשום קמות זכויות מעין קנייניות הן ברכוש המשפחתי, ובכלל זה בדירת המגורים, והן בנכסים עסקיים, מכוח הסכמה משתמעת במהלך הנישואין.

כאמור, על-פי הלכת השיתוף בזכויות, חזקה על בני זוג, המינהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת. זאת אף אם הנכסים רשומים על-שם בן הזוג האחד או נמצאים בחזקתו הבלעדית.

החזקה בדבר השיתוף בזכויות נלמדת מאופיים של חיי הנישואין. יחד-עם-זאת, חזקה זו, המבוססת על הסכמתם המפורשת או המשתמעת של בני הזוג, ניתנת לסתירה.
כדי לסתור את החזקה ולהוציא נכסים מסויימים מתחולתה של חזקת השיתוף, נדרשות ראיות כבדות משקל. הנטל, הוא על הטוען לאי-התקיימותה {ראה גם שחר ליפשיץ “על נכסי עבר, על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף”, משפטים לד (התשס”ה), 627}.

כאשר הלכת השיתוף בזכויות מסדירה את זכויותיהם הרכושיות ההדדיות של בני זוג נשואים, משמעות הדבר היא שלבן הזוג הלא רשום זכויות מעין קנייניות ברכוש המשותף כבר במהלך הנישואין.

על-כן ניתן לטעון כי נושיו של בן הזוג הלא רשום יכולים לעקל את זכויותיו של החייב ברכוש המשותף בכל עת {לרבות טרם פקיעת הנישואין}, במסגרת ההליך הדיוני שיצר סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל {ראה לעניין זה גם רע”א 2071/00 פקיד שומה ת”א נ’ אינגביר, פ”ד נה(3), 189, 192 (2001), בו נקבע, אגב אורחא, כי “טענותיו של המבקש לעניין חזקת השיתוף מעוררות שאלות קשות, הנוגעות למידת יכולתו של זר לעשות שימוש בחזקת השיתוף החלה בין בני זוג”}.

לעומת-זאת, ביחס לזוגות שנישאו לאחר 01.01.74 חל משטר רכושי שונה הנגזר מהוראותיו של חוק יחסי ממון.

בניגוד לחזקת השיתוף, שפותחה כאמור בפסיקה, קבע המחוקק, כי “אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני” {סעיף 4 לחוק יחסי ממון}.

חלף זאת קבע המחוקק כי בהיעדר הסכם ממון, תעמוד לכל אחד מבני הזוג הזכות לאיזון משאבים עם פקיעת הנישואין. זכות זו קובעת כי “עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג” למעט חריגים המנויים בחוק {סעיף 5 לחוק יחסי ממון}.

משמעות הדברים, היא שכל עוד לא פקעו הנישואין לא קמה הזכות לתבוע את ביצועו הלכה למעשה של איזון המשאבים, וממילא מתעורר קושי להצהיר על זכויותיו של בן הזוג הלא רשום, ולהורות על עיקולן.

למען שלמות התמונה יוזכר כי בעקבות הקושי שיצר חוק יחסי ממון במצבים בהם בני הזוג מסוכסכים, אך הליכי הגירושין מתארכים, קיבלה הכנסת בשנת התשס”ט הוראה המאפשרת, במקרים מסויימים להקדים את המועד לאיזון המשאבים, ולעורכו עוד טרם פקיעת הנישואין {ראה סעיף 5א לחוק יחסי ממון}.

נושה, יכול, באופן תיאורטי, להעלות אחת משתי טענות. הראשונה, יכול הוא לנסות לעקל את הזכות לאיזון משאבים. השניה, באפשרותו לנסות ולהצביע על-כך שעוד קודם לאיזון המשאבים עומדת לזכות בן הזוג הלא רשום זכויות ביחס למקרקעין.

להלן נתייחס בנפרד לכל אחת מהחלופות.

אשר לעיקול הזכות לאיזון משאבים. כל עוד בני הזוג נשואים, הזכות לאיזון משאבים היא בגדר זכות עתידית, המותניית בפקיעת הנישואין {או למצער בהתקיימות התנאים הקבועים בסעיף 5א לחוק יחסי ממון}.

יחד-עם-זאת, הפסיקה הכירה, באופן עקרוני, באפשרות לעקל זכות עתידית, ולפיכך ניתן היה לסבור כי הנושה יכול לבקש הטלת עיקול על הנכסים המגיעים לבן הזוג עם הפעלת הלכת האיזון כיום, אשר מימושו יידחה למועד פקיעת הנישואין {לאפשרות לעקל זכויות עתידיות, ראה למשל ע”א 3553/00 אלוני נ’ זנד טל מכוני תערובת בע”מ, פ”ד נז(3), 580 (2003)}.

אפס, המחוקק שהיה ער לאפשרות שנושים יבקשו לעקל את הזכות לאיזון משאבים עוד בטרם הבשילה, שלל חלופה זו במפורש.

סעיף 10 לחוק יחסי ממון קובע כי “זכותו של בן זוג לאיזון המשאבים אינה ניתנת להעברה, לשיעבוד או לעיקול כל עוד אינו זכאי לממשה”. פרופ’ אריאל רוזן-צבי ז”ל מבאר את הרציונל של הסעיף באופן הבא: “במהלך הנישואין אין זכותו של בן הזוג לאיזון משאבים בת מימוש ולפיכך אינה ניתנת להעברה, לשיעבוד ולעיקול” {אריאל רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג (התשנ”ה), 346}.

מכאן, שנושה אינו יכול להתבסס על זכותו העתידית של בן הזוג הלא רשום מכוח הזכות לאיזון משאבים, ולבקש לעקלה כל עוד לא יכול בן הזוג הלא רשום לממשה.

אשר לעיקול הזכויות שיש לבן הזוג הלא רשום במקרקעין טרם איזון המשאבים. אחת השאלות שהתעוררו בפסיקה היא האם לבן הזוג הלא רשום עשויות להיות זכויות ביחס למקרקעין קודם לפקיעת הנישואין ולביצוע איזון המשאבים.

היו שהשיבו על-כך בחיוב, וגרסו כי חזקת השיתוף מוסיפה לחול בטרם פקיעת הנישואין אף על יחסי בני זוג שנישאו לאחר 01.01.74, וזאת במקביל לקיומה של הזכות לאיזון משאבים עם פקיעתם {ראה עמדת כב’ השופט מ’ שמגר וכב’ השופטת ד’ דורנר ב- ע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי, פ”ד מט(3), 529 (1995); בג”צ 3995/00 פלונית נ’ בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, פ”ד נו(6), 883, 887 (2002)}.

יחד-עם-זאת, הכירה הפסיקה, בעקבות דעת כב’ השופטת טובה שטרסברג-כהן בפרשת יעקובי, בכך שגם ביחס לבני זוג שנישאו לאחר ה- 01.01.74 ניתן ללמוד על זכויות של בן הזוג הבלתי-רשום על יסוד הדין הכללי, להבדיל מחזקת השיתוף {ראה גם ע”א 7687/04 ששון נ’ ששון, פ”ד נט(5), 596 (2005)}.

ככל שלבן הזוג הלא רשום זכויות מכוח הדין הכללי, פשיטא כי אין מניעה לעיקולן של זכויות אלה. כך, למשל, ב- ע”א 8126/06 {לוינזון נ’ ארנון, טרם פורסם (2009)} אישר בית-המשפט העליון את קביעת הערכאה הדיונית כי למרות שהזכויות בדירת המגורים נרשמו על-שם האישה, הרי שרישום זה היה בגדר הברחת נכסים או העברה פיקטיבית לפי הדין הכללי, ועל-כן יש מקום להצהיר לבקשת מעקל, בהליך לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, כי מחצית מהזכויות בנכס שייכות לבעל {ראה גם, ברוח זו, ע”א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע”מ נ’ סנדובסקי אילנה, תק-על 2002(3), 551 (2002)}.

לאור האמור לעיל, נשאלת השאלה מהן דוקטרינות הדין הכללי מכוחן יכול בן הזוג הבלתי-רשום, ובעקבותיו המעקל במסגרת בקשה לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצל”פ, לטעון לזכויות במקרקעין עוד טרם פקיעת הנישואין?

בעניין זה אין, כמובן, רשימה סגורה של עילות, ועל-כן, נסתפק באיזכור ותיאור קצר של שלוש הדוקטרינות השכיחות:

הראשונה, רישום פיקטיבי – סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973 (להלן: “חוק החוזים (חלק כללי)”) קובע כי “חוזה שנכרת למראית-עין בלבד – בטל”. מהוראה זו נלמד כי רישום נכס על-שמו של אדם, שלצדדים אין כוונה של ממש להקנות לו את הבעלות, הוא רישום פיקטיבי, ויש להתעלם ממנו.

לפיכך, אם המעקל יכול להראות כי רישום בית המגורים במרשם המקרקעין במלואו על-שם האישה נעשה ללא כוונה להקנות לה בעלות מלאה, אלא למראית-העין בלבד, הרי שיש להתעלם מהרישום הפיקטיבי, ולהכיר בזכות הבעל במחצית בית המגורים.

ודוק, לצורך הפעלת דוקטרינה זו נדרש להוכיח כי לצדדים לא היתה כל כוונה להקנות לרישום משמעות אופרטיבית.

השניה, הברחת נכסים – כאשר חייב מעביר את נכסיו לאדם אחר במטרה להגן עליהם מפני נושיו, הרי שהוא עלול להיתפס כמי שביצע בכך פעולה של הברחת נכסים.

פקודת פשיטת רגל קובעת הוראות המאפשרות ביטול של הברחת נכסים, ובמקרים מסויימים נראה כי ניתן לבטלן מכוח דיני החוזה הפסול.

לפיכך, כאשר אישה מעבירה את רישום המקרקעין על-שם בעלה על-מנת להבריחו מידי נושיה, יכולים המעקלים לנסות ולבסס את תביעתם מכוח סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל על-כך שההעברה אומנם איננה פיקטיבית {שכן הצדדים רצו לבצעה באמת ובתמים} אולם היא בטלה מחמת תקנת הציבור, ועל-כן הנכס נותר {באופן חלקי או מלא} בבעלות החייבת.

השלישית, הסכמה על שיתוף או נאמנות – גם אם חזקת השיתוף איננה חלה בין בני הזוג, אין מניעה כי יסכימו ביניהם על-כך שנכס הרשום על-שם אחד מהם, שייך למעשה לשניהם או שהאחד מחזיק בו בנאמנות בעבור האחר.

לכאורה, הסכמה זו, כשהיא מתייחסת לנכס מקרקעין, צריכה לעמוד בדרישת הכתב, אולם דומה שכאשר מדובר ביחסים שבין בני זוג, לא הקפידה על-כך הפסיקה, אלא היתה נכונה ללמוד הסכמה כאמור גם מכללא, ותוך הסתמכות על התנהגות הצדדים.

ויודגש, קיומן של זכויות לבן הזוג הלא רשום מכוח שיתוף או נאמנות במקרים אלו הוא תוצאה של הסכמת הצדדים {המפורשת או המשתמעת}, ולא גזרה של הדין.

עוד לעניין חזקת השיתוף קבע בית-המשפט כי “אין להחיל את החזקה במקום בו הנסיבות מלמדות על סתירתה, ובני הזוג, שניהם, אינם חפצים בשיתוף בנכסים ולא היו חפצים בו מלכתחילה” {ע”א 4374/98 עצמון נ’ רפ, פ”ד נז(3), 433, 450 (2002)}.

דברים אלה יפים מקל וחומר ביחס לאפשרות להסיק קיומה של הסכמה על שיתוף או נאמנות מכוח הדין הכללי. הסקה כזו אינה יכולה להילמד במקרה בו היא סותרת את רצון הצדדים.

למעשה, בשונה מחזקת השיתוף, נראה כי על-פי הדין הכללי, הטוען לשיתוף או נאמנות הוא זה שצריך להוכיח כי כוונת הצדדים היתה ליצור שיתוף או נאמנות.

כוונה זו יכול הוא להוכיח תוך התבססות על מסמכים, התנהגויות ואף על חזקות שמוכרות בדין {ובכלל זה החזקה כי כוונת הצדדים שדירת מגוריהם תהיה בבעלות משותפת}.

ואולם, אם בסופו-של-יום המסקנה המתבקשת היא שכוונת בני הזוג היתה להקנות את הנכס לאחד מהם, יבא הטעם לכך אשר יהא, אין אפשרות להסיק קיומה של הסכמה על שיתוף או נאמנות.

נדגיש כי הנטל להוכיח, הן במסגרת הליך המתקיים לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל הן בהליכים אחרים, כי מקרקעין הרשומים על-שם פלוני שייכים למעשה לאלמוני מוטל, מטבע הדברים, על הטוען כנגד הרישום.

יתר-על-כן, על-פי הגישה המקובלת כאשר מושמעות טענות בעלות גוון פלילי כנגד הרישום {כגון טענה להברחת נכסים}, רמת ההוכחה הנדרשת היא מוגברת {ע”א 8789/96 פולק נ’ סיסמיקה חיפושי נפט בע”מ (בפירוק), פ”ד נג(5), 689 (1999); ה”פ (מחוזי ת”א) בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ סבג, פ”מ תשנ”ו(ג), 421 (1996)}.

הטוען כנגד הרישום {בין אם במסגרת סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל ובין אם בהליכים אחרים} יכול להסתייע בחזקות כלליות שמעמיד לרשותו הדין, ובדרך זו להעביר את נטל הבאת הראיות לכתפי הצד שכנגד.

דוגמה ידועה לכך הן “אותות המרמה” {Badge of Fraud} המשמשות להוכחת כוונה להברחת נכסים. בצד דוגמה זו, ניתן להצביע על חזקות אחרות מהן ניתן ללמוד כי הרישום אינו משקף את מצב הזכויות האמיתי.

כך, למשל, ב- ע”א 34/88 {רייס נ’ עזבון המנוחה אברמן ז”ל, פ”ד מד(1), 278 (1990)} דובר במצב בו אח שהתגורר לחו”ל העביר לאחותו כספים על-מנת שתרכוש דירה בארץ. הדירה נרכשה, ונרשמה על-שם האחות.

לימים, לאחר פטירת שניהם עלתה בהתדיינות בין היורשים השאלה אם הכסף ניתן כמתנה, על-מנת שהאחות תרכוש את הנכס בעבור עצמה, או שהאחות רכשה את הנכס בנאמנות {משתמעת} עבור אחיה.

מאחר שלא הובאו ראיות לעניין אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, הוכרעה המחלוקת בדבר כוונת הצדדים על-פי החזקה שכשאדם נותן לאחר כסף על-מנת שירכוש נכס מסויים כוונת הצדדים היא כי הנכס יירכש בעבור הגורם המממן, וכי אין מדובר במתנה {חזקה הפוכה קמה במערכות יחסים בהם מקובל לתת מתנות כגון הורים-ילדים, בני זוג וכיוצא בזה}.

סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל נועד למקרים שבהם מבקשים חייבים לעקוף את נושיהם על-ידי העברת נכסים לזולתם. במקרים כאלה מאפשר החוק לבית-המשפט לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על-שם החייב והם של החייב, להצהיר על-כך ולצוות על עיקולם.

מטרת הסעיף למנוע הברחת רכוש, למנוע סיכול של אפשרות גביית חוב כשהחייב מסתיר דבר בעלותו בנכס על-ידי הצגת מצג שונה במרשם ומתן אפשרות לנושה להניח ידו על הנכס ולעקלו.

הפסיקה התייחסה למטרת החוק ולנטל השכנוע {ע”א 1680/03 חנה לוי נ’ אלי ואמירה ברקול, פ”ד נח(6), 941 (2004)}. נטל השכנוע הוטל על הנושה והוא נטל כבד אם כי נקבע כי נטל כבד מידי יסכל את האינטרס של יעילות הגביה.

בספרו התייחס ד’ בר אופיר {הוצאה לפועל – הליכים והלכות (מהדורה חמישית, 2004), 377} לפרשנות של סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל. לדבריו, “הקשר הענייני של סעיף 34(ב) מלמד כי המקרקעין שמדובר בהם בסעיף זה הם מקרקעין הרשומים על-שם פלוני, אולם הם נתונים למעשה לבעלותו של החייב. ייתכן שרישום זה נעשה מתוך כוונות טהורות או בלתי-טהורות, ומצב הדברים המתואר מסביר מדוע דרושה הצהרה של בית-המשפט המחוזי, לפיה יוצהר על-כך שהמקרקעין הם של החייב. מדובר כאן על הרמת מסך מעבר לזכויות קנייניות רשומות, והצהרה זו איננה דרושה כלל כאשר הכל גלוי”.

ב- תמ”ש (משפחה ר”ל) 34422-08-10 {ל’ ש’ נ’ מ’ ש’, תק-מש 2011(2), 68, 69 (2011)} קבע בית-המשפט כי הנתבע לא הסתלק מחלקו בעזבון. על חלקו במקרקעין הוטל עיקול בתיק ההוצאה לפועל-אף כי לא ניתן היה לרשמו משום שהנתבע לא רשם זכויותיו במקרקעין.

יתירה-מכך, ספק אם ניתן היה לאשר הסתלקות הנתבע מחלקו בעזבון מאחר ובמזונות קטין עסקינן ובהסתלקות במקרה זה ניתן היה לראות מעשה בלתי-מוסרי, בלתי-חוקי ונוגד את תקנת הציבור.

למותר לציין שהנתבע לא התייצב לדיונים. לא שילם את חובו ואף לא ניתן לאתרו שכן לא מסר כתובת מעודכנת. לתובעת נודע מקריאה באינטרנט שמכר ללא ידיעתה בית שהיה לטענתה רכוש משותף. מעשים אלו לכאורה אינם מצביעים על תום-לב בלשון המעטה.

לאור כל זאת, בית-המשפט קיבל את התביעה ואיפשר לרשום את זכויותיו של נתבע מס’ 1 במקרקעין מתוקף צו הירושה.

ב- ת”א (שלום ת”א) 38410-07 {(הנתבעת-שכנגד בתביעת הנתבעת 4) נ’ חלומות עיצובים בע”מ, תק-של 2011(1), 137248 (2011)} נקבע כי בתי-המשפט מוסמכים להצהיר, כי נכס הרשום בבעלותו של ראובן הינו למעשה בבעלותו של שמעון, וכי ניתן לפעול לגביית החוב משמעון באמצעות אותו נכס וזאת כאשר מוכחים קיומם של אותות מרמה, שעל ידה הוברח אותו נכס משמעון לראובן.

כיוון שבמקרים רבים דובר בהברחת נכס מקרקעין, בתי-המשפט ביססו סמכות זו על הוראתו של סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפיו “בית-המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על-שם החייב הם של החייב, להצהיר על-כך ולצוות על עיקולם” {ראה גם ע”א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע”מ נ’ סנדובסקי, פ”ד נז(5), 776 (2002); ע”א 1680/03 לוי נ’ ברקול, פ”ד נח(6), 941 (2004)}.

נעיר כי אף שסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל דן במקרקעין, ניתן להחילו מכוח היקש גם על מיטלטלין.

דרך אחרת שאומצה בפסיקת בית-המשפט על-מנת לחשוף את זהותו האמיתית של הבעלים בנכס מסויים היתה בדרך של “הרמת מסך” על-פי חוק החברות, וזאת כאשר היישויות שנדונו היו חברות.

בדרך זו, למשל, הכשיר בית-המשפט עיקול שהוטל על רכב בגין חובה של חברה חייבת, למרות שהרכב היה רשום במשרד הרישוי על-שם חברה אחרת, בקובעו שניתן לראות את הרכב כרכב שהוא קניינה של החברה החייבת {ראה למשל רע”א 510/00 ח’ רשף קבלנים (1990) בע”מ נ’ ענבר, פ”ד נד(2), 712, 717 (2000)}.

כלומר, ניתן להרים את מסך ההתאגדות על-מנת למנוע מבעלי מניות בחברה או מהחברה כתאגיד ניצול ההפרדה שביניהם להשגת מטרה לא כשרה, הכרוכה ממילא בפגיעת הזולת, בקיפוחו או בהסבת נזק לו, והן לשם “עשיית הצדק, והיושר ושמירה על טובת הציבור” {ראה גם ע”א 4606/90 תלמר בע”מ נ’ מוברמן, פ”ד מו(5), 353(1992)}.
ניתן להרים את מסך ההתאגדות לשם תכלית כאמור גם בשלב גביית חוב פסוק במסגרת הליכי הוצאה לפועל {ראה בעניין זה רע”א 510/00 ח’ רשף קבלנים (1990) בע”מ נ’ אילנה ענבר, פ”ד נד(2), 712 (2000)}.

סמכותו של בית-המשפט להצהיר על הבעלות “האמיתית” על נכס מסויים קבועה גם בסעיף 75 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ”ד-1984 {להלן: “חוק בתי-המשפט”}, המסמיך כל בית-משפט הדן בעניין אזרחי ליתן, בין השאר, פסק-דין הצהרתי.

בעיקר נועד הסעד ההצהרתי, כסעד שמקורו בדיני היושר, להכריז על תוקפה של זכות {עו”ד משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (מהדורה 15), 594 ואילך; ע”א 656/79 גרינפלד נ’ קירשן, פ”ד לו(2), 309, 316 (1982)}.

ב- ה”פ (מחוזי חי’) 49083-10-10 {ניסים שרוני נ’ יעקב שרוני, תק-מח 2010(4), 25382, 25383 (2010)} קבע בית-המשפט כי אין מקום לביטול העיקול, שמטרתו הינה הקפאת המצב, במיוחד כאשר עסקינן בעיקול שהוטל בתובענה שהוגשה על-פי סעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל.

במקרה דנן, אירית הבהירה כי בדעתה למכור את הבית, כך שאם יוסר העיקול ותתאפשר המכירה, יהפוך הסעד המבוקש בתביעה לסעד תיאורטי בלבד.

לפיכך, יש להשאיר את הסעד הזמני על כנו, על-מנת שאם יזכה יעקב בתביעתו יוכל להיפרע מהנכס.

ב- ה”פ (מחוזי ת”א) 1323-06 {דוק השקעות (1988) בע”מ נ’ צבי צבעוני, תק-מח 2010(2), 23300, 23305 (2010)} קבע בית-המשפט:

“9. השאלה הטעונה הכרעה בתיק זה היא: האם הוכח שהזכויות בנכס שבגינן רשומה הערת אזהרה לזכות המשיב, הן זכויותיהם של האב והחברה או של מי מהם, ולא של המשיב.

כפי שהוברר, המצב הוא כי לאב ולחברה חוב פסוק לטובתה של המבקשת, וכי חוב זה נמצא בהליכי מימוש במסגרת ההוצאה לפועל. משכך, לא יכול להיות חולק כי על-פי סעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל, קמה זכותה של המבקשת לעתור לצו הצהרתי שיקבע כי האב או החברה הם הבעלים בנכס כהגדרתו לעיל, אם אמנם יוכח שזה המצב. וזו לשונו של סעיף 34:

‘(א) רשם ההוצאה לפועל רשאי לצוות על עיקול מקרקעי החייב הרשומים על-שמו וכן על עיקול זכויות החייב במקרקעין הנובעות מרישום הערת אזהרה עליהם לטובתו; לעניין זה, ‘הערת אזהרה’ – כמשמעותה בסעיף 126 לחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969.
(ב) בית-המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על-שם החייב הם של החייב, להצהיר על-כך ולצוות על עיקולם.
(ג) ציווה רשם ההוצאה לפועל או בית-המשפט על עיקול מקרקעין, יוטל העיקול על-ידי רישומו בפנקסי המקרקעין, ומשנרשם וכל עוד לא בוטל, לא תיעשה ולא תירשם באותם מקרקעין כל פעולה מרצון – למעט פדיון משכנתה – אלא בהיתר מאת בית-המשפט.’

סעיף זה מאפשר לזוכה בהליכי הוצאה לפועל להתמודד עם ניסיון מצידו של החייב להבריח את נכסיו ולחמוק שלא כדין מתשלום החוב – ואולם הנטל רובץ לפתחו של הזוכה להוכיח כי בניגוד לאמור במרשם המקרקעין, הזכויות בנכס אינן בבעלותו של צד שלישי אלא של החייב. לא בנקל יורם נטל מעין זה:

‘ביחס להוראה זו ציינתי בעבר, כי ‘הרעיון שביסוד סעיף זה פשוט: “יצר לב האדם רע מנעוריו” (בראשית ח’ 21), ויהיו שינסו להבריח נכסיהם מנושיהם על-ידי רישומם על-שם אחר. המחוקק יצר איפוא כלי להיאבק בתופעה זו.’ (ע”א 1680/03 לוי נ’ ברקול, פ”ד נח(6), 941, 946 (2004)). מכול מקום, ברי כי נטל השכנוע הוא על מבקש ההצהרה, ובית-המשפט יידרש לכך בהקפדה, שהרי מדובר בהוצאת נכס מידי בעליו הרשום (ע”א 8789/96 פולק נ’ סיסמקה חיפושי נפט, פ”ד נג(5), 689, 701 (1999) (כב’ השופט י’ טירקל) (להלן: “פרשת פולק”)).’ (ע”א 8128/06 לוינזון נ’ ארנון, תק-על 2009(1), 1569, 1573 (2009)).

עם-זאת, ניתן לעיתים להקל בנטל ההוכחה המוטל על הזוכה – על-ידי הוכחת קיומם של “אותות המרמה”:

‘בהקשר זה יש לציין את כללי ה- ‘BADGES OF FRAUD’ (‘אותות המרמה’) שפותחו במשפט האנגלו-אמריקאי. כללים אלה מכילים חזקות שבעובדה ואם חזקות אלה נותרות ללא מענה, הן מצביעות על קיומה של מרמה. ככל שמצטברים יותר ‘אותות מרמה’ כך עובר הנטל על הנתבע להפריכן. מבין אותות המרמה ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב; חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו ועוד. הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב ועליו להראות כי העסקאות נעשו בתום-לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע, וככל שהתובע יראה יותר אותות מרמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מרמה מצד הנתבע, ניתן יהיה להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע (ראו ד’ בר אופיר הוצאה לפועל – הליכים והלכות, חלק ראשון, 379-378; ה”פ 1823/92 בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ סבג ואח’, פ”מ תשנ”ו(ג), 421)’.”
(ע”א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע”מ נ’ סנדובסקי, תק-על 2002(3) 551, 554 (2002))

ב- ה”פ (מחוזי ב”ש) 6001/08 {אירינה לויטן נ’ מיכאל בלסקי, תק-מח 2010(2), 16173, 16176 (2010)} קבע בית-המשפט:

“4. על-אף שהמבקשים לא התבססו באופן מפורש על סעיף חוק כזה או אחר, אלא העלו, כמעט כבדרך אגב, את סוגיית קיומם של “אותות המרמה” שיפורטו להלן, בסיום הסיכומים מטעמם, הנסיבות שתוארו בהמרצת הפתיחה, הולמות עשיית שימוש באנלוגיה, ובשנוי המתבקש, בסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל.

סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, נועד למקרים שבהם מבקשים חייבים לעקוף את נושיהם על-ידי העברת נכסים לזולתם, וזו לשונו:

‘בית-המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על-שם החייב הם של החייב, להצהיר על-כך ולצוות על עיקולם.’

פסיקה עניפה עסקה בסעיף, ובהשלכותיו, וקבעה כי הוא במהותו “הרמת מסך” מעבר לזכויות קנייניות רשומות, ומטרתו “ברורה ומובנת: הוא בא להיאבק בחייבים אשר מוסיפים לשלוט ברכושם ולנהוג בו מנהג בעלים, אך מסתירים את דבר בעלותם על-ידי יצירת מצג שונה במרשם” (ה”פ (ת”א) 1823/92 בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ סבג, פ”מ תשנ”ו(ג), 421, 427). בהמשך פסק-הדין, עומד כב’ ס’ הנשיא (כתוארו אז), השופט א’ גורן, על משמעות הסעיף (שם, בעמ’ 432), כך:

‘סעיף 34(ב) בא לתת כלי בידי נושים, להתגבר על החייבים שמינהלים את עסקיהם בדרכי הסוואה ובשימוש באנשי קש. הטלת הנטל מתחייבת אמנם מהאינטרסים שפורטו לעיל בדבר הזכות לקניין והשיקולים הראייתיים, אך הטלת נטל כבד מדי תסכל את האינטרס של יעילות הגביה. אין להביט בחוסר אונים בחייבים המוצאים דרכים מתוחכמות להתחמק מחיוביהם. לנושים עומדת זכות, וגם אותה יש לכבד.’

נטל השכנוע לעניין זה, הוא על הנושים, מבקשי ההצהרה, הטוענים להברחת הנכסים, ומידתו הנדרשת טרם הוכרעה באופן ברור בפסיקה. עם-זאת, נפסק, כי נטל זה, מתייחס לשני היבטים, שלובים זה בזה, ומשליכים, בהוכחת מי מהם, על האחר. ולענייננו, הראשון הינו חיובי – שהמשיב 4 הוא הבעלים, והשני הינו שלילי – שמי שנחזה להיות הבעלים, כלומר משיבות 2 ו- 5, אינו כזה.

דרך ההוכחה, בנויה על קיומם של “אותות של מירמה” (Badge of Fraud), שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני, ולמעשה נקלטו למשפט הישראלי באמצעות הכלל הראייתי שעניינו חזקות שבעובדה, אשר היה והם נותרים ללא מענה, אזי הם מצביעים על מירמה, ומפחיתים את נטל הראיה המוטל על הטוען למרמה. ככל שמצטברים יותר אותות כאלו, עובר הנטל על הנתבע להפריכם. עם-זאת, נטל הבאת הראיות, להבדיל מנטל השכנוע, עשוי לעבור מצד לצד במהלך הדיון, וזאת בהתקיימם של אותות מרמה.

כב’ השופט (בדימוס) ד’ בר-אופיר, פירט בספרו הוצאה לפועל – הליכים והלכות, חלק ראשון (מהדורה שישית, עדכון מס’ 5), 469), חלק מן האותות, בהתאם לפסיקה הנוהגת:

‘מבין אותות המרמה נוכל למנות את חדלות הפירעון של מעביר הבעלות; חקירות פליליות נגד המעביר בעבירות מרמה; הגשת כתב אישום; הרשעתו בעבירות מרמה; חשדות להעלמות מס; קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות אזרחיות שתוגשנה נגד מעביר הבעלות; חשאיות בפעילותו הכלכלית; חריגה מדרכם המקובלת של עסקים; העברת כל נכסי החייב; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו. רשימה זו איננה סגורה והיא ניתנת להרחבה או לצמצום, לפי העניין המיוחד. הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העסקאות והפעולות נעשו בתום-לב או שעליו לתת להן הסבר מניח את הדעת. יחד-עם-זאת: נטל השכנוע נותר על כתפי התובע מתחילת הדיון ועד סופו.’ (וראה גם: ע”א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ’ סנדובסקי, תק-על 2002(3), 551 (2002).”

ב- ת”א (שלום ת”א) 19785-08 {גל (מנור) 1990 בע”מ נ’ יהודית לב, תק-של 2010(1), 88399, 88404 (2010)} קבע בית-המשפט:

“30. אשר לסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל הקובע, כידוע, כי בית-משפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על-שם החייב הם של החייב, להצהיר על-כך ולצוות על עיקולם, הרי שגם הוא אינו יכול לסייע לתובעת. התובעת טענה בסעיפים 155 עד 158 לסיכומיה, כי סעיף 34(ב) הוא “הרמת מסך מעבר לזכויות קנייניות רשומות ונותן לבית-המשפט כלי משפטי ראוי נורמטיבית על-מנת להגיע למי שמחזיק בפועל בכספים ונכסים שאותם מסתיר חייב אצל אחרים”. אולם, סעיף 34(ב) הוא תביעה במסגרת עיקול נכס מקרקעין, שמוחזק על-ידי הנתבע המשמש מסווה לבעלים האמיתי. מקרה זה שבפני אינו תביעה במסגרת עיקול כנגד החייב -הבן, דהיינו להצהיר שמקרקעין (שכאמור, אינם נמצאים בסמכותו של בית-משפט זה מאחר והם מצויים בארצות הברית) או מיטלטלין, שאינם רשומים על-שמו שייכים לו, אלא מדובר בתביעה כספית כנגד הנתבעת לחייב את הנתבעת לשלם את חובו של הבן. אלו רצתה התובעת בסעד הצהרתי לגבי בעלותו של הבן בבית השני או אף לגבי בעלותו בתאגיד אוק לא היתה ברירה בידה אלא להגיש את התביעה לסעד הצהרתי בארצות הברית ולו רצתה התובעת בסעד הצהרתי לגבי דירת אוסישקין, הרי שאין צורך בסעד הצהרתי שכזה, שהרי הדירה רשומה בבעלותו של החייב. ראו לעניין זה את דבריו של כב’ השופט י’ טירקל ב- ע”א 8789/96 פולק נ’ סיסמיקה חיפושי נפט בע”מ, פ”ד נג(5), 700 (1999):

‘גם סעיף זה אינו יכול לעמוד למשיבה. הזכות להגיש תובענה לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל ניתנה רק בידיו של “זוכה” נגד “חייב”, דהיינו: רק “במסגרת הליך קיים לביצוע פסק-דין ידוע, שנפתח בידי זוכה ידוע כלפי חייב ידוע, ושהליכי ביצועו בהוצאה לפועל כבר התחילו.’ (כדברי כב’ השופט א’ מצא בדעת הרוב – בדיון בשאלה שממנה ניתן להקיש לענייננו – ב- ע”א 4199/97 אוריאלי נ’ סמואל, פ”ד נג(2), 206 (1999). כן ראו ד’ בר-אופיר הוצאה לפועל – הליכים והלכות, 304ב’)

ובהמשך:

‘הסמכות להצהיר על הבעלות במיטלטלין או במקרקעין, ורק לצורך עיקולם במהלך הליכי ההוצאה לפועל – במקרים שבהם ההנחה הלכאורית היא שאינם של החייב – נמסרה איפוא לבית-המשפט, שעליו להשתכנע שהבעלות היא של החייב.

בענייננו, התובענה שהגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי לא היתה שלב במהלך הליכי הוצאה לפועל שנקטה, כזוכה, נגד מר פולק, כחייב. גם לא נאמר בה שמטרתה לאפשר לה לפעול לפי חוק ההוצאה לפועל או שהיא ביקשה לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל (בסיכומי טענותיה בבית-המשפט המחוזי ציינה אמנם המשיבה, בין היתר, כי היא סומכת גם על הוראת סעיף זה, אך הדבר אינו מעלה ואינו מוריד לענייננו). לפיכך, אין התובענה באה בגדרו של הסעיף ואין המשיבה זכאית לסעד מכוחו.’ ”

ב- ת”א (מחוזי מר’) 3859-01-08 {ברכה קרני נ’ בנימין חזי, תק-מח 2009(3), 16138, 16139 (2009)} קבע בית-המשפט:

“5. סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ”ז-1967 קובע כך:

‘בית-המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על-שם החייב הם של החייב, להצהיר על-כך ולצוות על עיקולם.’

מטרתו של הסעיף היא להיאבק בחייבים אשר מוסיפים לשלוט ברכושם ולנהוג בו מנהג בעלים, אך מסתירים את דבר בעלותם בו על-ידי יצירת מצג שונה במרשם (ה”פ 1823/92 (מחוזי ת”א) בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ אלברט סבג, פ”מ תשנ”ו(ג), 421, 427). מדובר למעשה ב”הרמת מסך מעבר לזכויות הקנייניות הרשומות” {ע”א 4/84 שטאל נ’ עמידר, פ”ד מג(1), 265 (1986)} ומשכך, נטל הראיה ונטל השכנוע המוטלים על שכמו של הטוען לבעלות בנכס שהיא שונה מהרשום בפנקסי המקרקעין, הוא כבד. עם-זאת, הטלת נטל כבד מדי על התובעים תסכל את יעילות הגביה ותאיין את מטרתו של הסעיף. האיזון הראוי מצוי בשני כללים המאפשרים להקל את הנטל הכבד שעל שכמי התובעים: הראשון הוא הכלל הראייתי בדבר מידע המצוי ברשותו של הנתבע והשני הוא הכלל בדבר “אותות המרמה” (BADGES OF FRAUD) אשר פותחו במשפט האנגלו-אמריקאי. מדובר ברשימה לא סגורה של כללים המהווים “חזקות שבעובדה”. ככל שחזקות אלה נותרות ללא מענה ואינן נסתרות, הן מצביעות על קיומה של מרמה מצד הנתבע. ככל שמצטברים יותר “אותות מרמה” כך עובר הנטל אל הנתבע להפריכן (ראה: ד’ בר-אופיר הוצאה לפועל – הליכים והלכות (מהד’ שישית-2005), 469). בין אותות אלה נמנים: חדלות פירעון של מעביר הבעלות; קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות אזרחיות שתוגשנה נגד מעביר הבעלות; חשאיות בפעילותו הכלכלית; חריגה מדרכם המקובלת של עסקים; העברת כל נכסי החייב; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו; אך כאמור, אין מדובר ברשימה סגורה והיא נתונה לשינויים על-פי נסיבות העניין. כוחם הראייתי של האותות הוא בהעברת הנטל לחייב (הנתבע) להראות כי הפעולות שעליהן הצביעו נעשו בתום-לב או שעליו לספק להן הסבר המניח את הדעת. ככל שיצטברו אותות מרמה הנותרים ללא מענה הולם מצד הנתבע, הרי שניתן יהיה להפחית את נטל הראיה המוטל על שכמם של התובעים. נטל השכנוע, עם-זאת, נותר על שכמי התובעים (ע”א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע”מ נ’ סנדובסקי, תק-על 2002(3), 551 (2002)).”

ב- ה”פ (מחוזי ת”א) 1194/07 {עופר מיכאלי נ’ דוד אדרי, תק-מח 2008(3), 6438, 6441 (2008)} קבע בית-המשפט:

“ה. לטענת המשיב, יש לראות את מועד הטלת העיקול כיום בו ניתן צו העיקול, קרי 30.04.07 וממילא קדם העיקול לרישום הערת האזהרה.

סעיף 34(ג) לחוק ההוצאה לפועל, קובע:

‘ציווה ראש ההוצאה לפועל או בית-המשפט על עיקול מקרקעין, יוטל העיקול על-ידי רישומו בפנקס המקרקעין…’

מהאמור בסעיף 34(ג) שלעיל, עולה כי הטלת עיקול במקרקעין נעשית בדרך של רישומו בפנקס המקרקעין, ממילא יש לראות את המועד בו הוטל עיקול במקרקעין כמועד בו נרשם העיקול בפנקסי המקרקעין.

בענייננו העיקול נרשם בפנקס המקרקעין ביום 13.05.07 וממילא זהו המועד בו הוטל.

ו. מהאמור לעיל עולה כי זכויות המבקשים מכוח הערת האזהרה שנרשמה לטובתם גוברות על העיקול.

ז. למעלה מן הצורך אוסיף, כי על-פי ההסדר שנערך בין המשיב לבין החייב (נספח ב’ לתשובת המשיב), לכאורה זכאי היה המשיב לרשום בפנקס המקרקעין הערת אזהרה לזכותו, עוד בטרם מכר החייב את זכויותיו בדירה. המשיב ויתר על זכות זו כדי לאפשר לחייב למכור את הדירה (ש’ 3, בעמ’ 3 לפרוטוקול, מיום 23.6.08), כפי שאכן אירע. משכך, וככל שנשללה ממנו האפשרות להיפרע מתמורת הזכויות בדירה את חובו של החייב, אין לו למשיב להלין אלא על עצמו.”

ב- ת”ע (משפחה ת”א) 109860/07 {פלוני נ’ אלמוני, תק-מש 2008(1), 720 (2008)} קבע בית-המשפט:

“3. גדר המחלוקת, האם הסמכות להפעלת סעיף 7(א) לחוק הירושה נתונה לבית-המשפט למשפחה, או שהוראה זו הינה הוראת דין מהותית הניתנת להפעלה גם על-ידי רשם ההוצאה לפועל או רשם הירושה או בית-המשפט המחוזי.

החוב העומד למימוש בהוצאה לפועל אינו חוב של העזבון אלא חוב אישי של היורש. הוראת סעיף 78 לחוק ההוצאה לפועל דנה בחוב של העזבון (ראו: רע”א 1871/04 בנק לאומי למשכנתהות נ’ עזבון חרדאן, פ”ד נט(3), 721 (2004)).

4. ב- ע”א 110/89 הכונס הרשמי נ’ גלבוע, דינים עליון כו 418 (1992) נפסק:

א. אין לברר ענייני ירושה במסגרת 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל.

ב. כל עוד לא חולק העזבון זכאי היורש לחלק בעזבון ולא לנכס מסויים, ואזי רשאים נושי היורש לעקל חלקו בעזבון מכוח סעיף 7(א) לחוק הירושה.

ג. עיקול כזה אינו מקנה זכויות אלא כדי המגיע ליורש בחלוקת העזבון, וזכותו של יורש בנכס מסויים מנכסי העזבון אינה ניתנת לעיקול כל עוד לא חולק העזבון.

ב- ע”א 639/69 שלכטר נ’ חרש, פ”ד כד(2), 138 (1970) נפסק:

א. יורש הרוצה להסתלק מחלקו בעזבון ובעת ההסתלקות לא היה עוד כל עיקול המוטל על חלקו בעזבון – זכאי להסתלק והסתלקותו תופסת, ונושהו חייב לראותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה.

ב. משהגיש היורש הודעת הסתלקות כדין, שוב אינו יורש, ואין נפקא מינה שטרם ניתן צו ירושה או שההסתלקות לא אושרה על-ידי בית-המשפט או שהעזבון טרם עומד לחלוקה.

ג. נושה הרוצה למנוע הסתלקותו של היורש מחלקו בעזבון – החוק מחייבו להזדרז ולהטיל את העיקול לפני שיהיה ספק בידי היורש להגיש הודעת הסתלקותו.

ב- ע”א 4372/91 סיטין נ’ סיטין, דינים עליון מ’ 899 (1995) נפסק:

‘ההפחתה מיכולת המימוש של הנושים אגב הסתלקות (של יורש – י.ג) הינה בניגוד לחובת הקיום בתום-לב, ושלא בדרך מקובלת – ועל-כן ניתן לבטלה.’

5. על-פי סעיף 34(א) לחוק ההוצאה לפועל, מוסמך ראש ההוצל”פ להורות על עיקול מקרקעי החייב הרשום על-שמו, וכן עיקול זכויות החייב במקרקעין הנובעות מרישום הערת אזהרה לטובת החייב. על-פי הוראת חוק זו, אין רשם ההוצאה לפועל מוסמך לעקל את חלקו של החייב בעזבון אביו, בטרם הוצא צו ירושה וחולק העזבון, שהרי אין עדיין ליורש – החייב זכות בנכס ספציפי, אלא רק חלק בכלל העזבון. התוצאה היא, שרשם ההוצל”פ אינו מוסמך להטיל עיקול מכוח הוראת סעיף 7(א) לחוק הירושה.

על-פי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, רשאי בית-המשפט המחוזי, לאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על-שם החייב הם של החייב – להצהיר על-כך ולצוות על עיקולם, וזאת לצורך הפעלת אמצעי גביה. יחד-עם-זאת, כל עוד לא ניתן צו ירושה וחולק העזבון – אין לחייב – היורש זכות בנכס ספציפי של העזבון, ולא ניתן להצהיר על בעלותו בנכס מסויים.

עוד טוען המשיב שהסמכות למתן הסעד המבוקש היא לרשם הירושה. רשם הירושה אינו מוסמך להטיל עיקולים ואין זה תפקידו ליתן סעדים מכוח סעיף 7(א) לחוק הירושה.

6. בהיעדר הסמכה לרשם ההוצאה לפועל, לרשם הירושה, ולבית-המשפט המחוזי הדן במתן סעד מכוח סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל לצורך הפעלת אמצעי גביה – לעקל את זכויות החייב בעזבון מכוח סעיף 7(א) לחוק הירושה – ראוי שבית-המשפט למשפחה יפעיל את סמכותו וייעתר לבקשת נושה מכוח הוראה זו של חוק הירושה. הפעלת סמכויות מכוח חוק הירושה אינה מותניית בכך שהצדדים הינם בני משפחה.

בפני הנושה עומדים שני מסלולים: מסלול ראשון, לבקש הטלת עיקול מכוח סעיף 7(א) לחוק הירושה, ומסלול שני לבקש מינוי מנהל עזבון זמני. שני המסלולים אפשריים ואין פסול בבחירת מסלול אחד והעדפתו על המסלול השני.

7. אין המדובר בבקשה להטיל עיקול במסגרת תביעה המתבררת בבית-משפט השלום או בבית-המשפט המחוזי, שאזי יכול ובית-המשפט הדן בתובענה מוסמך להטיל עיקול גם על זכויות של הנתבע בעזבון, שלא התגבשו עדיין לנכס ספציפי, ולהפעיל ישירות את הוראת סעיף 7(א) לחוק הירושה – שהינה הוראת דין מהותית, כפי שהוראות נוספות בחוק הירושה, בעניין אחריות יורשים לחובות עזבון, יכול ותופעלנה גם על-ידי בתי-משפט אחרים, בדונם בתביעות שהגישו נושים, שאינם בני משפחה, כנגד היורשים.

כאשר מדובר בעיקולים בתביעות המתבררות בבתי-משפט אחרים, שהצדדים להם הנושה והיורש, יכול ויש להגיש את הבקשה לעקל את זכויות היורש – הנתבע בעזבון בפני בית-המשפט הדן בתובענה, ולא בהליך נפרד בפני בית-המשפט למשפחה, במנותק מהתביעה.”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


צו מניעה קבוע בענייני זכויות יוצרים

1. מערכי השיעור שהוכנו עבור הנתבעת 1 מהווים “יצירה ספרותית” מקורית הזכאית להגנה של זכות יוצרים
ב- ת”א (ת”א) 1323/99 {פורום משכילון בע”מ נ’ משכילון בע”מ ואח’, תק-מח 2005(1), 2124 (2005)} דן בית-המשפט בבקשה לשורה של סעדים וצווי מניעה קבוע האוסר על משכילון ושרעבי לעשות שימוש מכל סוג, במערכי שיעור, בתוכנית לימוד ובשיטות הוראה של פורום משכילון שמעולם לא ביטלה את הסכם המייסדים.

פורום משכילון טענה, כי משכילון ושרעבי ביצעו קורסים בתחומים השמורים לפורום משכילון, תוך שימוש במערכי שיעור שחוברו על-ידי פורום יעוץ. מערכי שיעור אלה, לטענתה, הם יצירה ספרותית מוגנת כזכות יוצרים.

כמו-כן, טענה פורום משכילון כי משכילון פרסמה את הקורסים של פורום משכילון כאילו הם קורסים שלה. קידום הקורסים תחת השם “משכילון” פגע בפורום משכילון והיווה הפרה של התחייבויות כלפי פורום משכילון.

משכילון ושרעבי טענו כי פורום משכילון אינה זכאית לצו מניעה, מכוון שזו לא הציגה זכות ראויה להגנה. בנוסף לשרעבי ומשכילון זכות חופש העיסוק כאשר הצווים המבוקשים בלתי-מידתיים ופוגעים פגיעה רחבה בחופש עיסוקם ובתחרות חופשית.

בית-המשפט קבע כי יש להוציא צו מניעה קבוע האוסר על משכילון ושרעבי, בין בעצמם ובין באמצעות אחרים, לעשות שימוש מכל סוג במערכי שיעור בתחום המחשבים שפותחו עבור פורום משכילון, ועליהם להשיב לתובעת תוך 14 יום את כל העותקים של מערכי שיעור אלו שבידם.

כמו-כן, קבע בית-המשפט כי יש להטיל צו מניעה קבוע האוסר על משכילון ושרעבי, להתחרות בפורום משכילון באמצעות עריכה וניהול של קורסים בתחומי היזמות והמחשבים, ולגבות כספים המגיעים לפורום משכילון בגין קורסים אלו, אלא אם הקורסים נערכו ונוהלו לטובת ובמסגרת פורום משכילון.

2. העתקת חוברות הדרכה והוראות הפעלה אותם יצרה התובעת
ב- ע”א 8374/13 {איי.פי.סי טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע”מ נ’ Geo Vision Inc. (חברה זרה), תק-על 2014(1), 15091 (2014)} דן בית-המשפט בבקשה לצו מניעה קבוע אשר יאסור על המבקשים לעשות כל שימוש מסחרי או אחר בכרטיסים הנחזים להיראות כמוצרים מקוריים של Geo וכן להימנע מהעתקת התוכנות של Geo והמוצרים הנלווים אליהן.

המשיבה טענה כי המבקשים העתיקו את חוברות ההדרכה והוראות ההפעלה שיצרה Geo. כמו-כן, על גבי כל אחד מהכרטיסים הוטבע הסימן המסחרי הרשום Geo Vision, וזאת באופן מפר היוצר מצג מטעה בפני הלקוחות כי מדובר במוצר המקורי.

המבקשים טענו כי הכרטיסים נשוא התביעה נרכשו על ידן בסין, וכי לא מדובר במוצרים מזוייפים אלא במוצרים מתוצרת Geo אשר מיוצרים בסין תחת רישיון מאת Geo. עוד נטען כי מדובר במוצרים מיושנים מדור קודם, ומשכך הם נמכרים במחיר נמוך משמעותית מהמחיר בו נמכרים מוצרים חדשים של Geo.

המבקשים טענו בנוסף כי מדובר למעשה במוצרים המקורויים OEM (Original Equipment Manufacturer), אשר הינם מוצרים הנמכרים על-ידי יצרניהם על-מנת שהרוכש יוכל למתג אותם כרצונו או לא למתגם כלל, והם נמכרים על-ידי היצרנים במקביל למוצרי הדגל של היצרן המכונים מוצרי “פרימיום”, אשר הינם המוצרים החדשים והמשוכללים יותר, ואשר ממותגים במיתוג הרשמי של היצרן.

בית-המשפט קבע כי אין למעשה מחלוקת שהמבקשים הפרו את סימן המסחר של המשיבות {GeoVision} ואת זכויות היוצרים שלהן בתוכנות ההפעלה ובחוברות ההדרכה.

לא זו אף זאת, נקבע כי טענתם החלופית של המבקשים, לפיה אף אם המוצרים אינם מוצרי OEM מקוריים הרי שהמבקשים סברו בתום-לב שכך הוא הדבר, המעט שיכלו המבקשים לעשות הוא לברר באופן יסודי עם החברה הסינית האם היא ספקית מורשית של Geo והאם המוצרים שהיא רוכשת ממנה הם מוצרים מקוריים.
נקבע כי ככל שהמבקשים נמנעו מלעשות כן, אין להם להלין אלא על עצמם, וכי בהחלט ייתכן שידעו אל נכון שהם רוכשים מהחברה הסינית מוצרים מזוייפים.

3. זיוף רשיונות להפצת תוכנות, והעתקת סימן מסחרי
ב- ת”א (ת”א) 1476/96 {Microsoft Corporation נ’ אפלקר שיווק מחשבים (1987) בע”מ ואח’, תק-מח 2005(3), 6204 (2005)} דן בית-המשפט בבקשה לצו מניעה קבוע שימנע מהנתבעת להמשיך בהפצה ההעתקים של התוכנה, והשבת הרווחים שהופקו מעצם ההפצה.

התובעים טענו כי הנתבעים העתיקו והפיצו העתקים מפרים של תוכנות התובעת ביודעם שהם מפרים את זכות היוצרים בתוכנות שלה.

הנתבעים טענו כי שיווקו את התוכנות של התובעת על-פי רישיון שנרכש בתמורה מלאה ממפיצים מורשים של התובעת, והכחישו כי הרשיונות היו מזוייפים.

כמו-כן, נטען כי הרשיונות דומים מאוד לרשיונות המקוריים, אם יסתבר כי הרשיונות אכן היו מזוייפים, נטען כי הם נקנו על-ידי הנתבעים מחברת מ.צ.מ בתום-לב ובתנאי תקנת שוק, מבלי לדעת על הזיוף.

בית-המשפט קבע כי העובדה שהנתבעת שילמה עבור רישיון כשליש ממחירו הרגיל בשוק, מהווה אינדיקציה משמעותית לכך שהרשיונות היו מזוייפים, וכי הנתבעים ידעו זאת.

עוד נקבע כי הנתבעים פעלו בלא רישיון לשיווק התוכנות של התובעת ללקוחותיהם ומכאן שהם הפרו את זכויות היוצרים בתוכנות כאשר העתיקו אותן למחשבי הלקוחות בהסתמך על רשיונות חסרי כל תוקף.

4. הפרת זכות יוצרים בדגם של מיטה
ב- ת”א (חי’) 10466/97 {רהיטי קיבוץ שמרת נ’ א.ב. מילנו תעשיות בע”מ ואח’, תק-מח 97(3), 805 (1997)} דן בית-המשפט בתביעה לצו מניעה קבוע המורה על הנתבעות להימנע מייצור, הרכבה, שיווק, מכירה של מיטת התובעת מדגם “הדר”.

התובעת טענה כי היא הגתה, עיצבה, פיתחה ייצור, ייצרה ושיווקה את המיטה והריהוט הנלווה ובכך רכשה את זכויות היוצרים במיטה ובמוצרים הנלווים, והנתבעת העתיקה את שגם המיטה במדוייק ובכך הפרה את זכויות היוצרים שלה.

הנתבעת טענה כי שמרת אינה יכולה להינות מהגנת חוק זכויות יוצרים, הואיל והמיטה אותה היא מייצרת איננה “יצירה”, לחילופין היא כשרה להירשם כמדגם ועל-כן איננה כשירה להיות מושא לזכויות יוצרים.

בית-המשפט קבע כי ישנם שני תנאים אשר צריכים להתקיים על-מנת שהיצירה הפונקיונאלית תיזכה להגנת חוק זכות יוצרים – דרישת המקוריות ודרישת האומנותיות.

במקרה דנן, נקבע כי המיטה רחוקה מלעמוד בדרישת המקוריות ולפיכך איננה כשירה להגנת חוק זכות יוצרים וזאת אף אם יקבע כי העיצובים שלה הינם בגדר עיצוב אומנותי ולא פונקציונאלי.

5. העתקת חוות-דעת
ב- ת”א (חי’) 20499-03-10 {רו”ח זאב שלום נ’ בריטמן אלמגור זהר ושות’ רואי חשבון ואח’, תק-מח 2011(4), 1700 (2011)} דן בית-המשפט בטענה כי הנתבע העתיק חוות-דעת שהכין התובע עבור חברת דראל רם בע”מ, והציגה כחוות-דעת שהוכנה על ידו.
התובע טען כי העתקת חוות-הדעת, מהווה הפרה של זכויות הקניין הרוחני של התובע ועתר לסעדים שונים, ביניהם, צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות שימוש כלשהו בחוות-דעתו.

עוד נטען כי הנתבעים העתיקו, העתקה כמעט מלאה, את חוות-הדעת שלו, המהווה יצירה מקורית ספרותית, על-פי דרישת החוק, וזאת ללא קבלת רשות או היתר, ומבלי לציין את שמו של התובע כעורך חוות-הדעת.

הנתבעים טענו, כי התובע לא גילה כל עילת תביעה נגדם, שכן, חוות-דעת הנערכת לשם דיון משפטי איננה בגדר “יצירה ספרותית” כהגדרתה בחוק, ואין כל זכות יוצרים בחוות-הדעת, הראויה להגנה במסגרת החוק.

כמו-כן טענו כי כל חוות-דעת בנושא סיווג עסקאות ליסינג, צריכה להיערך על-פי התקנים החשבונאיים הקבועים, העוסקים בנושאי ליסינג, ויש לבחון את העובדות בהתאם לקריטריונים מוגדרים, הקבועים בתקנים בינלאומיים, ואך טבעי, כי יהא דמיון בין חוות-דעת, הנערכות בנושא סיווג עסקאות ליסינג.

לא זאת אף זו, נטען כי התובע לא הוכיח כי חוות-הדעת, היא אכן פרי יצירתו. התובע, שלא פירט כיצד ערך את חוות-הדעת, על אילו נתונים התבסס בעריכת חוות-הדעת, ואף לא הציג טיוטה ראשונית שנערכה על ידו, לא הרים את הנטל המוטל עליו, להוכיח זכות יוצרים בחוות-הדעת.

בית-המשפט קבע כי עיון השוואתי של מילה במילה, בין שתי חוות-הדעת, מלמד כי אכן היתה העתקה של חוות-דעת התובע, לחוות-הדעת של הנתבע. ניתן להבחין בנקל כי המדובר בהעתקה של ממש, וכי נעשו בה השינויים המחוייבים בלבד, בהתאם למקרה הספציפי.

ניכר כי מעתיק חוות-הדעת, עיין בחוות-הדעת הראשונה עיין היטב לפני העתקתה, וידע להשמיט ממנה מה שאינו שייך לחוות-הדעת השניה. כמו-כן נקבע כי חוות-הדעת של התובע הינה יצירה ספרותית מקורית, צריך שיתקיימו שני תנאים הכרחיים מצטברים: דרישת היצירתיות ודרישת ההשקעה.

דרישת היצירתיות, הינה מינימאלית ביותר, ונקבע, כי כדי לאבחן את יסוד היצירתיות, אין הכרח להתמקד בתוצר המוגמר במידת היצירתיות של מלקט החומר ביצירה שיצר, בשלבי גיבושה.

6. יצירות קריוקי
ב- ת”א (ת”א) 1738-07 {שרים קריוקי בע”מ נ’ דיוה גרופ בע”מ ואח’, תק-מח 2012(1), 6907 (2012)} דן בית-המשפט בתביעה למתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים השמעה פומבית של שירי קריוקי או הקלטות אודיו ללא הרשאה בכתב מאת התובעת.

התובעת טענה, כי על גבי עטיפות התקליטים מופיעה הבהרה, שלפיה רכישתם אינה מקנה רישיון או הרשאה מפורשת או משתמעת בשירי הקריוקי, ובין היתר, היא אינה מקנה רישיון שימוש, החורג מעבר לשימוש פרטי, כגון השמעה או הקרנה פומביים.

עוד נטען, כי במהלך שנת 2006 התברר לה, הנתבעים מפרים את זכויות היוצרים והמבצעים שלה ביצירה המקורית, והם משמיעים או מתירים השמעה פומבית של יצירותיה במועדון ללא כל הרשאה כדין מהתובעת.

הנתבעים טענו כי התובעת לא הוכיחה את בעלותה בזכויות הנטענות בשירי הקריוקי. כמו-כן נטען כי הנתבעים טעו לחשוב כי ניתן להסתפק ברישיון מאת התקליטן, ומאחר שהנתבעת 2 שילמה לתקליטן, שהציג עצמו כבעל רישיון, סברו הנתבעים כי אין צורך ברישיון נוסף.

בית-המשפט קבע כי זכויות היוצרים המוסיקליות מצויות בבעלות התובעת, והיא בלבד זכאית להחליט לגבי אופן שידור השירים ולגבי מתן הרשאה מתאימה לשידורם לגורמים אחרים.

7. צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים, בטענה כי אלה הפרו את זכויות היוצרים שלה בכך שהשמיעו בפומבי יצירות – הקלטות קוליות, שמקורן ברשומות קול – תקליטים ו/או תקליטורים ו/או כל אמצעי תיעוד או הקלטה אחר, שלתובעת הזכות להרשות את השמעתם בפומבי בשטח מדינת ישראל
ב- ת”א (ב”ש) 10825-06-15 {הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע”מ נ’ א.א. לייס (מותגים) ישראל בע”מ, תק-מח 2016(3), 7012 (2016)} קבע בית-המשפט:

“1. התובעת הגישה תביעה לפיצוי כספי וצו מניעה קבוע כנגד הנתבעים, בטענה כי אלה הפרו את זכויות היוצרים שלה בכך שהשמיעו בפומבי יצירות – הקלטות קוליות, שמקורן ברשומות קול – תקליטים ו/או תקליטורים ו/או כל אמצעי תיעוד או הקלטה אחר (להלן: “מוסיקה מוקלטת”), שלתובעת הזכות להרשות את השמעתם בפומבי בשטח מדינת ישראל.

2. במועד שנקבע לשמיעת הראיות, ביום 19.06.16, הודו הנתבעים, באמצעות הנתבע 2, בזכויות התובעת ובהפרתן והדגישו כי כל טענותיהם מתמקדות בגובה הפיצוי לתשלום לתובעת. בכך, ויתרו על כל טענה אחרת שנטענה כלפיהם בדבר אחריותם להפרות הנטענות.
גם במסגרת כתב ההגנה הודו הנתבעים בהשמעה פומבית של מוזיקה מוקלטת בחנויות שבבעלותם ושליטתם ובזכויות התובעת.
מהטעם האמור ויתרו הצדדים על שמיעת הראיות וטענו, במסגרת סיכומים בכתב, לעניין גובה הפיצוי שעל הנתבעים לשלם לתובעת.

3. התובעת, בכתב תביעתה טענה ל- 6 הפרות מתועדות של זכויותיה ודרשה בגין כל הפרה את הסך המרבי הקבוע בסעיף 56 לחוק זכויות היוצרים, התשס”ח-2007 (להלן: “חוק זכויות היוצרים”) בסך 100,000 ש”ח לכל הפרה ואולם, לצורכי אגרה בחרה להעמיד את סכום התביעה על-סך 120,000 ש”ח כולל.

4. הנתבעים טענו כי יש לראותם כ”מפר תמים”, בהתאם להוראת סעיף 58 לחוק זכויות היוצרים הקובע את הדברים הבאים: “הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, ואולם המפר לא ידע ולא היה עליו לדעת, במועד ההפרה כי קיימת זכות יוצרים ביצירה, לא יחוייב בתשלום פיצויים עקב ההפרה”.
טען הנתבע 2 כי החברה, הנתבעת 1 הוקמה על-ידי אביו שהינו תושב קנדה, והוא התבקש על-ידי אביו לנהל את החברה שהחזיקה חנויות למוצרי אופנה בבאר שבע.
לטענתו, בהיותו עולה חדש בארץ סבר בטעות, כי די בתשלום תמלוגים בגין זכויות יוצרים לארגון הבינלאומי CISAC והראיה לכך מבחינתו שגם ארגון אקו”ם, אשר פנה אליו בדרישה לתשלום עבור תמלוגים בגין השמעת מוסיקה, נ ג דרישתו לאחר שהוכיח בפניהם כי משלם הוא תמלוגים לארגון הבינלאומי בשם CISAC.
לטענתו, כאשר פנתה אליו התובעת בדרישת תשלום סבר, כי לא חלה עליו חובת תשלום ועל-כן לא הסדיר את התשלומים מולה. לטענתו, התובעת לא השכילה להסביר באופן מפורט על מהות התשלום ובהיותו עולה חדש המתקשה בשפה העברית לא הבין עד תום את דרישות התובעת.
עוד טענו הנתבעים טענות הנוגעות לעצם דרישות תשלום התמלוגים ושיעורם בהינתן גודל החנות, סיווג החנות וכדו’. כאשר, לטענתם, לגבי חלק מהחנויות אלה נסגרו זה מזמן.
בהינתן כל האמור טענו הנתבעים, כי לא ידעו שיש עליהם לקבל הרשאה מהתובעת, בהיותה גוף המייצג את מפיקי התקליטים, לטענתם לא הכירו את ארגון התובעת וסברו בתום-לב כי בהסדרת נושא התמלוגים להשמעת מוסיקה מול ארגון CISAC, מוגנים הם מפני דרישות ו/או תביעות בנושא מגופים אחרים.
בהינתן האמור טענו הנתבעים כי יש מקום לדחות התביעה לפיצוי כנגדם בהיותם מפר תמים ולכל היותר לחייבם בסכום שעומד ביחס ישיר להיקף המחדל שנפל לפתחם ובהינתן הנסיבות המיוחדות הנוגעות לנסיבות ההפרות דנן.

5. מנגד טענה התובעת, כי יש לדחות את טענות הנתבעים בכל הנוגע להיותם “מפר תמים”. לטענת התובעת, הנתבעים ידעו היטב אודות התובעת וזכויותיה והודו בהפרתן והיה עליהם להסדיר התמלוגים לתובעת מייד לאחר שפנתה אליהם התובעת.
התובעת חזרה וטענה כי משלוש בדיקות מדגמיות שונות שנעשו בחנויות של הנתבעת 1 תועדו הקלטות שלתובעת זכויות בהן, שהושמעו בפומבי בחנות.
בהינתן האמור עמדה על גובה הפיצוי במלואו.

6. יובהר כי אין המדובר בתביעה לתמלוגים עבור הרשאה להשמעה פומבית של מוסיקה מוקלטת, אלא תביעה לפיצוי בגין הפרות זכויות יוצרים ועל-כן אינני נדרשת לטענות הבאות מפי הנתבעים בכל הנוגע להיקף תשלום התמלוגים הנדרש. על הנתבעים למצות זכותם בנדון באפיק דיוני אחר.
כמו-כן, אוסיף ואעיר כבר עתה כי בנסיבות העניין יש לראות במכלול האירועים כשלוש הפרות בלבד ולא כפי שטענה התובעת.
אומנם, לא ניתן לראות בנתבעים כמפרים תמימים, מכוח ההגנה הקיימת בסעיף 58 לחוק זכויות היוצרים מאחר, ולכאורה, הודה הנתבע 2 כי היה מודע לקיומה של הגנה למוסיקה המושמעת בעצם כך ששילם תמלוגים לארגון הבינלאומי CISAC.
יחד-עם-זאת, אינני מתעלמת מן הנסיבות העולות בתיק זה, עצם העובדה כי הנתבע דאג להסדיר את סוגיית זכויות היוצרים במוסיקה ובהיותו עולה חדש לא היה מודע לארגונים הנוספים המחזיקים בזכויות יוצרים והזכאים לתמלוגים, בין השאר כגון התובעת.
כך, גם ראיתי לנכון לתת את הדעת להיקף ההפרות הבודד שבוצע ורצונם של הנתבעים להסיר את המחדל כדי לעמוד בדרישות החוק.

7. בהינתן כל האמור לעיל, בהינתן הודאת הנתבעים בהפרות אשר בוצעו ראיתי לנכון לקבל התביעה באופן חלקי ולחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 30,000 ש”ח.

כמו-כן, מוצא בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להשמיע מוסיקה של התובעת זכויות יוצרים בה…”

8. צו מניעה קבוע נגד הפצת החוברות
ב- ת”א (ב”ש) 54238-07-13 {דוד אברהם נ’ מכללת אתגר תקשורת בע”מ, תק-מח 2016(2), 37737 (2016)} נדונה תובענה לחיוב הנתבעים, מכללת אתגר תקשורת בע”מ ומנהלה מר יעקב נחמני, בתשלום פיצויים בטענה כי הפרו את זכויות היוצרים של התובע בסדרת חוברות לימוד {להלן: “החוברות”}, עוולו כלפיו בעוולת גניבת עין, גזל מוניטין תיאור כוזב והתערבות בלתי-הוגנת, מכוח חוק זכות יוצרים, התשס”ח-2007 וחוק עוולות מסחריות, התשנ”ט-1999 וכי עשו עושר ולא במשפט – בהתאם לחוק עשיית עושר שלא במשפט, התשל”ט-1979.

בית-המשפט קבע כי הוכחו זכויות היוצרים של התובע בחוברות הנטענות. התובע הינו בעל זכות היוצרים בחוברות הן מכוח היותו הבעלים של עסק הידוע כ”מורן הוצאה לאור” {והדבר הוכח על דרך הצגת אישור עוסק מורשה}, המוציא לאור חוברות אלו ואחראי לעריכת החוברות הן מבחינה לשונית והן מבחינה גרפית וכל הכרוך בהבאתן של החוברות לדפוס.

במקרה דנן, גם בהינתן שהזכות המוסרית בתכנים של החוברות נותרת לעולם בידי מר בן מוחה, היוצר – כותב התכנים, אזי בהתאם להסכם שהוצג בפני, שנערך בין התובע לבין מר בן מוחה, הוכח כי מר בן מוחה העביר את זכות היוצרים הכלכלית לתובע.

התובע הרים הנטל בנדון בעצם הצגת ההסכם וככל שביקשו הנתבעים לערער אחר תוקפו של ההסכם בין מר מוחה לבין התובע ואחר מעמדו של התובע כבעל זכות יוצרים בחוברת, היה עליהם לזמן את מר בן מוחה לעדות ויש לדחות טענתם כי חובה זו רבצה לפתחו של התובע.

עוד נקבע, כי החוברת המפרה “מבוא לאיכות” הינה חוברת הכרוכה בכריכה של המכללה ועליה מתנוסס שמה של המכללה וסימנה המסחרי. יתר החוברות המועתקות אינן כרוכות ואין עליהם כל סימן מזהה הקושר אותן למכללה.

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי בוצעה העתקה של חוברות על-ידי המכללה.
הוכח שהנתבעים הפרו את זכות היוצרים של התובע בחוברות בכך שהעתיקו את חוברות הלימוד בהן לתובע קניין רוחני, ואף הוסיפו וביצעו הפרות עקיפות על דרך של שימוש מסחרי בחוברות, בניגוד להוראות סעיף 48 לחוק זכות יוצרים.

לאור כל האמור לעיל, ובהינתן הפרת זכויות יוצרים ב- 4 חוברות, הפרות אותן ראה בית-המשפט בנסיבות העניין כהפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, בית-המשפט ראה לנכון להעמיד את הפיצוי הכולל על-סך של 80,000 ש”ח בגין ההפרות האמורות.

כמו-כן, בית-המשפט הוציא צו מניעה האוסר על הנתבעים לבצע כל פעולה מפרה ביחס לזכויות התובע בחוברות.

9. צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לבצע כל פעולה שיש בה כדי להפר את זכויות התובעת ב – 7 שמלות כלה המעוצבות ומיוצרות על-ידי התובעת
ב- ת”א (ת”א) 15059-01-15 {ג’ולי וינוקורוב נ’ מרים-הודיה חיים חייק, תק-מח 2016(2), 38093 (2016)} נדונה תביעה במסגרתה נתבקש, בין היתר, בית-המשפט להוציא צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לבצע כל פעולה שיש בה כדי להפר את זכויות התובעת ב- 7 שמלות כלה המעוצבות ומיוצרות על-ידי התובעת וב- 9 תמונות בהן מצולמות שמלות ג’ולי.

התובעת עוסקת בעיצוב שמלות כלה ושמלות ערב ייחודיות ובבעלותה בוטיק לשמלות כלה וערב. כחלק משיווק השמלות מפרסמת התובעת באתר האינטרנט שכתובתו www.julievino.comתמונות של השמלות אותן היא מעצבת בהן תמונות ג’ולי.

בסמוך לחודש ספטמבר 2014 גילתה התובעת כי הנתבעת מפרסמת את תמונות ג’ולי בחשבונות הפייסבוק שלה הפועלים תחת השמות: “הודיה בית היוצר”, “הודיה עיצובים “מבית היוצר”, “הודיה מבית היוצר”, “מירי הודיה חייק” ו”הודיה מירי אוחנה”.

בית-המשפט קבע כי בנסיבות המקרה, נראה כי אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים בגין פרסום תמונות ג’ולי בחשבון ה- FACEBOOK העסקי שלה, קודם לפניית התובעת.

ככל שמדובר בפרסום תמונות ג’ולי בחשבון ה- FACEBOOK של הנתבעת לאחר פניית התובעת, דהיינו לאחר חודש ספטמבר 2014, יש לראות בנתבעת כמי שהפרה את זכות היוצרים של התובעת, מבלי שעומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 58 לחוק זכות יוצרים.

התובעת טענה לנזק שנגרם לה מהפרת זכויותיה, אולם לא הציגה ראיות שיש בהן כדי ללמד על נזק ממשי שנגרם לה או על היקפו.

על-כן, ובהתחשב בשיקולים המנויים בסעיף 56(ב) לחוק זכות יוצרים, ובנסיבות העניין ובכלל זה העובדה שהזמנת שמלת כלה כרוכה במפגש בין הלקוחה והמעצבת/התופרת ואין חשש ממשי להטעיית הלקוחות או לפגיעה בתובעת, בית-המשפט ראה לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך 4,000 ש”ח בגין הפרת זכות היוצרים של התובעת בחלק מתמונות ג’ולי.

זאת ועוד. התובעת, לא הציגה בפני בית-המשפט ראיה לכך שהנתבעת תפרה או מכרה שמלת כלה הדומה לאיזה מדגמי שמלות ג’ולי. למעשה את טענותיה בעניין זה סומכת התובעת על פרסומים של הנתבעת בחשבונות ה- FACEBOOK העסקי שלה ועל שיחה מוקלטת שניהלה גב’ עדי לימור שלמה {עובדת של התובעת} עם הנתבעת.

אלא שמעיון בפרסומי הנתבעת ובתמליל השיחה האמורה בית-המשפט לא מצא ראיה לכך שהנתבעת תפרה או מכרה שמלה הדומה לאיזה מדגמי שמלות ג’ולי. מהתמליל עולה, שהנתבעת היתה מוכנה לתפור כל שמלה שתתבקש.
בהיעדר ראיות לסתור, איני רואה שלא לקבל את גרסתה של הנתבעת, לפיה לא תפרה דגמי שמלות הדומים לדגמי השמלות של התובעת.

משלא הוכח שהנתבעת מכרה שמלות הדומות לאיזה מדגמי שמלות ג’ולי ואף לא הוכח שהנתבעת השתמשה בשרטוטים של התובעת לצורך תפירת שמלות כלה, ממילא לא הוכח שהתבעת ניצלה את השקעותיה של התובעת בעיצוב דגמי שמלות ג’ולי או את השרטוטים אשר על-פיהם תפרה התובעת את שמלות ג’ולי או את המוניטין הנטען על-ידי התובעת. על-כן, אין אלא לדחות את טענת התובעת כאילו התעשרה הנתבעת על חשבונה שלא כדין.

בית-המשפט קיבל את התביעה בחלקה תוך שהוא מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 4,000 ש”ח.

10. גופן – גרסאות “הדסה”
ב- ת”א (יר’) 3357/09 {חנה טל נ’ מסטרפונט בע”מ, תק-מח 2015(3), 12329 (2015)} נדונה תביעה ביחס לזכויות היוצרים בגופן הדסה. בית-המשפט בקבלו את התביעה ופסקו פיצויים קבע:

“א. התביעה וההליכים שהביאונו עד הלום
1. התביעה דנן עוסקת בזכויות בגופן הקרוי “הדסה”.

2. התובעת עותרת (בסעיפים 69-52 של כתב התביעה) לסעדים הבאים: לפסק-דין הצהרתי לפיו “כל זכויות היוצרים בגרסאות הדסה שייכות באופן בלעדי לתובעת”; לצו מניעה קבוע “האוסר על הנתבעים להעתיק ו/או לייצר ו/או להפיץ ו/או למכור ו/או לשווק בין בעצמם ובין באמצעות מי מטעמם בכל טריטוריה (בין בתחומי מדינת ישראל ובין מחוצה לה) ובכל שפה, בכל דרך שהיא לרבות באמצעות האינטרנט, כל גרסא שהיא של פונט הדסה, לרבות גרסאות הדסה”, וכן “לעשות כל שימוש, מכל מין וסוג שהוא בכל מוצר, בכל פורמט שהוא המצוי בידה (צ”ל: בידם – ר.י.), הכולל את פונט הדסה, לרבות את גרסאות הדסה – ובכלל זה בקטלוג הפונטים מטעמה”; לצו עשה קבוע “המורה לנתבעים להסיר מכל אתרי האינטרנט שלהם ו/או של מי מטעמם ו/או הקשור אליהם, לרבות כל סוכן ו/או ספק ו/או מפיץ מטעמם, כל מוצר מפר – לרבות קטלוג הפונט מטעמם, הניתן להורדה מאתר האינטרנט של מסטרפונט, ולרבות כל עותק ו/או העתק מכל מוצר כאמור, ולרבות כל קישור (לינק) המוביל למוצר כאמור”; למתן חשבונות ולפיצויים בסכום שהועמד לצרכי אגרה על 4.5 מיליון ש”ח (ולטענת התובעת, בא במקום סכום של 14.7 מיליון ש”ח המגיע לה).
בסיכומיה התובעת אינה עותרת עוד לסעד של מתן חשבונות והיא מבקשת רק סעד הצהרתי, צווי מניעה ועשה קבועים ופיצויים (ראו פרק כ”ב של סיכומיה).

3. התובעת טוענת כי ירשה את הזכויות בגופן הנ”ל מאביה (להלן: “פרידלנדר”), שהיה היוצר והבעלים הבלעדי שלו. לטענתה, הנתבעים מפירים את זכויותיה, בעשותם בגופן שימושים מסחריים שונים ללא הסכמת התובעת או פרידלנדר.

4. בשלב מוקדם של ההליכים גובשה “הסכמה בדבר פיצול הדיון, תוך שיוגדר ושיובהר כי בשלב הראשון יידון כל מה שקשור לזכויות התובעת באות שבנדון. המשמעות היא שתידון לא רק הזכות הכלכלית אלא גם הזכות המוסרית, וכן יידונו אופי הזכויות אותן העביר סבה (צ”ל: אביה – ר.י.) של התובעת (ובכלל זה האם ההעברה כוללת גם את התוצר הדיגיטאלי דהיום או רק את התוצר שהיה רלבנטי אז) וכל הקשור לשאלת הזכויות של התובעת, וכפועל יוצא מכך – האם יש לה עילת תביעה נגד הנתבעים”. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה (ב- 10.05.10).

5. לאחר שהוגשו ראיות, התקיימו דיוני הוכחות והוגשו סיכומים לגבי הנ”ל, ניתנה (ב-19.09.11) החלטה, אשר השורה התחתונה שלה היא “כי התובעת היא בעלת הזכויות באות, ובכלל זה בתוצר הדיגיטאלי. זאת בשל כך שזכויות אלה היו בבעלות אביה כשנפטר, ועברו אליה כיורשתו היחידה” (ראו סעיפים 15 ו- 33 של החלטה זו). במסגרת אותה החלטה גם נדחו טענות שונות של הנתבעים ונקבע כי הנתבעים לא יוכלו להיוושע מן הטענה שאות הדסה הפכה ל”נחלת הכלל” (סעיפים 29-25 של אותה החלטה).
בהחלטה האמורה נקבע (בסעיף 34) כי “שאלת ההוצאות בקשר להליכים שעד כה תישקל מאוחר יותר, לכשתתרחב הפרספקטיבה לגבי כל שיהיה נחוץ בקשר לכך”.

6. בהחלטה הנ”ל מפורטת השתלשלות העניינים עד נתינתה וכן מצוינים השיקולים והנימוקים שבבסיסה, והיא מהווה חלק בלתי-נפרד מפסק-דין זה.

7. על ההחלטה הנ”ל הגישו הנתבעים בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון (רע”א 7918/11). בקשה זו נמחקה ללא צו להוצאות, “תוך שמירת כל טענותיהם של המבקשים (הנתבעים – ר.י.) לשלב הערעור הסופי, אם וכאשר יוגש” (סעיפים 4-3 להחלטה מ- 25.12.11).

8. בקדם המשפט שהתקיים לאחר ההכרעה הנ”ל ועסק במה שנותר על הפרק נבחנו אפשרויות לפשרה כוללת. בסופו-של-דבר הוסכם כי המהלך הראשון יהיה “כי בכל הקשור לבדיקת מסמכים בנושא ההכנסות הרלבנטיות של הנתבעים (בארץ ובחו”ל) ימונה מומחה מטעם בית-המשפט שיהיה רו”ח חקירתי אשר תהיינה לו כל הסמכויות לקבל את כל המסמכים הרלבנטיים ולבחון בעקבותיהם כל שימצא לנכון” (פרוטוקול מ- 04.03.12). בהמשך לכך הוסכם כי המומחה יהיה רו”ח יהודה ברלב.

9. בחוות-דעת מ- 20.11.12 קובע המומחה הנ”ל כי הכנסות הנתבעת 1 ממכירת הגופן בשנים 2007-2006 (שלגביהן ביקשו הצדדים כי תיערך הבדיקה) הסתכמו בסכום נמוך של 12,920 ש”ח.

10. בעקבות חוות-הדעת הנ”ל הודיעה התובעת כי היא בוחרת “במסלול של פיצויים ללא הוכחת נזק” (סעיף 2 לתשובה שהוגשה ב- 12.12.12 ופרוטוקול מ-30.12.12).

11. בהמשך לכל השתלשלות העניינים שתוארה עד כה, נעשו נסיונות מרובים להביא את הצדדים לפשרה או לפחות לבחירת מסלול דיוני מקוצר לגבי מה שנותר על הפרק (ראו למשל ההחלטה מ- 02.05.13). הנסיונות לא צלחו ובסופו-של-דבר הושלמו הליכים מקדמיים והוגשו ראיות נוספות מטעם הצדדים.

12. לגבי השלב הנוכחי של ההליכים הוגשו ראיות כדלקמן:
מטעם התובעת – תצהיר שלה וחוות-דעת מומחה של אילן מולכו (שהוא בוגר “בצלאל” ועוסק בתחומי העיצוב והטיפוגרפיה).
מטעם הנתבעים – תצהירים של הנתבע 2 ושל הנתבעת 3 וחוות-דעת מומחה של ד”ר אתי יוסף תמרי (שהוא מרצה במחלקה להיסטוריה ותרבות של העם היהודי באוניברסיטה במינכן שבגרמניה, עוסק בתחום הטיפוגרפיה והתמחותו באות העברית ובספר העברי).

13. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית בדבר הסתפקות בחקירת המומחים הנ”ל, תוך ויתור הדדי על חקירות של המצהירים ואפשרות להגיש מסמכים (ראו פרוטוקול
23.06.14, עמ’ 433 ואילך).

14. לאחר קיום החקירות הנ”ל הוגשו סיכומים במתכונת תלת-שלבית, שאיפשרה לכל צד להעלות טענותיו ולהתייחס לטענות הצד שכנגד.

15. משנשלמה הגשת הסיכומים, הגיעה השעה להכריע במה שנותר על הפרק.
ב. תוצאה סופית בקליפת אגוז

16. לאחר שקילת המכלול, הגעתי למסקנה כי יש ליתן סעדים כדלקמן:
א. ניתן פסק-דין הצהרתי לפיו כל זכויות היוצרים בגרסאות הדסה שייכות באופן בלעדי לתובעת.

ב. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להעתיק ו/או לייצר ו/או להפיץ ו/או למכור ו/או לשווק, בין בעצמם ובין באמצעות מי מטעמם, בכל טריטוריה (בין בתחומי מדינת ישראל ובין מחוצה לה) ובכל שפה, בכל דרך שהיא לרבות באמצעות האינטרנט, כל גרסה שהיא של גופן הדסה, לרבות גרסאות הדסה, וכן לעשות כל שימוש, מכל מין וסוג שהוא בכל מוצר, בכל פורמט שהוא המצוי בידם הכולל את גופן הדסה, לרבות את גרסאות הדסה, ובכלל זה בקטלוג הגופנים מטעמה.

ג. ניתן צו עשה קבוע המורה לנתבעים להסיר מכל אתרי האינטרנט שלהם ו/או של מי מטעמם ו/או הקשור אליהם, לרבות כל סוכן ו/או ספק ו/או מפיץ מטעמם, כל מוצר מפר, לרבות קטלוג הגופן מטעמם, הניתן להורדה מאתר האינטרנט של הנתבעת 1, ולרבות כל עותק ו/או העתק מכל מוצר כאמור וכל קישור (לינק) המוביל למוצר כאמור.

ד. על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 810,000 ש”ח למועד פסק-דין זה.

17. אסביר להלן כיצד הגעתי לתוצאה דלעיל.
ג. הבסיס לתוצאה – דחיית טענות מקדמיות

18. ככל שהנתבעים מנסים להיבנות מטענת התיישנות, הרי שאפשרות זו נדחתה במפורש במה שנאמר בסעיף 32 להחלטה מ- 19.09.11.

19. ככל שהנתבעים מנסים להדוף כליל חלקים מתביעת התובעת מכח טענות שעניינן ויתור, שיהוי או מניעות, ובכלל זה הטענה כי גופן הדסה הפך “נחלת הכלל”, הרי שהם לא יוכלו להביא לכך. זאת מכח האמור בסעיף 27 להחלטה הנ”ל ומכח הטענות שבסיכומי התשובה. לצד קביעה זו ייאמר, כי בסעיף 27 הנ”ל נאמר לגבי טענות אלה כי “לכל היותר עשויה להיות לטענות אלה השלכה על העניינים הכספיים שעל הפרק אך לא מעבר לכך”. עניין זה ייבחן בהמשך הדרך.

ד. הבסיס לתוצאה – הפרת הזכויות
20. בסעיף 5 של סיכומיה מביאה התובעת שורת ביסוסים לכך שהנתבעים לא הכחישו כי עשו שימוש בגופן “הדסה” וכי הם אף מודים כי עשו בו שימוש, יצרו דיגיטציה שלו ושיווקו אותו למשתמשים סופיים ולחברות מסחריות.

21. הנתבעים לא סתרו בסיכומיהם טענות אלה של התובעת. הם התמקדו בטענות שלפיהן לא הפרו את הזכויות המוסריות (ראו סעיפים 87 ואילך של סיכומיהם).

22. התמונה בכללותה מצביעה על כך שהנתבעים הפרו גם זכויות מוסריות. זאת בשני אופנים. האחד עניינו בכך שהפרו את הזכות לייחוס היצירה ליוצר. התובעת הצליחה להוכיח כי הנתבעים לא הזכירו את שמו של פרידלנדר כיוצר הגופן באופן ראוי ובולט, אשר מייחס את יצירת הגופן לפרידלנדר באופן חד-משמעי ובכך הפרו את זכותו לייחוס היצירה על שמו. השני עניינו בהפרת הזכות לשלמות היצירה. יצירת הדיגיטציה על-ידי הנתבע 2 ויצירת גרסאות חדשות כתוצאה מכך הפרה את זכויותיו של פרידלנדר לשלמות יצירתו. פועלם של הנתבעים לבצע שינויים בגופנים נוספים, אשר התבססו על הגופן המקורי ופותחו לאחר הדיגיטציה, מבלי לקבל לכך את אישורו של היוצר מהווה הפרה נוספת של הזכויות המוסריות.

ה. הבסיס לתוצאה – פסק-דין הצהרתי וצווי מניעה ועשה
23. הסעד ההצהרתי עולה מאליו, מכוח מה שנקבע בהחלטה מ- 19.09.11 (ובהתאם למה שצוטט לעיל, בסעיף 5 של פסק-דין זה).

24. במה שנוגע לצו המניעה – הנתבעים בסיכומיהם (בסעיפים 86-83) מסכימים כי ככל שהקביעה הנ”ל קיימת, הרי שיש מקום לסעד זה. די בכך כדי שיינתן צו מניעה (כפי שניתן להיווכח, אין זה הסעד היחיד שיש ליתן (כטענת הנתבעים) אלא רק אחד מן הסעדים).

25. בכל הקשור לצו העשה – הנתבעים אינם מעלים בסיכומיהם טענות ספציפיות שיש בהן לשלול סעד כזה בהינתן הקביעה העקרונית האמורה. מכל מקום, בהינתן הקביעה האמורה והסעד ההצהרתי שבעקבותיה וצו המניעה הנ”ל, יש מקום גם לצו העשה…”

11. צו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעות להמשיך בהפצת המדריך
ב- ת”א (ראשל”צ) 5327/01 {גד הפקות בע”מ ואח’ נ’ הוצאת עיתון הארץ בע”מ ואח’, תק-של 2002(3), 17950 (2002)} קבע בית-המשפט:

“1. בתובענה שבפני התבקשתי לחייב את הנתבעות בתשלום סך 200,000 ש”ח בקשר עם העתקת רשימות שביצעו הנתבעות ממדריך טלפונים ארצי ללימודים על – תיכוניים מחודש 11/00 בהוצאת התובעים (להלן: “הלימודפון”), ופרסומן במדריך אקדמי ללימודים על -תיכוניים מטעם הנתבעות (להלן: “המדריך”).
כן התבקשתי להוציא צו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעות להמשיך בהפצת המדריך.

2. עובדות המקרה
מאז שנת 1996, מפרסמים התובעים את הלימודפון המכיל רשימות של מוסדות חינוך ומוסדות אקדמיים בהתאם לסיווג למקצועות השונים לפי סדר אלפביתי.
בחודש 11/00 פרסמה הנתבעת 1 את המדריך המכיל אף הוא, בין היתר, רשימות של מוסדות חינוך ומוסדות אקדמיים בהתאם לסיווג ללימודי תואר ראשון, לימודי תואר שני, לימודי תואר שלישי ולימודי תעודה, תוך מיון לפי סדר אלפביתי בתוך כל אחד מהסיווגים האמורים.
ביום 20.8.01 הגישו התובעים תביעה כנגד הנתבעות לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת”א 89306/01), אשר הועברה לבית-משפט השלום לראשון לציון והיא נשוא התיק שבפני.

3. טענות הצדדים
3.1 טענות התובעים
3.1.1 הלימודפון מהווה יצירת לקט המוגנת מכוח דיני זכויות יוצרים, בדומה למדריך “דפי זהב” ואף מכונה “דפי זהב של הסטודנטים”. הרשימות הנפרדות של המוסדות החינוך והמוסדות האקדמיים אותן מכיל המדריך מוגנות מכוח דיני זכויות יוצרים כיצירת לקט או כיצירת אוסף.
3.1.2 הנתבעות מצביעים על העתקה של שלוש רשימות מהלימודפון המהוות חלקים וקטעים מהותיים ממנו, ובכלל זה אף על העתקת טעויות הגהה וטעויות דפוס שנפלו בלימודפון.
3.1.3 התובעים הגנו על הלימודפון בכיתוב “כל הזכויות שמורות”, כמקובל בהגנה על זכויות יוצרים בארץ, בהיעדר מרשם על-פי הדין.
3.1.4 הנתבעים הפרו את הזכות המוסרית שלהם ביצירה, התעשרו שלא במשפט ופגעו במוניטין התובעים.

3.2 טענות הנתבעות
3.2.1 הגנת זכויות יוצרים ניתנת לעריכת ולאיסוף החומר בלבד, אם יש בהן יצירתיות, ואינה חלה על תוכן הלימודפון כיצירת לקט.
3.2.2 השוואת התובעים את הלימודפון למדריך “דפי זהב” מהווה שימוש שלא כדין והפרת זכויות מדריך “דפי זהב”.
3.2.3 לא היתה העתקה שכן ניכר שוני במידות המדריך והלימודפון, בעיצוב, בפורמט ובאזורי החיוג. זאת ועוד, המדריך מציין ברובו רק מספרי טלפון ומורכב מכתבות ומתוכן עניינים לפי סוג הלימודים, בעוד הלימודפון מציין גם מספרי פקסימיליה ומורכב מתוכן עניינים בסידור אלפביתי.
3.2.4 הנתבעים לא ידעו ולא היה להם יסוד נאמן לחשוד כי קיימת זכות יוצרים בלימודפון. יתרה מזאת, הכיתוב “כל הזכויות שמורות” אינו מקנה לתובעים מעמד או זכויות שלא היו בידם עובר לציון הכיתוב האמור, ואינו מהווה תחליף לרישום המצאה במרשם כדין.
3.2.5 תוכן הלימודפון אינו מוגן בזכויות יוצרים ולא היתה כל פגיעה בזכות מוסרית מהטעם שאין בלימודפון כל ייחוד, מקוריות או יצירתיות, תוכנו ידוע לכל וקיימים בשוק מדריכים מסווגים רבים הבאים ליתן מידע בנושא לימודים אקדמיים.
3.2.6 מוניטין התובעים לא נפגע, שכן הנתבעים מכחישים קיומו של מוניטין ללימודפון.
3.2.7 לא היה עושר ולא במשפט מהטעם שהמדריך חולק חינם לקוראי עיתון “הארץ” בהוצאת הנתבעת 1 כמוסף מיוחד שלא למטרות רווח.

4. בכתב התביעה נטען כי התובענה נסובה סביב שש רשימות אשר הועתקו, כטענת התובעים מהלימודפון על-ידי הנתבעות. הסתבר כי למעשה המדובר בשלוש רשימות בלבד מתוך פרק אחד של הלימודפון, הוא הפרק העוסק במכללות, ולפיכך הדיון לגוף הלימודפון והמדריך וכן הדיון בסעדים יתמקד בעיקר ברשימות אלו, נשוא המחלוקת כאל “פרק המכללות”.

5. לאחר קדם משפט בו נשמעו דברי הצדדים, הושג הסדר דיוני לפיו לא יוגשו ראיות בתיק, כל אחד מהצדדים יגיש סיכום טענות ובית-המשפט ייתן פסק-דין.

6. היעדר יריבות
6.1 הנתבעות העלו טענה מקדמית לפיה לתובע 2 (להלן: “התובע”) אין כל יריבות כלפי הנתבעות על-פי חוק זכויות יוצרים, 1911 (להלן: “החוק”) משום שלא נטל חלק בעריכתו או ביצירתו של הלימודפון. היריבות עומדת, אם בכלל, רק לתובעת 1 (להלן: “התובעת”).

התובעים טוענים בתגובה כי התובע הינו בעל העסק והתובעת שהינה עוסק מורשה נושאת את תעודת הזהות של התובע…
נטען כי התובע הינו בעליה ומנהלה בפועל של התובעת (סעיף 11 לכתב התביעה), אך טענה זו לא הוכחה ואף לא נטען כי התובע הוא זה שאסף וערך את היצירה. זאת ועוד, התובע אף העיד כי מלאכת האיסוף והעריכה נעשתה על-ידי התובעת ועובדיה “האנשים שלנו עושים את כל העבודה מתוך עבודת שטח” (עמ’ 2 לפרוטוקול, שורות 5-3).
לאור ממצאים אלה אכן לתובע אין מעמד בתביעה והבקשה המקדמית לגביו מתקבלת.

6.2 טענה מיקדמית נוספת הינה כי אין לתובעים עילה כלפי הנתבעת 2. עיון במדריך מראה כי בעמ’ 6 נקוב שמה של הנתבעת 2 כעורכת המדריך לצד תוכן העניינים
ולצד המבוא, כאשר הנתבעת 2 לא הביעה כל הסתייגות באשר לפרסום. לכן לא נסתרה החזקה לפיה הדברים אשר פורסמו במדריך ולרבות ההעתקה הנטענת מהלימודפון, כפי שתתואר להלן, הינם על דעתה של העורכת, הנתבעת 2…
זאת ועוד, ב- ע”א 2790/93 Eisenman נ’ קימרון, פ”ד נד(3), 817 נדונה, בין היתר, אחריות מפרסם ואחריות המערער, עורך אשר העתיק את הטקסט המפוענח של המגילות הגנוזות לספר מבלי לציין את שם המפענח, המשיב, שלו נתונות זכויות היוצרים. באותו המקרה היה שמו של המערער נקוב בשער הספר וכן מהמבוא עלה כי העורכים היו מודעים לכך שהפרסום נעשה תוך הפרת זכויות היוצרים של המשיב. בית-המשפט העליון קבע כי משהסכימו העורכים כי שמם יקרא על הספר כעורכיו, ללא הסתייגות מתוכנו, ניתן לראות בכך הסכמה מכללא של הפרת זכות היוצרים וכי ציון שם עורך על שער הספר מקים חזקה, הניתנת לסתירה בראיות, כי שכל הדברים שפורסמו בספר הם על דעת העורך.
לפיכך הטענה המקדמית באשר היעדר עילה כלפי הנתבעת 2 נדחית.

7. זכות יוצרים בלימודפון
בבוא בית-המשפט לבחון האם לתובעת זכויות בלימודפון החוסות תחת כנפי החוק, שומה עליו לבדוק ראשונה האם הלימודפון הינו יצירה אם לאו. לטענת התובעים, הלימודפון מהווה יצירת לקט, ומכאן, לטענתם, צומחת לדידו הגנת זכויות היוצרים.
ההלכה קובעת כי ביצירת לקט הגנת זכויות היוצרים תחול על אופן הבחירה, הסידור וההצגה של החומר אך לא על החומר עצמו ובלבד שניכרים השקעת מאמץ ויצירתיות בבחירה ובסיווג החומר…
דא עקא, שהיצירתיות הנדרשת בתחום זכויות היוצרים אינה רבה ומדריך מסווג עדיין עשוי לעמוד בדרישת היצירתיות האמורה וראה: ת”א (ת”א) 635/97, המ’ 6898/97 חברת אינדקס פרסומים בע”מ נ’ בידור ואירוע חברה לפרסום (1996) בע”מ, דינים מחוזי כו(7), 391.
עם-זאת, נפסק לא אחת כי מידת המאמץ, הכשרון וההשקעה של המחבר הדרושים לשם ההכרה בזכויות יוצרים הינה מידה צנועה ביותר וראה: ע”א 23/81 הרשקו נ’ אורבוך, פ”ד מב(3), 757; ע”א 513/89 אינטרלגו בע”מ, 164.
לטענת התובעים, הנתונים נאספו מתוך עבודת שטח, כאשר הפרסום הוא של מספרי טלפון של מחלקות במוסדות הלימוד (עמ’ 2 לפרוטוקול, שורות 8-4). מעיון בלימודפון עולה כי אכן הוא מכיל גם רשימת מספרי טלפון פנימיים של מחלקות בתוך מוסדות הלימוד וזאת בשעה שמדריך “דפי זהב”, לדוגמא, כולל במקרים רבים מספר טלפון של מרכזיה בלבד. לפיכך, יקשה לראות במידע כנחלת הכלל, ומכל מקום, אין ספק כי אנשי הלימודפון נאלצו לאתר בכוחות עצמם את הפרטים האמורים.
לפיכך, גם אם תתקבל טענת הנתבעים כי מספרי טלפון ושמות מוסדות הם נחלת הכלל, עדיין נדרשים כשרון, עמל ומיומנות לשם השגת מספרי הטלפון הפנימיים במחלקות ובפקולטות השונות, כנטען על-ידי התובעים, וכן לעריכתם, לסיווגם ולמיקומם על-פי חלוקה למחלקות בתוך המוסדות האקדמיים.
בהקשר זה קבע כב’ השופט לנדוי (כתוארו דאז) ב- ע”א 136/71 מ”י נ’ אחימן, פ”ד כו(2), 259, 261 כדלקמן:

“אין נפקא מינה ש’החומר הגלמי’ להרכבת הלוחות הוא נחלת הכלל… השאלה אם יש בלוחות המשיב יצירה מקורית מפאת המחשבה, העמל או המיומנות שהושקעו בהם, צריכה להיחתך על-פי עיון בעבודת המחבר בשלמותה.”

קביעה זו אושרה לאחרונה על-ידי כב’ השופט טירקל ב- ע”א 2790/93 האמור.
אין בידי לקבל טענה את טענת הנתבעים לפיה הלימודפון נעדר מקוריות בשל היותו דומה למדריכים רבים מסוגו וכי תוכן העניינים של הלימודפון, כמו גם הערכים המסודרים בו, מופיעים לפי סדר אלפביתי נעדר מקוריות. הנתבעים לא הרימו את הנטל הנדרש להוכחת טענתם זו, לא הציגו בפני כל מדריך דומה למדריכים האמורים ואף לא נקבו בשמות מדריכים דומים הקיימים בשוק.
זאת ועוד, בבחינת מקוריות לא נדרש בית-המשפט להשוואה בין הלימודפון כיצירה מוגמרת לבין יצירות אחרות, אלא על ההתמקדות להיעשות בשלב גיבוש היצירה. קרי, התרומה המקורית נבחנת לאור המקור של הלימודפון וניכר כי המקור הינו היוצר עצמו ולא יצירות אחרות או יוצרים אחרים, כי היוצר השקיע משאבים הן ביצירה והן בתהליך היצירה ולרבות היצירתיות הניכרת בליקוט החומר ובמיונו לפי תחומים ותת – תחומים בלימודים האקדמיים, כי ניתן להבחין בתרומתו העצמאית של היוצר וכי קיימת הבחנה בין הלימודפון כיצירה מאבני הבניין שלו וראה: ע”א 513/89 האמור בעמ’ 170…
סבורני כי חלה יצירתיות בבחירה ובסיווג החומר וכי חלה הגנת זכויות יוצרים על הלימודפון כיצירת לקט. לפיכך, שומה על בית-המשפט לבדוק האם הפרו הנתבעות את זכות היוצרים של הלימודפון.

8. הלימודפון לעומת המדריך
הלימודפון הינה חוברת שגודלה 23 X 16 ס”מ המכילה כ- 100 עמודים, ובה פירוט של מקצועות לימודים רבים ביותר הממוינים לפי סדר אלפביתי של שם המקצוע כאשר בצידו מצוינות רשימות המוסדות בהם ניתן ללמוד את המקצוע.
המדריך הינה חוברת שגודלה 30 X 20 ס”מ וחזותה שונה לחלוטין מהלימודפון. המדריך מכיל כ- 116 עמודים, בתחילתו מספר כתבות ומאמרים ובהמשך המידע בדבר מקצועות הלימוד המחולק אך ורק לפי סוג הלימוד, היינו, לימודי תואר ראשון, לימודי תואר שני, לימודי תואר שלישי ולימודי תעודה.
ניכרים הבדלים רבים נוספים בין שתי החוברות:

8.1 הלימודפון כולל פרקים נרחבים וכן פירוט מקצועות לימוד רבים, כמו גם תתי – תחומי לימוד שאינם מופיעים כלל וכלל במדריך האקדמי כגון: צורפות, שמאות, אדריכלות נוף ורוקחות וזאת לפי סדר אלפביתי.
8.2 במדריך האקדמי החלוקה אינה לפי מקצועות לימוד אלא לפי סוג ההכשרה:
לימודי תואר ראשון, לימודי תואר שני, לימודי תואר שלישי ולימודי תעודה.
8.3 בגוף הלימודפון נמסרים פרטי המוסד הרלוונטי באופן רחב יותר, כדוגמת כתובתו המלאה ומספרי הטלפון והפקסימיליה, בעוד במדריך האקדמי נכתב לעיתים רק שם המוסד, העיר בה הוא שוכן ומספר הטלפון.
8.4 הלימודפון אף כולל סיווג משנה שאינו מופיע במדריך. כך למשל, בלימודי מקצוע ההנדסה קיימת בלימודפון חלוקה של הנדסת מכונות, הנדסת בניין והנדסת תעשיה וניהול, בעוד שבמדריך האקדמי אין חלוקה ומיון כגון דא והוא מציין את הערך “הנדסה” ותו לאו.
8.5 הלימודפון אינו מציין כלל האם מקצוע ספציפי נלמד בלימודי תואר ראשון, שני, שלישי או בלימודי תעודה – חלוקה שהיא עיקרו של המדריך.
מממצאים אלה עולה המסקנה כי המדובר בשני מסמכים השונים במהותם זה מזה, דבר המשפיע בעליל גם על העתקה הנטענת של עורכי המדריך מהלימודפון. זאת ועוד, אין בלימודפון כל פירוט אם המקצוע הספציפי נלמד במסגרת תואר ראשון או אחר – פירוט המופיע במדריך האקדמי – ומכאן, המסקנה היא שעורכי המדריך השיגו מידע זה שלא דרך הלימודפון. לפיכך, יש לכאורה בסיס לטענת הנתבעים כי הפרטים לגבי המוסד הרלוונטי בו נלמד המקצוע לא הועתקו מהלימודפון.
סופו-של-דבר, מסקנתי הינה כי ניכר שנתבעות ביצעו עבודת סיווג עצמאית והשקיעו מחשבה ויצירתיות עצמאית במדריך, כאשר חלקו הראשון של המדריך מכיל כתבות בנושא אקדמיה וחברה וחלקו השני, בו הועתק פרק המכללות, ערוך כאינדקס מסלולי לימוד בחלוקה פנימית ללימודי תואר ראשון, תואר שני, תואר שלישי ולימודי תעודה. המדריך אינו מפרט את כל המוסדות בהם ניתן ללמוד, מציע מגוון תחומים מצומצם יותר מאשר הלימודפון ולהבדיל מהלימודפון, אינו מרחיב אודות התחומים ותתי – התחומים.
הלימודפון הינו אינדקס מסלולי לימוד ללא כל חלוקה פנימית ללימודי תואר ראשון, תואר שני, תואר שלישי ולימודי תעודה…

9. הפרת זכויות היוצרים בלימודפון
בחנתי את טענות הצדדים באשר לביצוע ההעתקה הנטענת וסבורני כי אכן ההעתקה בוצעה, אך היא מוגבלת אך ורק לשלוש רשימות מתוך פרק המכללות אשר מופיעות בעמ’ 64-59 ללימודפון ובעמודים 113-109 למדריך (להלן: “שלוש הרשימות”). רשימה ראשונה הינה רשימת מכינות במכללות אקדמיות, רשימה שניה הינה רשימת מכללות אקדמיות ורשימה שלישית הינה מכללות טכנולוגיות.
מסקנתי זו נתמכת, בין היתר, בממצאים הבאים:

9.1 בעמ’ 109 במדריך האקדמי הועתקו הערכים כסדרם בלימודפון, ולרבות סדר עריכה אלפביתי שגוי בלימודפון לפי שהערך “המסלול האקדמי של המכללה למינהל” הופיע לפני הערך “המכללה לחינוך ע”ש דוד ילין”.
9.2 בדומה, בעמ’ 111 למדריך האקדמי מופיעה המילה “אזורית” פעם עם האות י’ ופעם בלעדיה, באותו סדר וסיווג בו הופיעה בלימודפון. יתרה מזאת, אם האיות לא היה דומה לאיות בלימודפון, הרי שלפי סדר אלפביתי, היה על “המכללה האיזורית מעלה אדומים” להופיע במדריך לאחר “המכללה האזורית עמק הירדן” אך לא בסדר זה מופיעות מיכללות אלה במדריך.
9.3 כך גם בעמ’ 112 שם הופיעו הערכים בסדר זהה לאלה שבלימודפון כולל הטעות האלפביתית שבשימת הערך “עלמא – מכללה עברית” לאחר הערך “מכללת רעננה” וכך גם באשר לערך “מכללת רעננה” אשר הושם לפני הערך “מכללת הגלילי המערבי”.
מהשגיאות הזהות האמורות באופן הסיווג והעריכה של הלימודפון והמדריך עולה כי שלוש הרשימות בפרק העוסק במכללות בלימודפון הועתקו אל המדריך. לכן העתקת הרשימות האמורות בפרק המכללות, כעולה מבחינת הלימודפון אל מול המדריך מהווה הפרת זכויות יוצרים.

10. האם ההעתקה חוסה תחת כנפי ההגנה
10.1 ההלכה בישראל קובעת כי יצירת לקט ראויה להגנה למרות שהעובדות, קרי, השמות, הם נחלת הכלל…
מהאמור דלעיל בדבר מציאת השגיאות הזהות בין הלימודפון והמדריך הוכח כי סיווג הלימודפון כיצירת לקט הועתק, אך לצורך הפרת זכויות יוצרים לא די בהעתקת הנתונים בלבד בעריכה חדשה אלא בעריכה כמעט זהה ובהעתקת הנתונים גם יחד.
10.2 יתר על הדרוש אוסיף כי הנתונים העדכניים בכל אחד ממדריכי הלימודפון לאורך השנים, אפילו משקלם מבחינה כמותית אינו גדול, הם הסיבה להוצאתה של חוברת חדשה ומעודכנת מעת לעת ולביקוש לחוברות אלה. מידת ההשקעה הכרוכה בהשגת המידע העדכני ובפרסומו במסגרת הלימודפון וכן משקלו הסגולי של מידע זה מלמדים, כי כל חוברת מהווה יצירה נפרדת, ומכאן גם לימודפון 2000 בו עסקינן מהווה יצירה נפרדת.
10.3 שלוש הרשימות בפרק המכללות מהלימודפון הועתקו למדריך באופן זהה דבר מהווה הפרה נפרדת של זכות יוצרים.
10.4 שיקולים של מדיניות משפטית ראויה תומכים בגישה כי כל לימודפון מהווה עבודה הראויה להגנה משפטית נפרדת וזאת בכדי למנוע מצב בו תמשך ההעתקה מהלימודפון ללא עלויות נוספות למעתיק וללא חשש מפני תביעה. מצב משפטי כזה עלול לפגוע במוטיבציה של יוצרי הלימודפון ושל יוצרים אחרים לטרוח בעדכון החוברת או לעשות כן בתדירות ראויה, שכן הדבר לא ישתלם להם. באופן זה ידוכא כוח היצירה בתחום זה, והנפגע יהיה הציבור ולא רק לימודפון…
10.5 לפי התרשמותי מהיצירות בכללותן, ניכר כי הנתבעים העתיקו מהלימודפון חלק ממשי ומהותי בפרק המכללות.

11. הנזקים והסעדים
11.1 פיצוי ללא הוכחת נזק
לטענת התובעים, הנתבעות חבות בפיצוי נומינאלי בגין הפרת זכויות היוצרים בהעתקת שש רשימות מהלימודפון בסך 120,000 ש”ח לפי 20,000 ש”ח לכל רשימה ללא הוכחת נזק. בסיכומיהם נטען כי ההפרה אירעה בשלוש רשימות, וכאמור, קבעתי לעיל כי אכן בוצעה העתקה בשלוש רשימות בלבד בפרק המכללות. התובעים עותרים בסיכומים לחייב הנתבעות בסך כולל של 60,000 ש”ח לפי 20,000 ש”ח לרשימה ללא הוכחת נזק.

11.2 סעיף 3א לפקודת זכויות יוצרים, 1924 הדן בפיצויים ללא הוכחת נזק קובע כדלקמן:

“לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים; שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי בצו לשנות את השיעורים האמורים.”

התובעת הרימה את הנטל לעניין פגיעה בזכויותיה, אך לא הוכח בפני שיעור הנזק שנגרם לה ולא הובאו לפני כל נתונים אובייקטיביים המאפשרים לחשב את הנזק על-פי מידת הסתברות כלשהי, ומכאן שזכאית התובעת לפיצוי ללא הוכחת נזק כקבוע בסעיף 3א…
11.3 אין מקום לפסוק פיצוי נפרד בגין כל אחת משלושת הקטעים בפרק המכללות, מהטעם שמדובר בפרק אחד ומידת ההטרוגניות שבין שלושת הקטעים לגביהם הם טוענים להפרות אינה כה רבה ומהותית עד שאין הצדקה לראות בכל פעולה מפירה משום הפרה עצמאית לעניין סעיף 3א לפקודה.
לאור האמור דלעיל זכאית התובעת לפיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק בסך 12,500 ש”ח כערכם להיום.

12. הפרת הזכות המוסרית, פגיעה במוניטין ועוגמת נפש
… לטענת התובעת, הנתבעים פגעו בזכותה המוסרית וזאת מהטעם שלתובעת עומדת זכות מוסרית ביצירתה, הלימודפון, בגדר זכות רוחנית – להבדיל מזכות חומרית או גשמית, ובהקשר זה ראה: כב’ השופט חיים כהן ב- ע”א 528/73 אטינגר נ’ אלמגור, פ”ד כט 118, ועומדת לה זכות פוזיטיבית כי בכל עותק יוטבע שמה כיוצרת בהיקף ובמידה המקובלים. כן לא אזכרו הנתבעות את הלימודפון ממנו הועתקו הקטעים לתוך המדריך .

בבוא בית-המשפט לדון בפיצויים בגין הפרת הזכות המוסרית שומה עליו לבחון האם פסיקתו פיצויים בעבור נזקים ממוניים אינה מונעת מתן פיצוי כזה. ב- ע”א 2790/93 האמור, בעמ’ 846-845 ניתן הסבר להלכה האמורה:

“פסיקת פיצויים בעבור נזקים ממוניים שנגרמו בשל הפרת זכות יוצרים, לפי סעיף 3א לפקודה, אינה מונעת פסיקת פיצויים בעבור פגיעה בזכות המוסרית, ובלבד שלא ייווצר מצב של כפל פיצוי בגין נזק זהה.”

כאמור, נפסקו פיצויים לפי סעיף 3א בעבור נזקם הממוני של התובעים אשר שיעורו לא הוכח, אך אין בכך חפיפה לפיצויים בגין הנזק הבלתי ממוני שנגרם להם בגין הפגיעה בזכות המוסרית.
פירושו של מוניטין הינו שהציבור מקשר את המוצר – הלימודפון – עם מקור מסויים, אף אם אינו מזהה אותו בשמו…
לכאורה, נראה שהציבור מזהה את המוצר הקרוי “לימודפון” עם התובעת. ייתכן ששם התובעת אינו ידוע ביותר, אך סוגיית המוניטין חשובה לעילת גניבת עין יותר מאשר לעניין זכויות היוצרים.
לעניין עוגמת הנפש, יש להתחשב הן בשיקול הפיצוי והן בהתנהגות המפרסם וראה: ע”א 2790/93 האמור.
לפיכך, סבורני כי התובעת זכאית בגין ראש נזק זה לסך 5,000 ש”ח כערכם להיום.

13. עשיית עושר ולא במשפט
לטענת התובעת, חבות הנתבעות בהשבת כל הרווחים וההכנסות שהפיקו הנתבעות מהלימודפון בסך 20,000 ש”ח וזאת כאמור בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל”ט-1979.
המדריך צורף, ללא תשלום, לעיתון “הארץ” שהוא עיתון יומי. מכאן, טוענים הנתבעים כי היה זה שימוש שלא למטרת רווח…
בכתב התביעה ביקשו התובעים כי יוצא צו למתן חשבונות נאותים כנגד הנתבעות על-מנת לאמוד את היקף הרווחים שהפיקו הנתבעות, כנטען על-ידי התובעים, שלא על-פי זכות מוכרת בדין.
התובעים טענו בסיכומיהם כי עיתון הארץ נמכר בעיקר למנויים, בהסתמכם על הפרסום של העיתון באינטרנט (אסמכתא 25 לסיכומי התובעים) במחיר העומד על כ- 5 ש”ח לגיליון יומי. לפיכך, לטענתם, המדריך חולק כהטבה למנויי הנתבעת 1 במטרה להעלות את קרנו של העיתון בפני ציבור מנוייו, ולפיכך ביקשו להעמיד את ערך ההטבה על 1 ש”ח לכל מנוי, לכל הפחות.
אין בפני כל ממצאים התומכים בטענה זו ואין כל ראיות לפיהן היה בהפרת הזכות משום רווח לנתבעים וכי נמכרו יותר גיליונות של עיתון “הארץ” ביום פרסום המדריך.
עם-זאת, ניתן להניח כי חלק מקוראי “הארץ” לא רכשו את הלימודפון, מאחר שהמדריך שסופק להם היווה מוצר חלופי.
בנוסף, הנתבעת הפיקה גם רווח מהפרסומות הרבות הכלולות במדריך, שייתכן ונמנעו מהתובעת.
מוצא אני לנכון לחייב את הנתבעות לשלם לתובעת בעניין זה סך גלובלי של 5,000 ש”ח כערכם להיום.

14. צו מניעה קבוע
התובעים עתרו למתן צו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעות להמשיך להפר את זכויותיהן בכל דרך, במישרין או בעקיפין. כאמור לעיל, שוכנעתי כי הנתבעות הפרו את זכות התובעת בכך שהעתיקו את שלוש הרשימות כאמור בסעיף 9 לעיל תוך פגיעה בתובעת, כאשר השתכנעתי כי לתובעת זכויות יוצרים בהן. לפיכך זכאית התובעת למנוע מהנתבעות את ההעתקה והפרסום האמורים.
ניתן בזאת צו מניעה האוסר על הנתבעות לפרסם במישרין ו/או בעקיפין את שלוש הרשימות במלואן ו/או בחלקן במתכונת בה הן מופיעות בלימודפון.
למותר לציין כי אין להעתיק ולפרסם אף כל חלק אחר של הלימודפון במתכונת בו הוא מופיע לפי שכאמור קבעתי כי לתובעת זכויות יוצרים בו.

15. סוף דבר
15.1 הנתבעים ישלמו לתובעת סך 17,500 ש”ח כאשר סכום זה צמוד מהיום ועד יום התשלום בפועל.
15.2 נאסר על הנתבעים לפרסם את שלוש הרשימות בפרק המכללות במדריך כמוגדר לעיל במתכונת בה הן מופיעות בלימודפון…”

12. צו מניעה כנגד המשיבות אשר יאסור עליהן לייצר, להפיץ, למכור ולשווק את כרטיס ה- SML-10C , לרבות כל מוצר הנגזר ממנו
ב- ה”פ (ת”א) 224/98 {מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע”מ נ’ מילטל תקשורת בע”מ ואח’,תק-מח 2005(2), 6235 (2005)} קבע בית-המשפט:

“זוהי תובענה למתן צו המצהיר כי למבקשת זכות-יוצרים במוצר שסימונו C10-160, שהינו כרטיס אלקטרוני המשמש למערכות אלחוטיות לקריאת מדי מים מרחוק, וכי המוצר SML-10C, המיוצר ומשווק על-ידי המשיבות, מהווה העתקה של המוצר C10-160, תוך הפרת זכות-יוצרים. בנוסף, מבוקש צו מניעה כנגד המשיבות אשר יאסור עליהן לייצר, להפיץ, למכור ולשווק את כרטיס ה- SML-10C , לרבות כל מוצר הנגזר ממנו.

רקע
1. המבקשת, מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע”מ (להלן: “מתן”), הינה חברה פרטית לפיתוח וייצור מוצרי תקשורת אלחוטית.

2. המשיבה 1, מילטל תקשורת בע”מ (להלן: “מילטל”), אף היא חברה פרטית, העוסקת בפיתוח ושיווק מוצרים הנדרשים למערכות של קריאת מדי מים מרחוק, אשר פרוסות בתחומי רשויות מקומיות שונות.

3. המשיבות 2 ו- 3 מחזיקות במניות של מילטל. משיבות אלה נמחקו מן התובענה בהסכמה, בכפוף להתחייבותן לנהוג בהתאם לכל צו ופסק-דין שיינתן בתובענה (ראו: החלטתי ב- בש”א 112393/98 בעמ’ 21-20 לפרוטוקול הדיון מיום 02.02.99).

4. בסוף שנת 1994 נוצר קשר עסקי בין מתן למילטל, שמטרתו היתה לשלב במערכות מילטל, אשר היו מבוססות עד לאותה עת על תקשורת קווית, תקשורת אלחוט שייצרה מתן. בין השנים 1996-1994 ניהלו הצדדים משא-ומתן ליצירת התקשרות חוזית שבמסגרתו החליפו ביניהם מספר טיוטות, אך אף לא אחת מהן הבשילה לכלל הסכם. עם-זאת, במהלך התקופה הנ”ל, הזמינה מילטל ממתן ומתן סיפקה לה כמויות שונות של מערכות (כ- 5,000 לערך), בהן הורכבו יחידות משדר ויחידות מקלט לקריאה אלחוטית של מדי מים.

5. בחודש ינואר 1998, על-פי האמור בתובענה, נודע למר אמנון דוכובנה-נוה, מנהל במתן, כי מילטל מייצרת ומשווקת מערכת מדידת מים אלחוטית שסימונה SML-10C. לטענת מתן, יחידת ה- SML-10C מהווה העתקה של יחידת ה-C10-160, שהיא יצירה מקורית של מתן המוגנת על-פי פקודת זכות-יוצרים (להלן: “הפקודה”) וחוק זכות-יוצרים, 1911 (להלן: “החוק”), ועל-פי הטיוטות להסכם שהועברו בין הצדדים. על-כן, היא עותרת לצו הצהרתי ולצו מניעה קבוע, כמפורט לעיל.

6. מנגד, טוענת מילטל כי היתה שותפה להליך פיתוחו של המוצר C10-160 וכי טיוטות ההסכם מלמדות על כך שהיא בעלת זכות היוצרים בו. מכל מקום, מוסיפה מילטל וטוענת, כי המוצר של מתן לא עמד בדרישותיה (בתקן האירופי, למשל), ולכן פנתה בסוף שנת 1996 למומחה בתחום, מר שלמה איזקוביץ, לצורך פיתוח מוצר חדש. תהליך הפיתוח ארך כשנה והושקעו בו למעלה מ- 100,000 ש”ח. יחידת ה- SML-10 הינה, אם-כן, לטענת מילטל, יצירה מקורית, השונה באופן מהותי מיחידת ה- C10-160 שמייצרת מתן. הדמיון ביניהן נובע מהגדרת צרכים שהכתיבה מילטל ומכך שמדובר בטכנולוגיה ובחלקים המצויים בשימוש על-ידי חברות רבות בארץ ובעולם.

7. בד-בבד עם הגשת התובענה, הגישה מתן בקשה לצו מניעה זמני כנגד המשך ייצור, שיווק, הפצה ומכירה של כרטיס ה- SML-10 או כל מוצר הנגזר ממנו (המרצה 2651/98). כב’ השופט י’ זפט החליט לדחות הבקשה על-יסוד החומר הכתוב שהונח לפניו ומבלי שנדרש לחקירת המצהירים והמומחים (ראו: החלטה בעמ’ 2 לפרוטוקול הדיון מיום 17.03.98). על החלטה זו ביקשה מתן רשות לערער בבית-המשפט העליון. ביום 30.08.98 קיבל בית-המשפט העליון את הערעור והחזיר את התיק לבית-משפט זה על-מנת שיתיר את חקירת המצהירים והמומחים, ישמע את סיכומי בעלי הדין וייתן החלטה חדשה (ראו: רע”א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע”מ נ’ מילטל תקשורת בע”מ ואח’, פ”ד נג(3), 26). הדיון בתיק הועבר אלי. ביום 01.12.99 נעתרתי לבקשה לצו מניעה זמני, תוך שקבעתי כי הצדדים אינם יכולים להיבנות מהוראותיהן של הטיוטות השונות להסכם שהוחלפו ביניהם. עוד קבעתי כי למתן יש זכות יוצרים במובנה בחוק לגבי המעגל החשמלי והתוכנה של כרטיס ה- C10-160. על יסוד הודאתו של מנכ”ל מילטל, מר ארז שרעבי, כי מילטל ייצרה כמות קטנה של יחידות ממוצר של מתן למטרת “גיבוי”, קבעתי כי הוכחה, לכאורה, גרסת מתן, לפיה העתיקה מילטל את המעגל החשמלי והתוכנה שייצרה, ללא הרשאה ותוך הפרת זכות-יוצרים. לפיכך, נתתי צו האוסר על מילטל לייצר ולשווק מוצרים הכוללים את הכרטיס המכונה SML-10 או כרטיס המכיל חיקוי, עד אשר יקבע אחרת.

8. עם זכייתה בצו מניעה זמני, הגישה מתן תביעה אזרחית, ובה עתרה, בנוסף לכל הסעדים שביקשה בתובענה, לסעד של מתן חשבונות, לסעד כספי בסכום שהוערך בכ- 2,500,000 ש”ח ולפיצוי עונשי (ת”א 3140/99). כמו-כן, הגישה מתן בקשה להורות על איחוד הדיון בתובענה ובתביעה האזרחית, בקשה שנדחתה על-ידי כבוד הנשיא א’ גורן (ראו החלטה מיום 13.03.00 בבש”א 5329/00). בעקבות זאת, הגישה מתן בקשה להעביר את הדיון בתובענה לפסים של תביעה רגילה, לאפשר את תיקונה באופן שתכלול את כל הסעדים שנתבקשו בתביעה האזרחית הנ”ל ולמחוק את התביעה האזרחית, או לחילופין, ליתן לה היתר לפיצול סעדים או להצהיר כי איננה נזקקת להיתר כזה (בש”א 10672/00). בהחלטתי מיום 26.07.00 דחיתי את הבקשה להעברת התובענה לפסים של תביעה רגילה מנימוקים שפורטו, אך התרתי פיצול סעדים וכן קבעתי כי הדיון בתביעה האזרחית ייערך לאחר שיינתן פסק-דין בתובענה.

9. כשלושה חודשים לאחר שניתן צו המניעה הזמני, ביקשה מילטל להורות על ביטולו של הצו או להגבילו לגרסה A של כרטיס ה- SML-10 (אשר ממנה בלבד יצרה מילטל העתקים, לדברי שרעבי), וכן להורות למתן להפקיד ערבות בנקאית וערבות אישית לשם הבטחת נזקי מילטל למקרה שיפקע הצו בשל דחיית התובענה או מכל סיבה אחרת (בש”א 4768/00). עוד ביום 16.05.00 דחיתי את הבקשה לביטול הצו ולחלופין לשינויו, מהטעם “שלא מצאתי שינוי נסיבות שיצדיק את ביטול צו המניעה הזמני ולא את הנימוקים למתן הצו”, יחד-עם-זאת, ביום 17.12.00, קבעתי כי מתן תפקיד ערבות בנקאית בסך של 250,000 ש”ח להבטחת נזקי מילטל מצו המניעה. משלא הופקדה הערבות עד ליום 11.01.01, ונוכח הודעת מתן כי אין ברצונה לשלם את הערבות, ביודעה כי הימנעותה מלעשות כן תביא לפקיעת הצו, נעתרתי לבקשת מילטל והוריתי על ביטול צו המניעה הזמני (ראו: החלטה ב- בש”א 2893/01, בעמ’ 80 לפרוטוקול הדיון מיום 26.02.01).

דיון
הבעלות על זכות היוצרים בכרטיס מתן והיקפה
10. סעיף 1(2) לחוק קובע כי “‘זכות יוצרים’ פירושו זכות-יחיד להעלות על הבמה את היצירה או חלק ניכר הימנה בצורה של ממש או להעתיקה…”, וסעיף 2(1) לאותו חוק קובע כי “רואין זכות-יוצרים ביצירה כאילו הופרה על-ידי אדם אם שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות-היוצרים…”. סעיף 35(1) לחוק מגדיר “העתקה מפירה” מהי: “כשהמדובר הוא בהעתקה של יצירה שקיימת בה זכות-יוצרים, פירושה כל העתקה, לרבות כל חיקוי מתעה, שנעשו או שהובאו מחו”ל בניגוד להוראות חוק זה”.

11. כדי לבסס תביעה על פגיעה בזכות-יוצרים בגין העתקה, נפסק כי על התובע להוכיח שהנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו. עוד נפסק, כי דמיון מסויים בין היצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה. השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם הקביעה שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה, ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לפי התרשמות השופט מהיצירות בכללותן. כאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא ניכר, יש בכך כדי להעביר את נטל הראיה להוכחת היעדר העתקה אל הנתבע…

12. ודוק: זכות היוצרים, כידוע, אינה חלה על הרעיון העומד מאחורי היצירה, כי אם על אופן ביטויו של הרעיון… אי-לכך, יש להבחין בין העתקת רעיון לבין העתקת יישומו, שכן רק האחרונה הינה העתקה מפירה על-פי החוק. עמד על כך כב’ השופט ש’ לוין בעניין הרשקו:

“אין לקבוע מראש מסמרות, מתי מדובר ברעיון ומתי מדובר ביישומו, אלא הכול תלוי בנסיבות: אותה מערכת עובדות יכולה להיחשב לעניין אחד רעיון ולעניין אחר יישום של רעיון. בהיבט רחב אין קיים שום דבר מקורי, אלא כל המצאה או “רעיון” הם פיתוח של המצאה או “רעיון” קודמים; השאלה בכל מקרה היא, אם בפועל הוסיף פלוני משהו מקורי משלו ל”רעיון” או ל”יישום” קודם (ואז עבודתו תהיה מוגנת, אף- על-פי שאת היסודות לעבודתו המקורית הוא שאב ממקור אחר), או שהוא העתיק בדרך מוסווית מה שעשה אחר, בלי שבפועל הוא יצר משהו מקורי משלו; כשאנו בוחנים יצירה, שלגביה טוענים הפרה של זכות יוצרים, השאלה היא אך זאת, האם יצירה זו היא ביטוי של רעיון או העתקה של ביטוי שהופיע במקום אחר. אכן, מידת המקוריות, הנדרשת להגנה על יצירה לפי דיני זכות יוצרים, משתנה אף היא ממקרה למקרה ויכולה היא להיות מועטת ואפילו חסרת ערך.”
(שם בעמ’ 759)

13. בענייננו, פירושו של דבר שזכות היוצרים אינה חלה על עצם הרעיון של שימוש בתקשורת אלחוטית במערכות לקריאת מדי מים מרחוק, אלא אך ורק על יישומו, קרי – הכרטיס האלקטרוני, הכולל מעגל חשמלי ותוכנה.

14. האם העתיקה מילטל את אופן יישומו של הרעיון הגלום בכרטיס ה- C10-160 שמייצרת מתן? לכך אפנה עתה, אך קודם לכן, יש להתייחס לטענה שהעלתה מילטל, לפיה הבעלות על זכות היוצרים בכרטיס ה- C10-160 היא שלה.

15. טענה זו דינה להידחות. במסגרת החלטתי בהליך הזמני קבעתי, כאמור, כי הכרטיס האלקטרוני C10-160 מהווה יצירה מוגנת על-פי החוק, וכי מתן היא בעלת זכות היוצרים בו. בכך נפלה טענת מילטל לבעלות על זכות היוצרים במוצר הנ”ל, אשר נשענה על הוראות הטיוטות השונות שהחליפו הצדדים למטרת גיבוש הסכם ועל הסייג הקבוע בסעיף 5(1)(א) לחוק. לפי סעיף זה, “יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה”, אולם “אם היה זה פיתוח, צילום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו על-ידי אדם אחר והוכנו תמורת דבר ערך בהתאם לאותה הזמנה, הרי אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות היוצרים”. כפי שציינתי באותה החלטה, לא נחתם הסכם מחייב בין מתן למילטל, ואף לדברי מילטל עצמה, הצדדים היו חלוקים באשר לזכויות בחלקיו השונים של המוצר. אשר להוראת סעיף 5(1)(א) לחוק, אין בה כדי לסייע בידי מילטל, בהיותה מוגבלת ליצירות אמנותיות בלבד…

טענת ההעתקה
א. עדויות המומחים
16. טענת ההעתקה של כרטיס ה- C10-160 המונחת ביסוד התובענה נתמכת בשלוש חוות-דעת מקצועיות שהגישה מתן: חוות-דעתו של מר אמנון דוכובנה-נוה, מנהל במתן שהינו מהנדס אלקטרוניקה בהשכלתו ובעיסוקו; חוות-דעת מאת מר חיים דמבסקי, מהנדס אלקטרוניקה המועסק על-ידי חברת פימא פיתוח ויצור מערכות אלקטרוניות בע”מ; וחוות-דעת מאת מר אליאס לוי, יועץ לנושא תוכנה ומהנדס בכיר בחברת תדיראן.

17. דוכובנה-נוה מוצא בחוות-דעתו זהות בין יחידת ה- C10-160 ויחידת ה- SML-10C על-פי שישה פרמטרים.

ראשית, הוא קובע כי דיאגרמת המלבנים, שמתארת את המבנה של כל אחת מן היחידות, היא זהה.
כמו-כן, לדעתו יש זהות בעקרונות הפעולה של שתי היחידות. שתיהן כוללות בקר ומשדר, ומחוברות לפלטים. הבקר סורק את חיבורי הפלטים (המכונים כניסות), ועם גילוי מצב חריג חדש בכניסות, כגון פתיחת יחידה, ניתוק, או קצר פלט וכדומה, הוא מייצר מברק לשידור. אם מתגלה שינוי נורמלי בכניסות, כאשר סך הגידול במונים ביחס למצבם בזמן השידור האחרון הוא מעל למספר נתון, או כאשר חלף זמן מעל למוגדר מאז השידור האחרון, העניין מטופל על-ידי מנגנון המניה של הכניסה הרלוונטית, הפועל על יסוד העיקרון של מדידת המתח בכניסה. בתום בדיקת הכניסות, היחידה בודקת קיום תנאי שידור רגילים ומבצעת את השידור. הבקר מבצע תהליך של אפנון המידע ומפעיל את המתח למשדר לצורך שידור המברק.
מהשוואת הסכמה החשמלית של היחידות, קובע דוכובנה-נוה כי נעשו שלושה שינויים ביחידה SML-10. השינוי הראשון מתבטא בהוספת מערך Jumper’s המורכב מנגדים שסימונם R71, R73, R74, R75, R76, R77, R77*. לדעת דוכובנה-נוה, מדובר בשינוי לא מהותי המיועד לנטרל בחומרה כניסות שאינן בשימוש. שינוי שני מתבטא בהוספת Low Pass Filter, מסנן הממוקם ביציאת מגבר ההספק (בסמוך לחיבור האנטנה) שתפקידו אך לשפר את דיכוי ההרמוניות (הפרעות בשידור). השינוי השלישי הוא הוספת רכיב אקטיבי Q51 במסנן החוג (Loop), אשר מגדיל את תחום הנעילה. דוכובנה-נוה טוען כי מסנן דומה הורכב בגרסה B של יחידת ה- C10-160 אך הוצא מן הגרסה האחרונה כיוון שנמצא כי ניתן לממש את המסנן ולהגדיל את תחום הנעילה ללא הרכיב האקטיבי, שמייקר את עלות הייצור של היחידה.

מהשוואת המבנה הפיזי של שתי היחידות, מבחין דוכובנה-נוה בזהות במספר נקודות: בחלוקה, בשילוב ובסידור הרכיבים; בחלוקה בין אזור ספרתי לדיגיטלי; ובמשטח האדמה באזור ה- RF (מעגל הרדיו). דוכובנה-נוה מציין עוד כי ביחידה שייצרה מילטל נעשה שימוש ברכיבים קטנים יותר מאשר ביחידה שייצרה מתן, אולם לגישתו אין זה שינוי מהותי אלא פועל יוצא של עריכה חדשה יותר.
בנוסף, מצביע דוכובנה-נוה על מספר נקודות “ייחודיות” בכרטיס ה- SML-10 שיש בהן, לדידו, כדי להעיד על כך שמדובר בהעתקה, ובכללן: הרכבת נגדים (R22, R28) לחלוקת מתח מאותו דגם המורכב ביחידת ה- C10-160; בחירת אותם ערכים עבור נגדי ההגנה המחוברים בטור לכניסות; זהות במקומות בהם קיים שחרור תרמי במעגל החשמלי; הפעלת המשדר על-ידי מיתוג על-אף שאין בכך צורך ממשי; ממתוח כפול (משני פינים של המשדר) לפלטים במקום ממתוח מפין יחיד; זהות בסטיות מתקנים טוניים.

לבסוף, טוען דוכובנה-נוה כי התוכנה להפעלת יחידת ה- SML-10 צרובה במצב מוגן ולכן ניתן רק לבצע השוואה פונקציונלית של הפרמטרים הבאים: זמן דגימת הפלטים, נקודות בדיקה בכניסות לפלטים, אורך ה- Preamble בשידור, מסגרת ומבנה של מברק השידור ואורכו, תדרי הטונים ולוגיקת יציאה לשידור. דוכובנה-נוה קובע כי בכל הפרמטרים הללו שבדק יש זהות מוחלטת בין שתי היחידות והוא מדגיש כי רוטינות התזמונים זהות וכי הפינים של פורט B של הבקר הם בעלי תפקוד זהה בין היחידות, למרות שאין כל הכרח הנדסי שכך יהיה.

18. הצגתי באריכות וביתר פירוט את חוות-דעתו של דוכובנה-נוה, מאחר ששתי חוות-הדעת האחרות אשר צירפה מתן לתובענה הן לקוניות ונסמכות במידה רבה על חוות-דעת זו…

19. חיים דמבסקי משווה בחוות-דעתו בין שתי היחידות מבחינת המבנה הפיזי, דיאגרמת מלבנים והסכמה החשמלית, וקובע כי “אין ספק כי יחידת מילטל SML-10 הינה העתקה של יחידת מתן C10-160 והיחידות הקודמות לה”. דמבסקי מאתר שלושה שינויים, אשר לטענתו אינם מהותיים: הוספת ה- Jumper’s לנטרול הכניסות; שינוי בדרגת המוצא של המשדר ושימוש ברכיבים קטנים יותר ביחידת ה- SML-10. אשר לנקודות הייחודיות שהעלה דוכובנה-נוה בחוות-דעתו, אומר דמבסקי:

“לבד מידיעתי הברורה כי מדובר בהעתקה, הנני רואה להדגיש כי כנגד שלושת השינויים/תוספות שהוזכרו לעייל (כך במקור, צ”ב), מורות הנקודות הייחודיות, הזהות בשני המעגלים, שכוללות גם שגיאות הנדסיות שהועתקו ללא שיקול-דעת הנדסי, כי לא ניתן היה להגיע לתוצאה המצויה ביחידת מילטל אילמלא היתה בפננו העתקה.”

20. אליאס לוי נתבקש לבדוק את זהות התוכנה בשתי היחידות. בהיעדר התוכנה המקורית של יחידת ה- SML-10, התייחס לוי לזהות התפקודית והגיע למסקנה כי קיימת זהות תפקודית מוחלטת בין שתי היחידות כמו גם זהות בבקרים, המעידה על העתקת התוכנה. וכך הוא מסביר את מסקנתו:

“לדעתי ולנסיוני לא סביר ששני תכניתנים אשר עבדו בצורה בלתי תלויה יגיעו לזהות תפקודית מוחלטת של התוכנה כולל פונקציות שאורך הזמן שלהן אינו קריטי ונתון למעשה להחלטה שרירותית של המתכנת; כגון משך דגימת הפלטים, אורך preamble במברק השידור, לוגיקה וקריטריוני יציאה לשידור. זהות זו מעידה על שיכפול לוגיקת הפעולה של היחידה.”

בחוות-דעת נוספת, מיום 20.02.02, מתייחס לוי לנקודות דמיון נוספות בין שתי היחידות שאינן קשורות בהכרח לתוכנה. בחוות-דעת זו לוי טוען כי בחירת אותו דגם של בקר, חיבור רגלי הבקר באופן זהה וזהות הסטיות מתקן התדרים מעידים כולם על העתקה הן של החומרה והן של התוכנה. עוד קובע לוי בחוות-הדעת כי גירסה C של כרטיס ה- SML-10 היא פיתוח של גירסה A, שהיא העתקה מלאה של כרטיס ה- 10-160 המיוצר על-ידי מתן.

21. מילטל, מצידה, כופרת, כאמור, בטענת ההעתקה והיא סומכת ידה בעניין זה על חוות-דעתו של ד”ר דן רפאלי, דוקטור להנדסת אלקטרוניקה, המועסק כמדען ראשי בחברת יתרן תקשורת בע”מ וכמרצה באוניברסיטת תל-אביב. מומחה נוסף בו נעזרה מילטל, פרופ’ אדוארד אוסוסקין, נפטר בטרם הספיק להיחקר בהליך העיקרי על חוות-דעתו. במצב דברים זה, הסכימה מילטל בהגינותה למשוך את חוות-הדעת של אדוארד אסוסקין ז”ל, ולהסתפק בחקירתו במסגרת ההליך הזמני (ראו הודעה בעמ’ 184 לפרוטוקול הדיון מיום 31.05.04).

22. מניתוח דיאגרמת הבלוקים, מוצא רפאלי כי המבנה בשני הכרטיסים האלקטרוניים של היחידות הוא מבנה קלאסי שאין בו חידוש כלשהו. אדרבא, מבנה זה לטענתו יבחר על-ידי כל מתכנת המתמצא במעגלים מסוג זה. הרכיב המרכזי במעגל, רכיב מוטורולה מסוג 13176MC, מותאם להשגת המטרה וחיבורו למעגל הוא סטנדרטי ומבוסס על המלצות היצרן. גם השימוש בבקר מסוג PIC מקובל מאוד ביישומים מסוג זה ודרך חיבורו סטנדרטית. הזהות באזור הבקר בשני הכרטיסים ניכרת גם בשרטוטים של המעגל החשמלי, וניכר כי השוני הוא רב באזור ה- RF.

רפאלי מבחין בארבעה מודולים משמעותיים בכרטיס ה- SML-10C אשר אינם קיימים בכרטיס ה- C10-160: פילטר מוצא, המגביר את עוצמת מגבר הספק השידור לרמה הגבוהה פי 3 מזו שבכרטיס C10-160; פיקוד חיצוני למשדר, המאפשר להפעיל את המשדר דרך מקלט חיצוני; סליל לבחירת תדר, המקנה לכרטיס SML-10C אפליקציה רחבה יותר; מערך נגדים, שהוספתו מאפשרת חיבור הכרטיס לפלטים אוניברסליים מדגמים שונים המצויים בשוק. הבדלים מהותיים נוספים הקיימים בתכנון האלקטרוני של כרטיס מילטל הם בסוג הטרנזיסטור שבמגבר ההספק, בחיבורי הרגליים של המשדר ובהזנת המתח של יציאת השידור. עוד מוצא רפאלי כי מסנן החוג בכרטיס ה- SML-10C מותאם למעגל לפי סוג אפנון FSK, בעוד כרטיס ה- C10-160 נבנה בשיטה המתאימה יותר לאפנון מסוג ASK. תכנון זה תורם לשיפור ביצועים בלינאריות בין מתח לתדר וברגישות המקלט. כמו-כן, כיוון התדר שונה בין שני הכרטיסים. ב- SML-10C נכלל קבל נוסף בטור למתנד וכיול התדר בו מתבצע על-ידי קבל בחיבור המאפשר דיוק טוב יותר מזה המצוי ב- C10-160. מעגל אפנון התדר ב- SML-10C הינו בצימוד DC עם מסנן בעל שני קטבים, ואילו ב- C10-160 אפנון התדר הינו בצימוד AC עם מסנן בעל קוטב אחד. רפאלי מזכיר גם את השוני בגודל הרכיבים. בכרטיס ה- SML-10C נעשה שימוש ברכיבים קטנים יותר כך שנכנסים בו 95 רכיבים לעומת 64 רכיבים בכרטיס ה- C10-160. הגודל הקטן של הרכיבים משפר את הביצועים בתדרים גבוהים. רפאלי קובע כי הסטיות בתדרים של התקן אכן זהות בשני הכרטיסים, אולם שני הכרטיסים מממשים פרוטוקול סטנדרטי. הסטיות נעשו להערכתו מסיבות של קלות מימוש התוכנה, ואין בכך משום המצאה או פרוטוקול חדש.

המבנה הפיזי של כרטיס אלקטרוני, לפי רפאלי, הוא פועל יוצא של המארז בו מותקן הכרטיס, ובמקרה הנדון, שני הכרטיסים מותאמים למארז של מילטל. מכאן הדמיון בגודל הכרטיסים, החלוקה לאזורים בכרטיסים, מיקום הכניסות והיציאות ומיקום האנטנה, כמו גם במיקום הבקר ורכיב המוטורולה. עם-זאת, מציין רפאלי כי הכרטיסים בעלי עובי שונה – כרטיס ה- SML-10C עוביו 0.8 מ”מ, בעוד כרטיס ה- C10-160 עוביו 1.6 מ”מ, ושוני זה מציב את כרטיס ה- SML-10C ברמה ביצועית גבוהה יותר של המשדר. משטח האדמה בכרטיס ה- SML-10C מלא יותר ובעל כ- 20 חורי מעבר לעומת כ- 4 חורים בכרטיס ה- C10-160, מה שמקנה לו ביצועים טובים יותר (פחות הפרעות רדיו). הכרטיסים ערוכים בצורה שונה עקב השוני בגודל ובמספר הרכיבים וכן בהרצת הקווים, וגם באזורים אשר נראים זהים מבחינה תכנונית ניתן להבחין ברכיבים בעלי ערך שונה. הכרטיסים נבדלים גם בנקודות הבדיקה (Test Points).
בהתייחס לתוכנה בשני הכרטיסים, מציין רפאלי כי התוכנה המצויה ברכיב הבקר מוגנת, אולם, לדידו, שתי תוכנות בעלות קוד שונה יכולות להגיע לתפקודיות זהה.

לסיכום, קובע רפאלי:

“הבחנתי בהבדלים תכנוניים והנדסיים רבים בין כרטיס מילטל לכרטיס מתן. במקרים רבים תכנונו של כרטיס מילטל נכון יותר וביצועיו טובים יותר. כל המידע הדרוש לתכנון הכרטיס באזור ה- RF נמצא בדפי הנתונים של יצרן הרכיבים ובספרות המקצועית. ואכן, המעגלים בכרטיס מילטל נראים כיותר מתאימים להצעות התכנון של הרכיב על-ידי היצרן מאשר למעגלים בכרטיס מתן. ככלל, מכיוון שהתוכנה הצרובה במצב protect, אין אפשרות לקרוא את קוד התוכנה ולעמוד על אופן כתיבתה. התוכנה בכרטיס מילטל שונה בהכרח מהתוכנה בכרטיס מתן, זאת לאור העובדה כי לא היה בידי מילטל אפשרות כלשהי לקבל את קוד התוכנה של מתן. שני הכרטיסים שנבחנו על-ידי בחוות-דעת זו ממשים (צ”ל מממשים, צ”ב) פרוטוקול תקשורת זהה. ואולם, פרוטוקולים אלו מתאימים לתקן מקובל עד כדי שינוי קל בפרמטרים. התכנון הפיזי והעריכה של המעגל החשמלי של מילטל שונה בצורה מהותית מזו הקיימת במעגל של מתן. מכל האמור לעיל ניתן להסיק, שכרטיס מילטל שונה מכרטיס מתן ומשלב פונקציות ותכונות המשפרות את ביצועי הכרטיס ואינו העתקה של כרטיס מתן.” (ראו: עמ’ 6 לחוות-הדעת).

23. בשלב חקירתם של העדים המומחים מטעם מתן, התברר כי חרף הדמיון החיצוני והפונקציונלי בין שני הכרטיסים, יש הבדלים מהותיים ביניהם הן במעגל החשמלי והן בתוכנה, שעל קיומם וחשיבותם לא נתנו דעתם. אדון להלן באותם הבדלים על-פי סדר הדברים.

ב. המעגל חשמלי
24. מוסכם על הכל, כי כרטיס ה- SML-10C עבר תהליך של מזעור, הוא דק מכרטיס ה- C10-160 ורכיביו קטנים יותר. דוכובנה-נוה ציין, כזכור, בעמ’ 3 לחוות-דעתו, כי השימוש ברכיבים קטנים הוא “פועל יוצא של עריכה חדשה יותר”. מחקירתו של דמבסקי, הסתבר כי מזעור הרכיבים והכרטיס בכללותו הוא כשלעצמו משפר את ביצועי הרדיו של הכרטיס, וכתוצאה ממנו נתאפשר למילטל לכלול בו רכיבים ופונקציות, שהינם ייחודיים לכרטיס ה- SML-10C ומשפרים אף הם את ביצועיו…

25. כרטיס ה- SML-10C כולל, למשל, מערך נגדים (ה- Jumper’s), שמאפשרלחבר את הכרטיס לפלטים אוניברסליים במדי מים המיוצרים על-ידי יצרנים שונים שאין בהם מערך כזה. בלעדיו, הסכים דמבסקי בעת חקירתו, לא ניתן לחבר פלטים אלה למערכת, אלא באמצעות מערך נגדים חיצוני…

26. משטח האדמה בכרטיס ה- SML-10C כולל מספר רב יותר של חורים לעומת כרטיס ה- C10-160, מה שמפחית את ההפרעות בשידור…

27. בכרטיס ה- SML-10C יש תוספת של מעגל שמאפשר להפעיל את המשדר דרך בקר חיצוני…

39. בסופו-של-יום, מתן לא השכילה להוכיח באמצעות המומחים בהם הסתייעה כי מילטל העתיקה את כרטיס ה- C10-160. דמבסקי ולוי העידו על עצמם, כל אחד בתורו, כי אינם מומחים בתחום מערכות לקריאת מדי מים… עוד יצויין כי שניהם מכירים את מר דוכובנה-נוה היכרות מקצועית מוקדמת, וחברת פימא בה עובד דמבסקי הינה לקוחה של מתן… שניהם הסתמכו בחוות-דעתם על נתונים וסכמות חשמליות שסיפק להם דוכובנה-נוה, אשר התבררו כלא מבוססים או לא מדוייקים.

40. לכך יש כמובן להוסיף את הימנעותה של מתן מלהפקיד את הערבות על-מנת שצו המניעה הזמני יישאר בתוקף, התנהגות שיש בה כדי להעיד על חוסר תום-לב מצדה ועל היעדר פגיעה של ממש מפקיעת הצו.

סוף דבר

41. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התובענה…”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


צו מניעה קבוע בענייני משפחה

משפחה

1. צו האוסר על ביצוע עסקאות
ב-עמ”ש (נצרת) 33945-06-15 {ר’ ת’ ואח’ נ’ ד’ ת’ ואח’, תק-מח 2016(2), 7608 (2016)} קבע בית-המשפט:

“1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה בקרית שמונה (כב’ השופט ארנון קימלמן) אשר ניתן ביום 22.04.15 בתיק תמ”ש 3666-02-10, במסגרתו דחה בית-המשפט קמא את תביעת המערערים למתן צו מניעה קבוע כנגד המשיבה, האוסר עליה מלבצע פוזיציה, דיספוזיציה, עסקת מכר או רישום של המקרקעין.

2. רקע עובדתי ופסק-דינו של בית-המשפט קמא בתמצית
א. בכתב התביעה שהוגש בבית-המשפט קמא טענו המערערים כי במסגרת הסדרים שהותוו במקום מגוריהם במושבה, קיבלו זכות לרכישת המקרקעין באזור ההרחבה של המושבה, בכפוף לכך שאחד מילדיהם יוגדר כ”בן ממשיך” מטעמם וכן בכפוף להתחייבות המערערים לעבד באופן עצמאי את המקרקעין. ביום 11.01.89 קיבלו המערערים הודעה כי הינם זכאים להקצאה של המקרקעין מתוך אדמות ההרחבה של המושבה וכן להטבה כספית של כ- 40,000$ לצורך עיבוד המקרקעין.
לטענת המערערים, בשל מצבה הכלכלי ונסיבות חייה של בתם המשיבה היא הועדפה על פני אחיה ובשל כך העבירו אליה המערערים את מלוא התקציב אותו קיבלו מהמוסדות המיישבים, לאחר שהמשיבה התחייבה בפניהם לרכוש לעצמה דירת מגורים ובהמשך להחזיר להם את מלוא הסכום. על-מנת לממש את הזכאות בייחס למקרקעין חתמו הצדדים על תצהירים הדדיים לפיהם כל הזכויות הקנייניות במקרקעין הועברו מהמערערים למשיבה ללא כל תמורה. ביום 27.12.89 הגישו הצדדים בלשכת רישום המקרקעין בנצרת בקשה להעברת המקרקעין בלא מכירה מחזקת המערערים לחזקת המשיבה. בנוסף, חתמו הצדדים על גבי שטר מכר לפיו המקרקעין הועברו מהמערערים למשיבה ללא תמורה. ביום 25.08.93 אישרה וועדת האכלוס מטעם משרד השיכון והמינהל לבניה כפרית למשיבה תקציב סיוע כספי למגורים בשטח המושבה. לשם כך עברה המשיבה להתגורר במושבה לפרק זמן של שנתיים ובהמשך, מפאת מצבה הנפשי, התגוררה שוב בבית הוריה בין השנים 2001 עד 2005.

המערערים הוסיפו כי כתוצאה מהתחייבות המשיבה וקבלת כספי הסיוע לכיסה, תופעלו המקרקעין באמצעות הונם האישי, אולם בהמשך למדו כי המשיבה הפרה את התחייבותה העיקרית כלפיהם עת עשתה שימוש בכספי הסיוע לצרכים החורגים מההסכמות אליהן הגיעו. בשל המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, דרשו המערערים מהמשיבה לבטל את רישום המקרקעין על שמה וביום 16.09.01 חתמה המשיבה על מסמך ויתור, בו היא מאשרת כי המקרקעין אינם שייכים לה, נרשמו על שמה לצורך קבלת תקציב מהסוכנות ושייכים למעשה למערערים, אשר השקיעו מכספם את כל הוצאות המקרקעין. המשיבה הוסיפה והתחייבה כי תרשום את המקרקעין על-שם המערערים בכל עת שתידרש לכך (להלן: “מסמך הוויתור”).

לטענת המערערים התחוור להם בשנת 2010 כי חרף החתימה על מסמך הוויתור פעלה המשיבה מתוך רצון למכור את המקרקעין לידי צד ג’. על-כן פנו המערערים לבית-המשפט בבקשה לצו מניעה זמני לעיכוב המכירה של המקרקעין. בהמשך אף הגישו את כתב התביעה בבית-המשפט קמא, בו טענו כי מעולם לא התכוונו לתת למשיבה זכויות במקרקעין ומכל מקום הרי שמסמך הוויתור עליו חתמה המשיבה מלמד כי המדובר במתנה מותנית אשר בוטלה הלכה למעשה.

ב. המשיבה הגישה את כתב הגנתה, במסגרתו טענה כי המערערים ניצלו את מצבה הנפשי הבעייתי כך שאילצו אותה לחתום על מסמך הוויתור אותו ניסחו המערערים. לטענתה, בשעת החתימה על מסמך הוויתור היא היתה נתונה במצב נפשי קשה נוכח מחלת הסכיזופרניה ממנה היא סובלת ועל-כן לא היה באפשרותה להבין את משמעותו של המסמך. המשיבה אף צירפה לכתב הגנתה תצהיר של פרופ’ צבי זמישלני – מומחה בתחום הפסיכיאטריה – המלמד כי החל משנת 1996 החלה המשיבה להראות סימנים של פסיכוזה והחלה בטיפול תרופתי. המשיבה הוסיפה והעלתה טענות נוספות בדבר זכויותיה במקרקעין, לרבות הטענה לפיה הכספים אותם קיבלה עובר להעברת המקרקעין ניתנו לה כהלוואה ולא כסיוע כספי ואלו שימשו אותה לצורך הטיפולים הנפשיים אותם עברה.

ג. על-מנת לבחון את מצבה הנפשי ויכולותיה הקוגניטיביות של המשיבה בזמן החתימה על מסמך הוויתור, מינה בית-המשפט כמומחה רפואי מטעמו את פרופ’ אפרים בנטל ז”ל (להלן: “פרופ’ בנטל”). המערערים לא השלימו עם החלטה זו והגישו בר”ע, אשר נדחתה על-ידי כב’ הנשיא אברהם. ביום 01.07.13 הגיש פרופ’ בנטל חוות-דעת לפיה בפרק הזמן שבין אפריל 1999 ועד נובמבר 2001 היתה המשיבה נתונה במצב פסיכוטי פעיל ולא היתה מסוגלת להבין את טיבו של מסמך הוויתור עליו חתמה.

המערערים עמדו על זכותם לחקור את פרופ’ בנטל על חוות-דעתו, אלא שלמרבה הצער הוא נפטר טרם שעלה בידי ב”כ הצדדים לחקרו בבית-המשפט. על-כן מינה בית-המשפט קמא כמומחית חלופית מטעם בית-המשפט בתחום הפסיכיאטריה את ד”ר איזבלה גרינברג (להלן: “המומחית”).

ד. במסגרת הכרעתו, קבע בית-המשפט קמא כי סלע המחלוקת בתביעה הינו יכולתה הקוגניטיבית והנפשית של המשיבה להבין את משמעותו של מסמך הוויתור. הוסיף וקבע כי “תשתית עובדתית המלמדת על כך שאדם המעביר במתנה נכס מהותי בעודו בחיים אולם בעת עשיית המסמך או העברת המתנה סבל מחולשה שכלית יכול שתביא להצהרה על בטלות המסמך, כל עוד לא יוכח שאותו אדם לא הבין את המסמך במידת הבנה גבוהה”. (כך במקור ז. הווארי).
בית-המשפט קמא בחן את חוות-דעתה של המומחית, אשר קבעה בצורה חד-משמעית כי עובר לתקופה שבמהלכה חתמה המשיבה על מסמך הוויתור היא היתה נתונה במצב פסיכוטי וכי לא היו בידה היכולות הקוגניטיביות והנפשיות להבין את נפקות החתימה על מסמך הוויתור. בית-המשפט קמא הוסיף וציין כי חוות-הדעת התבססה על שורת מסמכים רפואיים אשר הוצגו בפני המומחית וצורפו לחוות-הדעת, תוך שהפנה לאותם מסמכים מהם עלה, בין השאר, כי לאחר אשפוז המשיבה בשנת 1999 בבית-החולים גהה היא לא קיבלה טיפול תרופתי אנטי פסיכוטי עד ליום 04.11.01. בית-המשפט קמא הוסיף והתייחס לחקירתה הארוכה של המומחית על-ידי ב”כ המערערים וקבע כי עדותה היתה אמינה, מהימנה וללא סתירות. על-כן מצא בית-המשפט קמא לאמץ את מסקנותיה במלואן.
בית-המשפט קמא הוסיף ובחן את עדותו של המערער בדבר נסיבות העברת המקרקעין למשיבה בהסכם המתנה והחתמתה על מסמך הוויתור, וקבע כי עדותו לא עשתה עליו רושם אמין ומהימן.

לאור כל האמור קבע בית-המשפט קמא כי המערערים, אשר ניסחו את מסמך הוויתור, היו מודעים למצבה הרפואי של המשיבה אולם בחרו להתעלם מכך טרם החתימה על מסמך הוויתור. בית-המשפט קמא בחן ודחה את כל טענות המערערים בדבר פגמים שנפלו בחוות-הדעת וקבע כי הוא מקבל את הסבריה של המומחית לפיהם ניתן להסיק בבירור מן המסמכים הרפואיים אשר הונפקו בתקופה הסמוכה לחתימה על מסמך הוויתור כי המשיבה היתה במצב פסיכוטי מתמשך, מבלי יכולת לקבל החלטות מושכלות. בית-המשפט קמא הוסיף כי המערערים לא השכילו להראות כי מתקיימים התנאים הנדירים שנקבעו בפסיקה, אשר מצדיקים פסילת חוות-הדעת של מומחה בית-המשפט. לאור כל האמור הגיע בית-המשפט קמא למסקנה כי מסמך הוויתור הינו בבחינת חוזה הבטל מעיקרו גם בפרספקטיבה של שנים רבות מיום כריתת המסמך.

בית-המשפט הוסיף ובחן את טענות המערערים לפיהן הסכם המתנה הינו חוזה למראית עין בלבד, כאשר המקרקעין נותרו בפועל בשליטתם בעוד המשיבה הפיקה רווח כספי מהסכם המתנה, אולם קבע כי דינה להידחות שכן “מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה”. הוסיף כי עצם העלאת הטענה על-ידי בעל דין אשר הודה כי ניסח את ההסכם מהווה הודאה מכללא לכך שניסח חוזה המטיב עמו וזאת בנוסף להיותו חוזה פסול ובלתי-מוסרי, אשר סותר את תקנת הציבור כאמור בהוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג- 1973 (להלן: “חוק החוזים”).
עוד דחה בית-המשפט קמא את טענות המערערים כאילו דינו של הסכם המתנה להתבטל מקום שהמשיבה לא עיבדה את המקרקעין, לא עמדה בתנאים שהוסכמו בין הצדדים ואף התנהגה כלפי המערערים באופן מחפיר. בית-המשפט קמא בחן את הגדרת המונח “בן ממשיך” בראי הפסיקה וקבע כי כיום יש צורך במחשבה מחודשת המותאמת למציאות בה רבים מבין תושבי המשקים כלל אינם מעבדים את האדמה. הוסיף והפנה לנטל המוטל על נותן המתנה להוכיח “התנהגות מחפירה” וכן ללקות הנפשית ממנה סובלת המשיבה. בהתאם לכל האמור קבע בית-המשפט קמא כי אין בהימנעותה של המשיבה לתפעל את האדמות שהוקנו לה בכדי לבטל את הסכם המתנה ואף הוסיף כי אין מקום שבית-המשפט ייתן ידו למהלך נפסד שעיקרו שימוש בכספי סיוע ממלכתיים לצרכים פרטיים תוך ספסרות במקרקעין ופיצול נחלות של אגודות שיתופיות.

בהתאם לדברים הורה בית-המשפט על דחיית התביעה תוך חיוב המערערים בהוצאות בסך של 35,000 ש”ח בצירוף מע”מ.
ה. המערערים, אשר לא השלימו עם פסק-דינו של בית-המשפט קמא, הגישו את ערעורם ביום 16.06.15.

ו. ביום 28.12.15 התקיים דיון בערעור בסיומו קיבלנו את בקשת ב”כ הצדדים להגיש השלמות טיעון קצרות. השלמות הטיעון הוגשו כדת וכדין וכעת נותר להכריע בערעור.

3. דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את פסק-דינו של בית-המשפט קמא, כתב הערעור, עיקרי הטיעון וטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות…
בענייננו, בחן בית-המשפט קמא באופן ייסודי את חוות-הדעת, כמו גם את עדותה של המומחית בבית-המשפט וקבע כי עדותה היתה אמינה ומהימנה, כאשר חרף חקירתה הארוכה לא נמצאו כל סתירות ופרכות בעדותה. אף אני בחנתי את חוות-הדעת, ועיינתי בפרוטוקול חקירתה בפני בית-משפט קמא, בהתאם לחיסרון הקיים אל מול בית-משפט קמא אשר יכול היה להתרשם מן המומחית באופן ישיר, ומעיון בה עולה תמונה של חוות-דעת מקצועית ומפורטת.

המערערים כאמור ניסו לקעקע את חוות-הדעת תוך שטענו כי המומחית כלל לא בחנה את המשיבה באופן בלתי אמצעי. אלא שבטענה זו אין ממש מקום בו חוות-הדעת ביקשה לבחון את כשירותה של המשיבה עת חתמה על מסמך הוויתור עוד בשנת 2001 – כ- 13 שנים טרם כתיבת חוות-הדעת. מטבע הדברים בשעה שעל מומחה לבחון מה היה מצבו הנפשי של אדם לפני שנים רבות, ובעיקר עת עסקינן במחלת הסכיזופרניה ממנה סובלת המשיבה, הרי שאך טבעי הוא שמשקל מהותי ועיקרי יינתן למסמכים רפואיים מהתקופה הרלוונטית. ואכן, בחינה של חוות-הדעת מלמדת כי היא מבוססת על תיעוד רפואי נרחב בעניינה של המשיבה, כולל מסמכים רפואיים רבים מתיקה האישי אשר מלמדים על מצבה הנפשי של המשיבה בתקופת הזמן בה חתמה על מסמך הוויתור והטיפול הרפואי בו היתה נתונה…
המערערים הוסיפו והעלו כאמור טענות שונות כנגד האמון שנתן בית-המשפט קמא במומחית ובגרסת המשיבה, בנוסף טענו בהרחבה כי על בית-המשפט קמא היה לבחון באופן מקיף יותר את הקשר הסיבתי שבין מצבה הנפשי של המשיבה ובין התחייבותה המשפטית.

אלא שבטענות אלו לא מצאתי ממש. בסופו-של-יום הוגשה כאמור בפני בית-המשפט חוות-דעת ברורה וחד-משמעית אשר קבעה כי בעת שחתמה על מסמך הוויתור לא היתה למשיבה יכולת קוגניטיבית ונפשית להבין את משמעות החתימה והשלכותיה על עתידה. בפני המערערים, אשר התנגדו לעצם מינוי מומחה מטעם בית-המשפט ואף הגישו בר”ע שנדחתה בעניין, פתוחה היתה הדרך להביא ראיות ועדויות מטעמם, אשר יתמכו בטענתם לפיה למשיבה היתה היכולת להבין את משמעות חתימתה על מסמך הוויתור, אלא שהם נמנעו מלעשות כן ואין להם להלין אלא על עצמם.
לעניין זה חשוב ביותר לציין כי בהליך שהתנהל בבית-המשפט קמא העידו המערער, המשיבה והמומחית בלבד. בכל הנוגע לגרסת המערער קבע בית-המשפט קמא כי עדותו לא השאירה רושם אמין ומהימן, לאחר שנמנע והתחמק מלענות על שאלות פשוטות אותן נשאל, לקה בשכחה, לעיתים סלקטיבית ואף טען כי כל התנהגותה של המשיבה הינה בגדר התחזות. ניתן אם-כן לראות כי המסקנה המשפטית אליה הגיע בית-המשפט קמא לא התבססה אך ורק על חוות-דעת המומחית אלא אף על ממצאיו העובדתיים, ככל שאלו מתייחסים לשאלת מהימנות העדים שנשמעו בפניו.
כידוע, כלל הוא שאין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, למעט מקרים חריגים שבהם מתגלה על פני הדברים התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע, או שגיאה עקרונית היורדת לשורש העניין…

בענייננו, לא מצא בית-המשפט קמא לתת אמון בגרסת העד היחיד שהעיד מטעם המערערים ומנגד מצא להסתמך על גרסת המשיבה וכן לתת אמון בעדותה של המומחית, אשר נחקרה באופן מקיף על חוות-דעתה. המדובר בממצאים עובדתיים, אשר נקבעו על-ידי בית-המשפט על-פי התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מן העדויות שנשמעו בפניו ולא מצאתי כל מקום להתערב בהן.

סוף דבר, המערערים לא השכילו להראות כי נפלה כל שגגה בפסק-דינו של בית-המשפט קמא עת הסתמך על חוות-הדעת וקבע כי למשיבה לא היתה כשרות קוגניטיבית ונפשית להבין את משמעתו של מסמך הוויתור עליו חתמה…”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.


צו מניעה קבוע בענייני מטרדים

1. צו מניעה ולצו עשה בעקבות טענה שעניינה בניה לא חוקית, אשר מסבה פגיעה בפרטיות, חסימת אוויר ושמש, ועלולה לפגוע באפשרות לקבל בעתיד היתר בניה
ב- ת”א (יר’) 3769/04 {אברהם סמט נ’ גבריאל רוזנברג ואח’, תק-של 2009(1), 3356 (2009)} נקבע:

“א. התביעה וההליכים שבעקבותיה
1. עניינו של פסק-דין זה בתביעה לצו מניעה ולצו עשה בעקבות טענה שעניינה בניה לא חוקית, אשר מסבה פגיעה בפרטיות, חסימת אוויר ושמש, ועלולה לפגוע באפשרות לקבל בעתיד היתר בניה.

2. בקשר לעניינים שיידונו בפסק-דין זה התקיימו הליכים מרובים, שעניינם צווי מניעה זמניים והליכים מכוח פקודת בזיון בית-המשפט בקשר לאותם צווים…

ב. תוצאה סופית בקליפת אגוז
16. לאחר שקילת טענות הצדדים שנותרו בתמונה, על רקע מכלול החומר שלפניי, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה כנגד הנתבעים שנותר להכריע בעניינם להתקבל בחלקה, באופן שצווי המניעה הזמניים שניתנו בקשר אליהם (כנ”ל, בסעיף 12) יהפכו לצווי מניעה קבועים.

17. אסביר להלן כיצד הגעתי אל התוצאה הנ”ל.
ג. מתן צווי מניעה במקרים של בניה ללא היתר כדין

18. סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, התשכ”ה-1965 (להלן: “חוק התכנון והבניה”) קובע כדלקמן: “לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי העניין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בתנאי ההיתר…”.

19. הפסיקה הכירה בתחולה של עוולת הפרת חובה חקוקה בגין עבירות על דיני תכנון ובניה בין שכנים. לעניין זה נקבע ב- ע”א 292/80 מדינה ואח’ נ’ כהן, פ”ד לז(2), 29 (להלן: “פרשת מדינה”), כי הוראת סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה “הינה חיקוק אשר נועד, בין השאר, לטובתם והגנתם של בעלי המבנים, המצויים בשכנות למקום בו עומדת עבודת הבניה האמורה להתבצע ושל המתגוררים באותם מבנים” (שם, בעמ’ 41).

20. תנאי הסף לקבלת צו מניעה בתיקים דוגמת התיק דנן סוכמו ב- ע”א 759/76 פז נ’ נוימן, פ”ד לא(2), 169, 175-174 כדלקמן:

“מאז בג”צ 16/50 איגרא-רמא בע”מ נ’ עירית תל-אביב (איגרא-רמא בע”מ נ’ מועצת עיריית תל-אביב, בתור ועדה מקומית לבניין ערים, ואח’, פ”ד ה 229; פ”ע ו 92), ו- ע”א 140/53 אדמה נ’ לידיה לוי (אדמה חברה בינלאומית בישראל בע”מ נ’ לידיה לוי, ואח’, פ”ד ט 1666; פ”ע כ 445), השתרשה אצלנו ההלכה, במסגרת יחסי שכנים, שבהתקיים שלושה יסודות כדלקמן נוצרת עילת תביעה המזכה את התובע לבקש צו מניעה נגד יריבו, ואלה היסודות: 1. הנתבע עשה מעשה בלתי-חוקי; 2. המעשה גרם נזק כספי לתובע או פגע בנוחותו או בהנאה מרכושו; 3. הנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הבלתי-חוקי של הנתבע. לכך הוסיף השופט ברנזון, כי אם הסעד המבוקש הוא צו מניעה מספיק להוכיח כי הנתבע עשה מעשה בלתי-חוקי ושכתוצאה ישירה וטבעית ממנו ניזק או נפגע התובע או שהוא עלול להינזק או להיפגע.”

21. אדון להלן בתנאים אלה לפי סידרם. להלן ניווכח, כי התובע דנן עומד בתנאים הנ”ל, ולכן הוא זכאי לסעד שיינתן לו.

ד. לא היה היתר בניה כחוק, והנתבעים ידעו זאת
22. הנתבעים אינם מכחישים את העובדה שהבניין נבנה ללא היתר ובניגוד לאמור בסעיף 145 לחוק התכנון והבניה. כל שהנתבעים טוענים הוא כי הם לא ידעו ולא יכלו לדעת שהבניין נבנה ללא היתר. ייתכן מאוד, כי שאלת ידיעתם של הנתבעים בהקשר זה כלל אינה רלבנטית, כל עוד נמשך מצב של בניה ללא היתר, אשר נתבעים אלה שותפים לו. מכל מקום, ככל שרלבנטית ידיעה, הרי שיש אינדיקציות לכך שהנתבעים ידעו ובוודאי שיכלו לדעת כי הבניין נבנה ללא היתר. לצורך זה אתייחס להלן לשאלת הידיעה…

ה. הנזקים שנגרמו לתובע
26. בטרם אפנה לדון בשאלת נזקיו של התובע, אקבע כי אין ממש בטענת דרסלר (בסעיפים 27.2 ו- 31-30 לסיכומים) כי התובע אינו מתגורר כלל בנכס ומשום כך הבניין אינו מפריע לו, או אינו מהווה מטרד. ראשית – תכליתו של חוק התכנון והבניה היא מניעת בניה ללא פיקוח וסדר. הכוונה היא שאדם שרוצה לבנות יגיש בקשה שתעבור את המבחן של מהנדסי הועדה לא רק מבחינת אחוזי הבניה, אלא גם מבחינת נקיטת אמצעי הבטיחות הדרושים, כדי למנוע נזק לציבור ולבניינים הסמוכים (ראו פרשת מדינה). התובע – שהמבנה שבבעלותו מצוי בסמוך מאוד לבניין הנתבעים – זכאי לדעת ולוודא כי בניין שמוקם ונבנה בטווח קרוב כדי מטרים בודדים לבניין שבבעלותו ייבנה לאחר שנבחנו שאלות בטיחות שונות שבהקמת ובניית הבניין הסמוך, כך שלא יגרם נזק לקניינו. הקמת הבניין ללא פיקוח וביקורת הנדסיים אשר מבוצעים, בין היתר, בבחינת מתן היתר בניה בוועדה המקומית – עלולה לגרום לנזקים בטיחותיים, הן מיידיים והן לטווח הארוך, ולפגיעה במבנה שבבעלותו. שנית – אין בעובדה שהתובע אינו מתגורר בבניין שבבעלותו כדי לגרוע מזכותו לטעון לנזק ולמטרד כתוצאה מהקמת הבניין. התובע זכאי להגן על הנאתו במקרקעין כבעלים, קרי: השפעה אפשרית על ערך המקרקעין, או על ביקוש הדירה בשכירות…

27. באשר לנזקיו של התובע נקבע בפסיקה, כי כאשר הבניה נעשית שלא כדין, די בפגיעה קלה בנוחות או בהנאה של בעל המקרקעין כדי לזכות בסעד, גם אם פעולת הנתבע אינה עולה כדי מטרד: “מי שנפגע עקב הקמת מבנה ללא היתר או על-פי היתר שאינו חוקי זכאי לסעד, ובכלל זה סעד של צו הריסה או צו מניעה, אף אם הפגיעה אינה מגיעה כדי מטרד. די לו שיראה כי נגרמה לו אי-נוחות” (ר”ע 62/83 בעל טכסא נ’ גונן, פ”ד לא(1), 281). כמו-כן, נקבעה בפסיקה הבחנה בין היקף הנזק הנדרש בבקשה למתו צו מניעה כנגד מבנה שמוקם על-פי היתר לבין מבנה שמוקם שלא על-פי היתר כדין. כך נקבע, כי “הפסיקה יצרה איזון בין האינטרסים השונים: כאשר הבניה נעשית על-פי היתר כדין, יש צורך בפגיעה ממשית מאוד בבעל המקרקעין על-מנת לזכות בסעד של הריסה. כאשר הבניה נעשת שלא כדין, די בפגיעה קלה בנוחיות או בהנאת בעל המקרקעין כדי לזכות בסעד של הריסה” (ת”א (מח’, יר’) 3029/01 נקש ואח’ נ’ בן יוסף, תק-מח 2001(2), 15288) (להלן: “פרשת נקש”); באותה רוח נפסק גם ב- ע”א (מח’ יר’) 5600/04 שילה ואח’ נ’ שטיינברג, תק-מח 2004(4), 8182 (להלן: “פרשת שילה”), הנשען על מספר פסקי-דין, כי “לעניין הפגיעה הנגרמת לניזוק קבעה הפסיקה, כי לצורך התקיימות יסודותיה של עוולת היפר חובה חקוקה די באי-נוחות גרידא ובפגיעה ברווחה האישית ואין צורך להוכיח קיומו של נזק ממשי ומוחשי כפי שהדבר בעוולת המטרד”…

ו. הנזקים שנגרמו לתובע הם תוצאה של הבניה ללא היתר
31. האפשרות להשקיף אל תוך הדירות שבבניין שבבעלות התובע ממרחק קרוב ביותר והפגיעה בנוף הנשקף ממנו נגרמו כתוצאה מבנייתו של הבניין ללא היתר. אלמלא נבנה הבניין היה פרוס בפני התובע והשוכרים שבנכס מרווח פתוח לנוף הנשקף מהדירות בנכס ולא היה מתאפשר מצב בו ניתן להשקיף מקרוב אל תוכו ולפגוע בפרטיות של המתגוררים בו.

32. טענה כי פגיעה שכזו היתה נגרמת לתובע גם אם הבניה היתה מבוצעת על-פי היתר שניתן כדין לא תישמע. לענייננו, די שהתובע יראה פגיעה בפועל שנגרמה כתוצאה מהבניה הלא חוקית (ראה פרשת נקש בסעיף 7 לפסק-הדין).

33. הנתבעים – בין השייכים לקבוצת הרוכשים הראשונה דוגמת בני הזוג שאר, עוד בטרם החלו בהקמת הבניין, ובין שרכשו את דירותיהם מיד שניה, כאשר הבניין היה בשלבים מתקדמים של הקמתו – ידעו כי לא ניתן היתר לבניית הבניין כפי שנבנה, ולכן בנייתו מלכתחילה והמשך הבניה בוצעו בניגוד לאמור בסעיף 145(א)(2) לחוק התכנון והבניה. לא נדרש כי מי מהנתבעים יבנה את הבניין במו ידיו, די שאחרים ביצעו את עבודת הבניה בפועל ושהנתבעים ידעו כי היא מבוצעת ללא היתר.

34. לפיכך, הקמתו של הבניין ללא היתר, המשך בנייתו ואכלוסו על-ידי הנתבעים ללא היתר (ובהמשך גם בניגוד לצווי המניעה שניתנו) הם הגורמים הישירים והטבעיים לנזקיו של התובע.

ז. צווי מניעה קבועים והיקפם
35. לנוכח כל שנאמר עד כה יש הצדקה למתן צווי מניעה קבועים נגד הנתבעים שעניינם נותר להכרעה, בהמשך לצווי המניעה שכבר ניתנו נגד נתבעים אחרים. זאת הן לנוכח הנזקים לתובע, הן בשל כך שמבחינת מדיניות שיפוטית ראויה בדבר אכיפת חוקי התכנון והבניה, אין לאפשר לנתבעים בתיק דנן להנציח את ההפרות הנ”ל בהמשך של בניה כלשהי בבניין, ולהמשיך ולקבוע עובדות בשטח אשר יסכלו את אכיפתו של החוק.

36. לנוכח העובדה שלא כל דיירי הבניין ובעלי הזכויות בו צורפו לכתב התביעה המתוקן, ובכלל זה לא צורף יעקב דרסלר, בעלה של הנתבעת 9, שהוא בעלים במשותף יחד איתה, לא ניתן לתת צו מניעה גורף כבקשת התובע, אלא צו מוגבל, דוגמת צווי המניעה הזמניים שניתנו.

37. התובע לא צירף לכתב התביעה המתוקן את כל הדיירים ובעלי הזכויות בבניין, שהוא בית משותף, ולכן לא ניתן להטיל על הנתבעים דנן, שהם מקצת הדיירים ובעלי הזכויות בבניין, צו שמשמעותו פעולה או מחדל בקשר לרכוש המשותף. לכן לא ניתן להטיל צו, כבקשת התובע בסעיף 6.3 לכתב התביעה המתוקן, המורה לחסום את כל הכניסות והפתחים לבניין.

38. לאור האמור לעיל, אין להטיל צו מניעה קבוע שיחרוג בהיקפו מצווי המניעה הזמניים שהוטלו על הנתבעים שעניינם נותר להכרעה. אני סבור גם, שהפיכת צווי המניעה הזמניים לקבועים היא מידתית, שכן הצווים אינם מורים על-פינויים של נתבעים מהבניין, אלא הם מאפשרים להם להתגורר בו, בסייגים שמטרתם שמירה על הקיים.

ח. סוף דבר
39. בהמשך לכל שנקבע ושנאמר עד כה, התוצאה האופרטיבית של פסק-דין זה, לגבי הנתבעים שנותר להכריע בתביעה נגדם, תהיה כדלקמן:

39.1 לגבי הנתבעים 5-4, אברהם משה שאר ומלכה שאר – ניתן צו מניעה קבוע, האוסר עליהם המשך כל בניה, למעט פעולות הדרושות לצורך אחזקה שוטפת של דירתם במצבה הנוכחי, תוך שנקבע, שהם רשאים להשכיר את הדירה, בתנאי שיחולו על השוכר כל המגבלות החלות עליהם.

39.2 לגבי הנתבע 6, יהודה וייל – ניתן צו מניעה קבוע, האוסר עליו המשך כל בניה, למעט פעולות הנדרשות למגורים תקינים בדירתו.

39.3 לגבי הנתבעת 9, דבורה דרסלר – ניתן צו מניעה קבוע, האוסר עליה המשך כל בניה, למעט פעולות הדרושות למגורים תקינים בדירתה…”

2. צווי מניעה בגין מטרדים שונים
ב- ע”א (חי’) 1083/00 {דוד דג נ’ שושנה פרנקל ז”ל עזבון, תק-מח 2001(4), 1906 (2001)} נקבע:

“1. לפני ערעור על פסק-דין מיום 26.12.99 שנתן בית-משפט השלום בחיפה (כב’ השופט א’ גנון) ב- ת”א 7388/94.

תביעת המערערות בבית-משפט קמא
2. המערער והמשיבות התגוררו בנחלות גובלות בכפר חסידים, במרחק של כ-20 מ’ זו מזאת. בין המשקים מפריד שביל עפר (להלן: “שביל הכפר”). עוד מצויה בין שני המשקים תעלת ניקוז (להלן: “תעלת הניקוז”). כפר חסידים הוא מושב חקלאי, המשלב בתחומיו חקלאות עם מגורים. המשיבות הן אם ובתה. המשיבה האם נפטרה במהלך ההליכים המשפטיים בבית-משפט קמא. מזה למעלה מ- 70 שנים מנהל המערער בנחלתו רפת ובה, לטענתו מזה כ- 15 שנים, כ- 320 ראשי בקר. המשיבות לא ניהלו בנחלתן, בתקופה הסמוכה להגשת תביעתן, משק של בעלי חיים ולא עסקו בחקלאות.
התביעה היתה לצווי מניעה בגין מטרדים שונים, שהמשיבות טענו שנגרמים להם כתוצאה מהרפת של המערער, המרוחקת מביתן רק כ- 20 מ’. כן תבעו המערערות פיצויים בסכום של כ- 50,000 ש”ח עקב הסבל והנזקים, לרבות ירידת ערכה הכלכלי של נחלתן של המשיבות, שנגרמו להן בעבר כתוצאה מהמטרדים, שמקורם, כאמור, ברפת על כל פעילותה הנלווית.

3. בקצירת האומר, המטרדים שהמשיבות טענו שנגרמים להן הם אלה:
המערער משתמש למעבר כלי רכב כבדים לצרכי המשק בשביל העפר שבין שתי הנחלות במהלך כל שעות היממה. עקב כך נגרם להן מטרד של רעש ואבק.
המערער מזרים את שפכי הרפת אל תעלת ניקוז, המצויה בין שתי הנחלות. נטען כי הריחות העולים מזרם השופכין מהווה מטרד קשה למשיבות.
רעשים העולים מהרפת והריחות הבאים ממנה, הם בלתי-נסבלים וגורמים גם הם למטרד קשה.
בשלב מאוחר, לאחר הגשת כתב התביעה, הוסיפו המשיבות וטענו, כי האורות החזקים ברפת נשארים דלוקים עד שעת לילה מאוחרת ומפריעים למנוחתן.

4. המשיבות דרשו להורות למערער להמנע מלהשתמש בדרך העפר למעבר כלי רכב כבדים או רכב מסחרי, הבאים לצורכי עסק הרפת של המשיב, להורות למערער לפנות את הבקר מרפתו ולאסור עליו להקים מבנים תעשיתיים נוספים במשק.

טענות המערער בבית-משפט קמא
5. המערער הכחיש שהרפת והפעילות הכרוכה בה מהווים מטרד למשיבות: רק שתי משאיות עוברות ביום בשביל העפר הפנימי, שבתוך נחלתו. משאית נוספת מגיעה פעם בשבוע כדי לרוקן בורות ועוד משאית אחת מגיעה פעם בחודש כדי לדחוס אוכל יבש והיא מופעלת לצורך כך במשך כמחצית השעה בשעות היום.
נטען על-ידי המשיב, כי שביל העפר שבין שתי הנחלות הוא דרך ציבורית.
הוכחש, כי אי-פעם נשפכו שפכים לתעלת הניקוז.
עוד טען המערער, כי המשיבות השהו את תביעתן, וכי זו התיישנה, שכן הוא מנהל במקום את הרפת מזה כ-70 שנה, ומספר ראשי הבקר הוא מזה כ- 15 שנים כ- 320 ראשים. גם המשיבות ניהלו בזמנו רפת דומה, ולכן תביעתן לוקה ב”היעדר נקיון כפיים”.
עוד טען המערער, כי המשיבות הסכימו בזמנו למבנים הקיימים במשק של המערער.
לכן הן מנועות, עתה, מלבקש שיפסיק את הפעילות של ניהול הרפת בהם.

קביעותיו של בית-משפט קמא בפסק-דינו
6. בית-משפט קמא קבע, כי אומנם המשיבות חתמו על כך שאין הן מתנגדות למבנים הקיימים, אך אין בהסכמה זאת הסכמה ליצירת מפגעים. עוד קבע בית-משפט קמא, שעל-אף שהמשיבות השתהו בהגשת תביעתן, לא חלה התיישנות על התביעה. אקדים ואקבע, כי אני מוצאת את שתי הקביעות כנכונות, ואין מקום לשנותן.

7. עוד קבע בית-משפט קמא, כי מדובר ברפת גדולה מאוד, עם מכון חליבה, כאשר הרפת פעילה מאוד.

8. לגבי הדרך הציבורית המקבילה לתעלת הניקוז, קבע בית-משפט קמא, כי הוא מקבל את גירסת המערער, שהמשיבות הפריזו בטענתן שיש בדרך תנועה ערה של משאיות במשך כל שעות היממה, אולם בית-משפט קמא קבע, כי שימוש שעשה המערער בשביל העפר מהווה מטרד למשיבה:

“הרושם המתקבל הוא שאכן הנתבע עושה שימוש אינטנסיבי בדרך זו לצורך מעבר כלי רכב גדולים המגיעים לרפת לביצוע עבודות שונות. מדובר בשביל עפר לא סלול העובר ממש ליד בית מגורי התובעת. אין ספק שמעבר משאית בדרך זו למטרות האמורות, גורמת רעש והפרעה מסויימת, לא כל שכן שמכונות וטרקטורים מרעישים ומפריעים שעה שהם מבצעים פעילות מכנית לצורך הרפת” (עמ’ 7 לפסק-הדין).

9. לעניין המטרד של ריחות רעים העולים מהתעלה, אליה, לטענת המשיבות, שופך המערער מי שופכין של הרפת, ניתן בזמנו צו מניעה זמני בהסכמת המערער, האוסר עליו לשפוך את מי השופכין לתעלה. בית-משפט קמא נתן צו מניעה קבוע, האוסר על שפיכת כל חומר שהוא, לרבות נוזלים וזבל מהרפת, לתעלה.

10. לעניין הריחות הרעים שעולים מהרפת ולטענת המשיבות מהווים מטרד, בית-משפט קמא ביקר במקום והתרשם כי “לא כצעקתה”. במקום מתגוררות שלוש משפחות, עובדה שמראה כי הריחות אינם בלתי נסבלים, מה גם שהמשיבות ניהלו בזמנו רפת בנחלתן והן רגילות לריח העולה מרפת. בית-משפט קמא קבע, כי תלונות המשיבות בעניין זה הן מוגזמות ומופרזות.

11. לעניין הרעש העולה מכלי הרכב העובדים בתוך הנחלה של המערער ומהרעש הנלווה לפעילות הרפת, קבע בית-משפט קמא, כי הרעשים הם אופיינים לרפת:
געיית פרות ועגלים, רחש מאווררים, רעש מכונות החליבה. בית-משפט קבע כי אלה רעשים סבירים לרפת. מנגד, לגבי רעש כלי הרכב, סבר בית-משפט קמא, כי הרעש של המשאיות העוברות דרך שביל העפר בסמוך מאוד לביתה של המשיבה, מהווה מטרד.
בית-משפט קמא הוסיף וקבע, כי המערער הפך את שביל העפר לדרך הגישה הראשית לנחלתו, וזאת במטרה למנוע מהמשאיות לעבור ליד הבתים שבנחלה שלו. לכאן יש להוסיף את רעש הכלים האחרים המשמשים במשק כמו טרקטורים.
בית-המשפט אסר על המערער בצו מניעה קבוע את השימוש בשביל העפר בין השעות 14:00 ועד 16:00 וכן מהשעה 20:00 ועד השעה 06:00 למחרת היום.

12. לעניין התאורה ברפת, שהמשיבה טענה, כי היא מפריעה לה, קבע בית-משפט כי לא הונחה לפניו תשתית ראייתית מספקת כדי לקבוע שהתאורה יוצרת מטרד ומפריעה למשיבה.

13. סיכם בית-משפט קמא את ממצאיו לעניין המטרדים, להן טענה המשיבה, וקבע את הפיצויים המגיעים לה כדלקמן:

“מכל האמור לעיל עולה כי התובעת סובלת ממטרד מצומצם למדי יחסית ל”צעקתה” מאידך, המטרדים שמצאתי נמשכים זמן רב ובנסיבות כאלה, ראוי לפסוק לה פיצוי גלובלי עבור ההפרעות ועוגמת הנפש לפחות בגין תקופות העבר” (עמ’ 28 לפסק-הדין).

14. בית-משפט קמא פסק למשיבה 10,000 ש”ח כפיצויי בגין עוגמת הנפש עבור העבר.
כן חייב בית-משפט קמא את המערער בהוצאות ושכ”ט עו”ד לטובת המשיבה בסכום של 7,000 ש”ח + מע”מ.

הערעור – הצגת הנימוקים בערעור ודיון בהם
15. בערעורו ביקש המערער לבטל את פסק-הדין של בית-משפט קמא מכמה נימוקים.
אפתח באמירה כללית לגבי פסק-הדין של בית-משפט קמא: מצאתי אותו ברור, מנומק, קביעותיו נעשו לאחר ביקור במקום, נערך דיון בכל טענות הצדדים, מירב קביעותיו, כמו גם הטענות בערעור, הן בעניינים שבעובדה, המסתמכים על העדפת גירסה של צד על זאת של האחר. הלכה ידועה היא, שערכאת הערעור לא תתערב בדרך-כלל בקביעות עובדתיות של בית-משפט קמא… גם המסקנות, שהסיק בית-משפט קמא, מעוגנות ברקע העובדתי ואין מקום להתערב בהן…

22. לסיכום, דעתי היא שפסק-הדין של בית-משפט קמא הוא מנומק ומעוגן בראיות, שהובאו לפניו ושנתן בהן אמון, לעומת אחרות, מטעם המערער, שלא עברו את מבחן האמינות בבית-משפט קמא…”

3. זכויות שימוש בחצר המקיפה את הבית
ב- ת”א (ת”א) 23353/98 {אוחיון אליהו נ’ מנשה אברהם, תק-של 2001(3), 331 (2001)} נקבע:

“בפני שתי תובענות באיחוד דיון, שעניינן סכסוך אשר נתגלע בין משפחת אוחיון לבין משפחת מנשה, המתגוררות בשכנות זו לזו בבניין ברחוב הצנחנים 6 בבת-ים (להלן: “הבניין”), וזאת על רקע טענות בדבר זכויות השימוש ואופן השימוש אשר עושה כל אחת מהן בשטח החצר המקיפה את הבניין.

להלן העובדות הצריכות לעניין
הבניין הינו בית משותף בן שתי קומות ובו ארבע דירות כדלקמן: שתי דירות בקומת הקרקע ושתי דירות בקומה העליונה.
מר מנשה הינו בעל זכות חכירה בדירה בקומת הקרקע, ואילו משפחת אוחיון הינה בעלת זכות חכירה בדירה בקומה מעליה.
בשנת 1991 הרחיבה משפחת אוחיון את דירתה תוך בניית חדרים נוספים על גג הבניין (להלן: “הגג”). תוספת הבניה חרגה משטח הגג הקיים ויצאה אל חצר הבית המשותף וכפועל יוצא ממנה נוצרה, למעשה, תיקרה הנתמכת בעמודים בהמשך ובצמוד לדירת משפחת מנשה.
יצויין כי הרחבת הדירה על-ידי משפחת אוחיון נעשה על-פי היתר שקיבלה לכך מעיריית בת-ים (להלן: “העירייה”).
עוד יצויין, כי משפחת אוחיון קיבלה את הסכמת כלל דיירי הבניין לבניה על הגג כאמור, ובכלל זאת את הסכמתה של משפחת מנשה.
במהלך חודש פברואר שנת 1998 או בסמוך לכך החלה משפחת מנשה בבניית גדר (להלן: “הגדר”) התוחמת את חצר הבניין (להלן: “החצר”), בחלק הבניין בו מתגוררות משפחת מנשה ומשפחת אוחיון.
יצויין, כי בניית הגדר נעשתה על-פי היתר בניה אשר ניתן לכך מאת העירייה.
עוד יצויין, כי השכנים האחרים – משפחת בסון ומשפחת עמר, נתנו את הסכמתם לבניית הגדר כאמור ואילו משפחת אוחיון התנגדה לכך.
בסמוך לאחר שמשפחת מנשה החלה בבניית הגדר נתגלעה מחלוקת בינה לבין משפחת אוחיון באשר לזכויות השימוש הנתונות לכל אחת מהן בגג הבניין ובחצרו, אשר על-פי הוראות חוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 מהווים – בהיעדר הסכמה אחרת בין דיירי הבניין – חלק בלתי-נפרד מן הרכוש המשותף.
ביום 09.02.98 הגישה משפחת אוחיון תביעה כנגד משפחת מנשה במסגרת ת”א 23353/98.

במסגרת תובענה זו התבקש בית-המשפט ליתן צו מניעה, שיורה למשפחת מנשה להימנע מלעשות כל עבודת בניה מכל סוג שהוא ברכוש המשותף של הבניין וכן להרוס את כל הבניה שהם בנו בו.
יצויין, כי בסיכומי משפחת אוחיון הרחיב בא כוחם את גדר המחלוקת ומנה סעדים אותם מתבקש בית-המשפט ליתן, אשר זכרם לא בא בכתב התביעה, והכוונה לפנוי חפצים וגרוטאות משטח החצר וכן סעד של סילוק יד של משפחת מנשה בכל הנוגע לגידור מתחם הרחבה אשר מתחת לעמודים התומכים את תוספת הבניה שביצעה משפחת אוחיון על הגג.
ואולם הרחבת חזית זו בשלב זה של סיכומים היא אסורה ולפיכך אין בכוונתי לדון אלא בסעדים אותם נתבקש בית-המשפט ליתן במסגרת כתב התביעה, קרי, צו מניעה וצו הריסה כפי שפורטו לעיל.

טענות התובעים (משפחת אוחיון)
לטענת משפחת אוחיון, החצר מהווה חלק מן הרכוש המשותף של כלל דיירי הבניין ולפיכך, בהיעדר הסכמה מצד כלל דייריו, ובכללם משפחת אוחיון, מהווה בניית הגדר פגיעה בזכויותיהם הקנייניות.
משפחת אוחיון מוסיפה וטוענת, כי כתוצאה מבניית הגדר הם לא יוכלו להיכנס עם מכוניתם לחצר הבניין, בה נהגו לחנות במשך שנים רבות, וכן תימנע מהם גישה לבלוני הגז, לביוב ולצנרת המים של דירתם, המצויים כולם בחצר.

טענות הנתבעים (משפחת מנשה)
1. לטענת הנתבעים – משפחת מנשה, הדיירים בבניין הסכימו ביניהם בהתנהגות של שנים רבות לחלק את השימוש בחלק מן הרכוש המשותף, באופן שבעלי זכות החכירה בקומת הקרקע בבניין יעשו שימוש בחצר, ובעלי זכות החכירה בקומה השניה בבניין יעשו שימוש בגגו.

2. משפחת מנשה מוסיפה וטוענת, כי בינם לבין משפחת אוחיון יש הסכם בעל-פה, לפיו להם, למשפחת מנשה תוקנה זכות לשימוש ייחודי בחצר ואילו למשפחת אוחיון תוקנה זכות לשימוש ייחודי בגג.
לטענת משפחת מנשה, בהסתמך על ההסכם הנ”ל הם הסכימו לכך שמשפחת אוחיון תרחיב את דירתה, ובלבד שישאירו פתח לעליית הגג על-מנת שניתן יהיה להתקין בו דוד שמש וקולטים.
משעשתה משפחת אוחיון שימוש בלעדי בגג כאמור לעיל, הם מנועים מלחזור בהם ממתן ההסכמה לכך שהם, משפחת מנשה, יעשו שימוש ייחודי בחצר.

3. לטענת משפחת מנשה, חלוקת שימוש כזו אשר סיכמו עליה עם משפחת אוחיון נעשית גם על-ידי השכנים האחרים בבניין, והיא מקובלת בכל אזור מגוריהם.

4. משפחת מנשה מוסיפה וטוענת בכתב הגנתה, כי משפחת אוחיון מושתקת מלטעון כי בניית הגדר פוגעת בזכויותיה הקנייניות אף מן הטעם, שבניית הגדר נעשתה על-פי אישורים כדין ולאחר שהתנגדותם בעניין נדונה ונדחתה הן על-ידי הוועדה המקומית והן על-ידי ועדת ערר.
בנסיבות אלה, טוענת משפחת מנשה, כי תביעת משפחת אוחיון משוללת תום-לב, נעדרת ניקיון כפיים ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.

5. משפחת מנשה מכחישה את טענת משפחת אוחיון לפיה הגדר תביא לחסימת גישתה של משפחת אוחיון למתקנים חיוניים הממוקמים ברכוש המשותף.
אשר לטענת משפחת אוחיון כי בניית הגדר תמנע ממנה לחנות את רכבם בחצר, משיבה משפחת מנשה, כי החצר אינה מיועדת לשמש כחניה, שכן יש בשימוש זה כדי לפגוע בשימושם של יתר דיירי הבניין בכלל ובשימושה של משפחת מנשה בפרט.

6. לטענת משפחת מנשה, גידור החצר הינה לטובת כלל דיירי הבניין וקיומה יימנע כניסה של פולשים אליו.

7. לבסוף טוענת משפחת מנשה, כי המחלוקת האמיתית בין הצדדים הינה לגבי גובה התשלום שהיא נדרשת לשלם למשפחת אוחיון עבור עמודים שבנו במסגרת הרחבת דירתם ואשר משפחת מנשה תעשה בהם שימוש במידה ותרחיב את דירתה.
לטענת משפחת מנשה, משפחת אוחיון מבקשת להטיל עליה לחץ בלתי-הוגן באמצעות התביעה דנן, במטרה לגרום לה להיכנע לדרישות התשלום מצידה, וכי יש בכך כדי שימוש לרעה בהליכי משפט.

במקביל להגשת התביעה, עתרה משפחת אוחיון לקבלת צו מניעה זמני במסגרת המ’ 114749/98, שתוכנו זהה לסעד הקבוע אשר נתבקש בית-המשפט ליתן במסגרת התביעה העיקרית כמפורט לעיל, וכך גם הנימוקים לו (להלן: “צו המניעה”).
בדיון מיום 25.02.98 בבקשה לצו המניעה נתן כב’ השופט אזר תוקף של החלטה להסכמה אליה הגיעו הצדדים, אשר תוכנה כדלקמן:

1. מוסכם בין הצדדים, כי לעת עתה יישאר המצב כפי שהיה בעת הגשת התובענה, קרי, גדר בנויה חלקית, ובהתאם לכך צו המניעה יחול על השלמת הבניה של חלק הגדר שטרם נבנה. כשתדרוש משפחת מנשה את המשך הבניה של הגדר תגיש בקשה מתאימה ויתקיים דיון בעניין.

2. אין בהסכמה הנ”ל כדי לפגוע ברשות משפחת מנשה להרחיב את דירתה, ככל שזו קיימת בהתאם להיתר בניה כדין.
בהחלטה מיום 02.07.98 אשר ניתנה במסגרת בקשת משפחת מנשה להתיר להם את השלמת בניית הגדר לנוכח השינוי שחל, לטענתם, במצב הקיים מאז ההסכמה אליה הגיעו הצדדים ביום 25.02.98 כמפורט לעיל, קבע כב’ השופט אזר, כי צו המניעה יעמוד בתוקפו עד לבירור התובענה העיקרית, וזאת משום שלא שוכנע כי קיימת סיבה מספקת לשינוי ההחלטה הקודמת.
ביום 08.11.99 הגישה משפחת מנשה תביעה כנגד משפחת אוחיון במסגרת ת”א 101182/99.

במקור הוגשה התובענה בפני המפקחת על רישום המקרקעין בחולון, ובה נתבקש סעד של סילוק יד משפחת אוחיון (התובעים) מהרכוש המשותף וכן מניעתה מלחנות את מכוניותיה בתחום חצר הבית, וזאת מן הנימוקים הבאים:

1. לטענת משפחת מנשה, לא הותירה משפחת אוחיון מקום על גג הבית לצורך התקנת דוד שמש וקולטים על-ידי משפחת מנשה, וזאת בניגוד להתחייבות שנטלו על עצמה משפחת אוחיון במסגרת התכנית שהגישה לעירייה לצורך קבלת היתר לבניה שבנתה על הגג.
ואולם, ביום 27.10.99 הגיעו הצדדים לידי פשרה, שקיבלה תוקף של החלטה על-ידי המפקחת על רישום המקרקעין בחולון, ולפיה משפחת אוחיון מתחייבת לאפשר למשפחת מנשה להתקין דוד שמש על גג הרעפים של החדר על הגג.
דוד השמש הותקן, בסופו-של-דבר בשנת 2001, ובנסיבות אלה מתייתר הצורך לדון בטענה זו.

2. מטרד ליחיד
לטענת משפחת מנשה, חניית רכבה של משפחת אוחיון בחצר הבניין מהווה מטרד בלתי נסבל, באשר מר אוחיון יורד בכל בוקר בשעה 05:30, מתניע את מכוניתו החונה במרחק מטרים ספורים מחלון חדר השינה של משפחת מנשה ומותיר אותה מונעת במשך חצי שעה ורק אז נוסע. בזמן זה משמיע מנוע המכונית רעש, ועשן חריף נפלט מאגזוזה לתוך חדר השינה של משפחת מנשה.
לטענת משפחת מנשה, ניסיונותיה להעיר למר אוחיון, שיחנה את המכונית מחוץ לחצר הבניין, כפי שעושים יתר הדיירים, עלו בתוהו.
משפחת מנשה מוסיפה וטוענת, כי כשבועיים לפני מועד הגשת התובענה החלה אף בתם של בני הזוג אוחיון להחנות את רכבה בחצר הבניין, בסמוך לדירת משפחת מנשה, עת היא חוזרת בשעות הלילה המאוחרות ותוך שמכוניתה גורמת לרעש ופולטת עשן בלתי-נסבלים.
לבסוף טוענת משפחת מנשה, כי בעקבות כניסת מכוניות משפחת אוחיון לחצר הבניין, הפך שביל הולכי הרגל המוביל לבית למעבר של מכוניות לבתים הסמוכים, והדבר פוגע בצורה קשה ברווחת מגוריהם בדירתם, העולה אף כדי שימוש בלתי-סביר ברכוש המשותף.
בפי משפחת מנשה טענות נוספות כלפי משפחת אוחיון באשר להחניית מכוניתם בחצר כדלקמן:

א. לטענת משפחת מנשה, החניית רכבה של משפחת אוחיון בחצר הבניין הינה בניגוד לתקן החנייה של העירייה החל על המקום, הקובע כי השביל בצמוד אליו מחנה משפחת אוחיון את מכוניתה מיועד לשמש הולכי רגל.
ייאמר מייד, כי טענות באשר לחוקיות חניית רכבה של משפחת אוחיון בחצר הבניין צריך שתובאנה בפני הגורם אשר הדיון בהן הינו מתחום סמכותו, קרי, עיריית בת-ים. בנסיבות אלה, טענה זו לא תידון על-ידי לגופו של עניין.

ב. לטענת משפחת מנשה, החניית רכבה של משפחת אוחיון בחצר הבניין מהווה הפרת ההסכם שבין הצדדים לעניין חלוקת השימוש ברכוש המשותף (אשר הורחב על אודותיו במסגרת פירוט טענות ההגנה ב- ת”א 23353/98) וכן הסגת גבול.
ואולם, משמשפחת מנשה טענה טענה זו אך ורק במסגרת כתב התביעה, ולא שבה להעלותה לכל אורך ניהול התובענה בפני ו/או בסיכומיה, אני רואה בה טענה שנזנחה ולפיכך אינני מוצאת להתייחס אליה לגופו של עניין.
תשובת הנתבעים, משפחת אוחיון, לטענת המטרד ליחיד:

1. טענה מקדמית, לפיה יש למחוק מכתב התביעה את התובעת 2, הגב’ מנשה וזאת משום שאין לה כל זכות קניינית בדירה, באשר התובע 1, מר מנשה, רשום כחוכר החלקה בשלמות.

2. לטענתם, מכוניתם אינה מפריעה לאיש, איננה מהווה מטרד והם נוהגים להחנותה בחצר הבניין מזה שנים רבות.
עוד מציינת משפחת אוחיון, כי למשפחת מנשה מכונית אשר איננה בשימוש, החונה בסמוך לדירתה בין העמודים התומכים בתוספת הבניה של משפחת אוחיון, ולטענת משפחת אוחיון גרוטאת מכונית זו, היא המהווה מטרד.

3. משפחת אוחיון טוענת, כי ישנה חשיבות רבה לכך שתחנה את מכוניתה בחצר ולא במקום אחר, וזאת משום שהנתבעת 2, גב’ אוחיון, היא אישה חולנית.

4. משפחת אוחיון מכחישים את טענת משפחת מנשה, כי בתם מחנה את רכבה בחצר הבניין…
האם יש בבניית הגדר על-ידי משפחת מנשה כדי לפגוע בזכויותיה הקנייניות של משפחת אוחיון ברכוש המשותף?
לאחר ששקלתי את חומר הראיות אשר בפניי, לרבות תצהירי הצדדים ועדויותיהם בפני, ההיתר מיום 20.01.98 שנתנה עיריית בת-ים לבניית הגדר, תמונות הבניין וסביבתו, הגעתי לכלל מסקנה, כי התשובה לשאלה לעיל הינה שלילית, ולפיכך דין התובענה למתן צו הריסה וצו מניעה לבניית הגדר להידחות…
במקרה דנן, הגדר אינה אלא מחיצה הבנויה בגבולות החצר ומקיפה אותה באופן היוצר הפרדה והבדלה בין חצר הבניין לבין הרחוב.
אין בבניית הגדר כדי סיפוח שטח מן הרכוש המשותף לדירת משפחת מנשה ואין בנייתה עולה כדי עשיית שימוש ייחודי בחלק מן הרכוש המשותף, המונע שימוש דומה מיתר דיירי הבניין.
יתרה-מכך, מסעיף 10 לתצהיר גב’ מנשה מיום 16.01.00 (אשר לא נסתר) וכן מהיתר הבניה אשר ניתן ביום 20.01.91 על-ידי עיריית בת-ים לבניית הגדר עולה, כי חצר הבית היתה מגודרת בעבר.
בנסיבות אלה אני סבורה, כי הקמת הגדר עונה על הגדרת השימוש הסביר כפי שנקבע בהלכת וינטרס לעיל ולפיכך אני מוצאת לקבוע, כי הנתבעים, משפחת מנשה, רשאים היו להקים את הגדר אף ללא הסכמת התובעים, משפחת אוחיון, לכך.

2. התובעים לא הוכיחו את טענתם, כי קיומה של הגדר ימנע בעדם עשיית שימוש במתקנים החיוניים השייכים להם ומצויים בחצר הבניין:
לאחר שהתובעים הוכיחו כי הינם בעלי זכות חכירה לדורות בדירתם שבבניין, ומשקבעתי כי חצר הבניין הינה חלק בלתי-נפרד מן הרכוש המשותף, על-מנת שבית-המשפט ישקול אם להיעתר לבקשת משפחת אוחיון ליתן צו מניעה, על משפחת אוחיון להוכיח כי זכותם הקניינית נפגעה כתוצאה מבנית הגדר ועלולה גם להיפגע בעתיד.
ואולם, טענת משפחת אוחיון – כי בקיום הגדר יש כדי לפגוע ביכולת הגישה שלה למתקנים חיוניים כגון בלוני גז וצנרת המים, המצויים בשטח החצר – לא הוכחה בפניי.
עדותו של מר אוחיון בעניין זה לא נתמכה בכל ראיה חיצונית, ויתרה-מכך, לא מצאתי שיש בה מענה לשאלה באיזה אופן מפריעה הגדר לשימושה של משפחת אוחיון במתקנים החיוניים.
תשובותיו של מר אוחיון לשאלות שהפנה כלפיו ב”כ הנתבעים בעניין זה מעורפלות, מלאות בסתירות פנימיות ולוקות בחוסר עקביות, עד כי נוצר אצלי הרושם שמא מר אוחיון בעצמו איננו משוכנע כיצד – אם בכלל – מפריעה הגדר לשימושו במתקנים החיוניים…

אשר על כל האמור לעיל אני מוצאת לקבוע, כי הנתבעים, משפחת מנשה, רשאים להשלים את בניית הגדר בהתאם להיתר הבניה אשר ניתן להם על-ידי העיריה…

1. טענתם המקדמית של משפחת אוחיון, אשר נתבעת בתובענה זו היא, כי יש למחוק מכתב התביעה את התובעת 2, הגב’ מנשה, (אשר תיקרא להלן: “התובעת”), משום שאין לה כל זכות קניינית בדירה, באשר בעלה, מר מנשה, רשום כחוכר החלקה בשלמות – נדחית.

גם בתביעה אשר נידונה במסגרת ת”א 23353/98 וגם בתובענה דנן, מדובר במחלוקת אשר נתגלעה בין אותם צדדים וששורשה זהה והוא נוגע לשימוש שעושים הצדדים, שתי משפחות שכנות, ברכוש המשותף שבבניין.
הואיל ומשפחת אוחיון עצמם ראו בגב’ מנשה צד למחלוקת אשר נדונה במסגרת התביעה שהגישו ב- ת”א 23353/98, אזי אינני סבורה, כי בנסיבות אלה יש לתת נפקות לעובדה כי זכות החכירה בדירה בה מתגוררת משפחת מנשה רשומה על שמו של, מר מנשה בלבד.

בנוסף, משמדובר, כאמור, בטענה שהיא מקדמית, ומשהתובענה התבררה בפניי מבלי שהגב’ מנשה נמחקה ממנה, אינני מוצאת למחוק אותה מהתובענה בשלב זה של הדיון…

מן האמור לעיל עולה, כי לטענת משפחת מנשה, כתוצאה מהחניית רכבם של משפחת אוחיון בשטח חצר הבניין, נגרמים להם מטרדי רעש וזיהום אוויר…
לאחר ששקלתי את חומר הראיות אשר הונח בפניי, לרבות תצהירי הצדדים ועדויותיהם בפניי הגעתי לכלל מסקנה, כי התובעים בתובענה דנן, משפחת מנשה, לא הרימו את נטל ההוכחה אשר הוטל על כתפיהם להוכחת קיומם של מטרדי רעש וזיהום אוויר…

לאור האמור לעיל, אני מוצאת לקבוע, כי התנעת הרכב על-ידי מר אוחיון איננה בבחינת מטרד ליחיד…

סוף דבר
1. התובענה אשר הוגשה על-ידי משפחת אוחיון כנגד משפחת מנשה במסגרת ת”א 23353/98 נדחית.

בהתאם לכך מבוטל בזאת צו המניעה הזמני אשר ניתן כנגד משפחת מנשה במסגרת המ’ 114749/98, ואני קובעת בזאת כי משפחת מנשה רשאית להשלים את בניית הגדר בהתאם להיתר הבניה אשר קיבלה לכך מאת עיריית בת-ים.

2. התובענה אשר הוגשה על-ידי משפחת מנשה כנגד משפחת אוחיון במסגרת ת”א 101182/99 בעילת מטרד ליחיד נדחית אף היא.
לפיכך, אין מניעה – ככל שהדבר נוגע לדיני המטרדים – כי משפחת אוחיון תחנה את המכונית שברשותה בחצר הבניין.
יצויין, כי אין באמור לעיל כדי לקבוע דבר וחצי דבר באשר לחוקיות החניה בשטח חצר הבניין, באשר שאלה זו צריכה להתברר בהליך מתאים בפני ערכאה מתאימה.

3. לאחר בדיקת מכלול הנסיבות כפי שעולה מכתבי הטענות, המסמכים ושאר הראיות ובכלל זה בהליכי הביניים, ולאור התוצאה אליה הגעתי בכל אחת מן התובענות אינני עושה צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.”

מקור המאמר – abc-israel.it


כל הזכויות שמורות למחבר המאמר. אין להעתיק את המאמר או חלקים ממנו, ללא אישור מפורש מאת המחבר אלא אם כן צויין אחרת.

האמור במאמר זה אינו מהווה כתחליף לקבלת ייעוץ משפטי של עורך דין ו/או בעל מקצוע רלבנטי אלא מהווה מידע כללי בלבד, אינו מחייב ואין להסתמך עליו בכל צורה שהיא. כל פעולה שנעשית בהסתמך על המידע המפורט במאמר נעשית על אחריות המשתמש בלבד.